דיווח מבקעת אנפורנה – כך כתב רון כהנא ב-11 בנובמבר, 2018:
אחרי חמישה ימי טיפוס הגענו לבייס קמפ בשעות הצהריים, והערפל כבר כיסה את הפסגות. שלג ירד ביום הקודם והפך לקרח חלקלק תחת רגלי העולים והיורדים. למרות קוצר הרוח שלי למצוא את הפסל, היינו צריכים לעלות בצעד מדוד וזהיר. הקרח על השביל וקוצר הנשימה באויר הדליל עשו את שלהם…
התמקמנו בחדרון בבקתה ומיד יצאנו לחיפושים. הערפל סגר סביב סביב כשהלכנו לנקודת התצפית על ראש מה שנראה כמו מצוק תלול ללא תחתית. לאורך המצוק משתרך לו שביל עם מאות רוג'ומים ומצבות קטנות לזכר מטפסים (בעיקר קוריאנים) שלא חזרו מהטיפוס על ההר. נעזרנו בתאור המפורט של גיל שחם ומשפחתו שמצאו את הפסל ב 2016 אך בכל האזור היו מאות בולדרים, והסיכוי למצוא את הבולדר של הפסל בערפל נראה קלוש. בקצה השביל הגענו לבקעה ירחית קטנה, נקייה ברובה מבולדרים, חוץ משני ענקים, בדקנו אותם בהתרגשות אך ללא הצלחה. מכיוון שהערפל היה כבד ולא ראינו שום פסגת הר, יכולנו לנחש רק באפן כללי לאן יפנה כן השיגור. עצרנו והתבוננו סביב ובאחד המדרונות מעל הבקעה מצאנו משהו שנראה מבטיח. טיפוס קצר בשלג והנה אנחנו כאן.
ההתרגשות עכשיו בשיאה, זו באמת היתה עליה לרגל… והפסל יפה יותר אפילו מהתמונות… היה כיף לעמוד עליו גם בערפל סמיך. אנחנו חוזרים לערב ארוך וקר בבבקתה הלא מחוממת ובונים ציפיות למחר..
בבקר אנחנו יוצאים עם כל השאר לפני הזריחה, בקור נוקב אל נקודת התצפית שנמצאת על המצוק, מעל עמק הקרחון שנסוג. אתמול בערפל רק חשנו שאנחנו עומדים על מצוק של מאות מטרים, בבקר יכולנו לראות למרגלותינו את העמק הענק שהשאיר הקרחון. מלא בליל אבנים אפורות, נוף צעיר, שהארוזיה עוד לא ריככה אותו ושצמחים עוד לא התבססו בו. מזכיר קצת מכרה מרושל . הקרחון עצמו נמצא הרחק למעלה, האם הוא יתקדם במשך החורף? האם זה עוד חבר במועדון הקרחונים הנסוגים?
יש משהו נחמד ומחמם לב ב'ביחד' הזה, כשעשרות אנשים מברכים את הזריחה, והאוירה חמה ומחויכת למרות שהטמפרטורה היא מינוס חמש בערך ורוח קלה נושבת. ההתרגשות מגיעה לשיאה ברגע שבו פסגת האנאפורנה המושלגת נדלקת באור כתום. השמש מדליקה את קצה ההר והצל מפנה את מקומו במהירות כמו שקורה במדרונות תלולים – החלק המואר גדל תוך דקות. הכתום נהיה לבן זוהר ויותר ויותר מדרונות מתגלים… אבל כל האירוע קצת מעייף ויש בי רצון להיות לבד, לספוג את כל הנוף הזה בשקט. חזרנו לבקתה לארוחת בוקר חפוזה ויצאנו בקוצר רוח, הפעם לכיוון הפסל, לבדידות, לראות את הפסגה כמו שעזרא ראה אותה.
מצוידים בשלוש מצלמות ומסרטה קטנה ניסינו לשחזר את התמונה היפהפייה של אברהם חי. יכולנו לראות לפי האור שהגענו מוקדם מידי, אבל אילתרנו סדרה של תמונות דומות פחות או יותר. הפסל משקיף לו באצילות אל הפסגה, ואני חושב לעצמי כמה מושלם המיקום שלו וכמה לא פשוט היה למצוא מיקום כזה: הבולדר הוא בדיוק בגודל הנכון, שנעים לטפס עליו, עם מקום למתבודד אחד או זוג אינטימי, וכל המבנה נמצא במרחק דקות ספורות מתצפית המטיילים, אבל הרחק מההמון. בקצה הבקעה הירחית וטיפה מעליה. מרוחק מספיק שרק מספר זעיר מהמטיילים יגיעו אליו, רק אלה שמקדישים קצת יותר זמן להסתובב בבקעה ולא ממהרים לרדת, וכך הוא מאפשר שקט וריחוק מאדם, וחיבור להרים שסוגרים סביב סביב. אנחנו משתעשעים עם הפסל ועם אחד הכלבים המקומיים ומצלמים. צריך להוריד הכפפות בשביל כל תמונה ואחר כך לנשוף ולהפשיר את האצבעות.
אט אט השמש עולה, המטיילים מזדרזים לרדת אבל אנחנו תיכננו את המסלול כך שלא נמהר, ויש לנו הרבה זמן לספוג את הנוף ולרדת בניחותא אחרי המאמץ הלא טריוויאלי שנדרש כדי להגיע לבייס- קמפ. אני חוזר לשביל הריק מאדם על מצוק הקרחון, מתבונן לאחור בשביעות רצון ומצלם תמונות אחרונות של הפסל המואר באור השמש מהרגע שהתעלומה נפתרה הפסל פתאום כל כך בולט ואפשר לראות אותו כמעט מכל מקום… אני נח לרגע וחושב על עזרא שעלה הנה ארבע פעמים, דוחק בחברי המשלחת ובסבלים לעלות יותר מהר, וחושב בעיקר על הפעם הראשונה בה היה צריך להחליט בדיוק איפה למקם את הפסל, ואיזו החלטה מושלמת זו היתה.
פרולוג:
שלשה בלתי נפרדים בעיני: שורת האבנים הפונה לחד עקב, גבעת הפסלים ועזרא רץ בשדה צין במכנסים קצרים ובלי חולצה (ובנעלי צבא??). אלה היו הפגישות הראשונות שלי עם פיסול סביבתי, עם העבודות של עזרא ועם שיחותיו הקצובות. זה היה בזמן שלמדתי בתיכון ואחכ כשעבדתי בביס שדה שדה בוקר. רשם הפסלים נשאר איתי לשנים וכשעברנו לגור בדרום מערב אנגליה, עשינו לנו מנהג לבקר בדרטמור – חבל ארץ המשופע בעשרות שורות ומעגלי אבנים פרהיסטוריים מסתוריים, ששימושם ותפקידם עדין לא ברור.
הבחירה לעלות לבקעת האנאפורנה גמלה בי כשהבנתי שיש סיכוי למצוא את הפסל שחשבתי שאבד. ותודה לאלון אוריון ולגיל שחם שעודדו ועזרו בעיצה ומידע.