צור שיזף דצמבר 2013
ב-82', אחרי חודשיים של מילואים בלבנון, טסתי להודו. שם עליתי מהר מאוד להימלייה. נסעתי ברכבת לג'מו ומשם לקשמיר ומשם ללדאק. עשיתי מסע רגלי באיזור שבין לדאק וזנסקר. המסע נגמר במעבר הרים בגובה חמישה וחצי קילומטר. לאוטובוס שנסעתי בו התפוצץ גלגל ונפלנו אל התהום. התאונה היתה קטלנית – רוב הנוסעים נהרגו. באופן בלתי ניתן להסבר, נשארנו בחיים שלושה. היו לי כאבים בחזה – כנראה נפגע לי הסטרנום. בעזרת משאיות שעברו שם במקרה, הצלחתי איכשהו להתפנות אל הכביש הראשי. נראיתי מאוד מגוחך וצלעתי איזה חודש. ההודים נורא ריחמו עלי. הם סחבו לי את התרמיל, כי היה להם ברור שצריך לעזור לצולע הזה. חזרתי לדלהי ומשם המשכתי להתגלגל לנפאל. התחלתי לעלות לכיוון האנפורנה, למרות לא ידעתי כלום על עזרא והפרויקט. לא הצלחתי להגיע אל הבקעה, כי חטפתי דלקת ריאות. ניסיתי להתאושש בקטמנדו ואכלתי כמו חזיר. כשהגעתי לבנגקוק כבר הייתי חולה בצהבת, מכל הדברים שאכלתי. אז חזרתי הביתה.
הדרכתי בתנועת המושבים, ויצאתי לטיול הכנה שלהם בהר הנגב. גבי דבני היה אחד המדריכים בטיול. ערב אחד ישבנו ליד מדורה, וגבי סיפר על פסל ההכנה בעריף א-נאקה, על המסע אל בקעת האנפורנה ועל בניית פסל המדרגות שם. הסיפור נורא הרשים אותי ותפש אותי, אבל לא כתבתי אותו מיד. זה חיכה לאיזשהו רגע מתאים, שבא כשנתיים אחר כך. הדברים מבשילים.
כשכתבתי את "בודהא האדום", כתבתי את הדמות של עזרא מתוך הראש שלי. ההבדל בין החיים וספרות הוא שבחיים הכל יכול להיות. בספרות הקוראים מצפים שתסגור את הקצוות. מבחינתי, סיפור צריך להיות ברור. אתה חייב לסגור את הדברים בצורה הרמטית, כך ששם תהיה הפליאה של הקורא. לכן לא חיפשתי את עזרא של החיים לפני שכתבתי את הספר. זה גם סוג של חוצפה – יושב בנאדם ליד מדורה ומישהו מספר לו סיפור. בלי לשאול אף אחד ובלי לשנות הרבה, עם קצת תוספות של דמויות וכמה אילתורים, הוא כותב את זה כספר.
עברו כעשר שנים עד ש"בודהא האדום" יצא לאור. "נמר בהרים" מורכב משתי נובלות – "נמר בהרים" ו"סנטה". סיפור אחד קורה במזרח הנגב, והשני קורה בסיני. מנחם פרי חשב שראוי שגם "בודהא האדום" יהיה כלול בספר. אני התעקשתי שהסיפור צריך להיות עצמאי. ההוצאה של "בודהא האדום" התעכבה בגלל הוויכוח ביננו. בדיעבד אני חושב שמנחם פרי צדק, כי "נמר בהרים" הצליח מאוד. הוא הספר הכי גניב בספריה של התיכון הסביבתי.
אני מכיר את הנגב לא רע, ומסתובב בו הרבה שנים. הגעתי בטעות מבורכת להדרכה בסיני, שם הדרכתי כמה שנים. כשסיני נגמר, פשוט עליתי וירדתי את כל הוואדיות בארץ. כמעט כל שנה חציתי את הנגב לבדי. הייתי חוצה את הנגב על המעינות, או הולך לכיוון הכרכום, כל פעם בדרך אחרת. מצאתי פה כמה שבילים שאז לא היו מוכרים. שבילים עתיקים שלא היו מסומנים על המפות. יש בחור שאני מנחה, שעושה עבודת גמר על אחד השבילים האלה. הבבליוגרפיה היחידה שיש לו היא ספרים של עזרא.
למרות שפגשתי את עזרא רק פעמים ספורות, אני מרגיש שישי ביננו קירבה רעיונית. שנינו "שביליסטים". מענין אותנו איך הדברים מתחברים. איך אסיה וערב התחברו לחופי הים התיכון והלאה. אנחנו באמת מבינים איך עובדים השבילים הרחוקים האלה. חשים חיבה לדרכים האלה. אני עומד בצומת באמצע שום מקום, על דרך המשי, ויודע איך המסחר בעולם התנהג לפני 2000 שנה. עזרא פירסם הרבה דברים בנושאים האלה. במיוחד אהבתי את התפיסה שלו את דרך הבשמים. נחקק לי ביטוי שלו – הגדרת ערי החוף כ"פי הצינור". המקום שאליו מגיעות הסחורות מאסיה או מערב, וממנו הן נפלטות אל הים התיכון. תפישת המרחב שלו היתה מיוחדת.
גם קווי האבנים הם שיעור שלמדתי ממנו. אני כל הזמן מחפש את הקווים האלה במרחב. מחפש קו שמוליך אותי. עזרא הוא דמות מיתולוגית, הוא גיבור במובן הקלאסי. הוא מזכיר את זאוס, שזורק בתנועות גדולות את הברקים. הוא ריחף מעל החיים. תמיד היה לו איזה אופק, איזו מטרה. הוא לא ביזבז זמן על החיים הקטנים, על היום יום. יחסי אנוש לא ממש עינינו אותו. בגלל שהדברים הקטנים לא הכבידו עליו, יכול היה לסחוב כל משקל, בתמות הגדולות.
מה שהיה הכי מרשים אצלו, זה שהיה פסל גיאוגרפי. הוא לא דיבר במונחים של חומר, אלא במונחים של נוף. פסל הלייזר שלו, שמדבר עם הגלקסיות – ברור שזה לא חומר, אלא רעיון מרחבי. הגיאוגרפיה של הפיסול של עזרא לא מוגבלת לכדור הארץ, היא הגיאוגרפיה של היקום.