עזי קורן נובמבר 2013
כל אחד מתיחס ותופש אדם בערוץ מסוים, בספקטרום מסוים. אצלי רוב הדברים שקשורים בעזרא הם עם החותם של הצבאיות. עזרא היה המג"ד של גדוד חי"ר 32, ואני הייתי קצין קשר שלו – מי שהלך איתו, עם מכשיר קשר על הגב. היה ביננו קשר אישי טוב. שמחנו לקראת אותם דברים, מצאו חן בעיננו אותם דברים. הרגשנו נוח זה בחברתו של זה. עזרא היה איש חריג. מצד אחד מתאים לתנועה הקיבוצית, ומצד שני יוצא דופן. הוא משך את הדברים שהתנועה העלתה רחוק יותר, כמו הצורך לטייל בארץ ישראל. הרצון ללכת אל מסתורי הישימון או מסתורי הפסגות. ניווטי לילה והליכות בלילה – זה ידע שקשור לצבאיות. מאיר הר ציון כותב ששום דבר לא מגביל אותך. שאתה יכול להיות בכל מקום בכל שעה. היה להם כושר מעולה – למאיר, לאלישע, לעזרא. השאיפה של עזרא אל הפסגות היא שילוב של טיול ואימון מבצעי. ב-73' הגדוד החזיק את המוצבים לאורך הגבול ברמה. בתקופה שמיד אחרי המלחמה, אחת לכמה זמן, עזרא היה מכריז על "סיור חזית". קציני המטה של הגדוד – המג"ד, המ"פים, הקמ"ן ואני, הקשר, הינו יוצאים לסיור רכוב. הסמג"ד נשאר לנהל את הגדוד. בגלל ההפגזות היו המון רסיסים על הכבישים, במיוחד באיזור של בית ג'אן ותל שאמס. הנהג של עזרא היה מחפש ג'יפים ישראליים שנפגעו, ואוסף גלגלים להחלפה. הנטייה הגברית היא לדבוק בזקן אם "הגיעו ימי רובינזון" או אם הכתר מידלדל.
ב"סיורי החזית" האלה נקלענו פה ושם לירי על כוחותינו, להפצצות או הפגזות. לא דברים של מה בכך. אין עם מי לתאם סיורים כאלה. פוגשים את האנשים בשטח. פעם הגענו אל אירוין לביא, שהיה מג"ד של 12. מרוב עיפות הוא בקושי יצא מהאוהל. הוא שאל: "מה אתם עושים פה?". אמרנו: "סיור חזית". ארוין אמר: "חבר'ה יש פה בעיה עם ירי צלפים. אתמול, בערפל, איבדנו שני אנשים." הצלפים של הקומנדו הסורי, שישבו מול גולני במזרעת בית ג'אן, הרגישו בטוחים בערפל. ברמה יש המון ערפל, כך שהיה להם יתרון עצום. שנים אחרי מלחמת יום כיפור, פחדו מתסריט בו הקומנדו הסורי פורק באחד הכבישים בצד שלהם, ומתחיל ללכת אל הגדר. בערפל לא רואים אותם, והם יכולים להגיע עד כביש המערכת. זה לא התקיים, אולי לא הייתה לסורים מספיק מוטיבציה. פגשנו מג"ד מחטיבה 9, שאמר לנו: "הייתה בעיה – העירקים הגיעו קרוב מאוד אלינו, וכל הכוחות שלנו שיפרו לאחור. אנחנו עם השרמנים עמדנו בעמדות ודפקנו אותם. אם אתה בעמדה ויש לך תותח טוב, אתה עושה את העבודה." הסיורים האלה הביאו אותנו עד לקו החזית. לי לא הייתה עם זה בעיה, אבל היו אחרים שחשבו שלא צריך להידחק.
גם העליה לחרמון היתה "סיור חזית". תוכננה חבירה עם הצנחנים שכבר ישבו בשיא החרמון. עזרא הכיר את הפסגה מהעליה הראשונה שלו, אחרי מלחמת ששת הימים. הוא עלה לשם אז עם הסיירת, אבל ננזף. דדו, אלוף פיקוד צפון, קרא לו לשיחה קשה, וביטל להם טיול לסיני. בחטיבה, הדעה על העלייה לחרמון הייתה מגוונת. לחלק היתה ביקורת. גם בסיירת היו אנשים שלא אהבו את זה. כמה מהם לא היה כושר טוב מספיק, והשינה בחוץ הייתה בטמפרטורת קיפאון. גם הפעם לא כולם התלהבו. היציאה היתה מוקדמת מאוד, בדמדומי בוקר. מהחרמון עוד עלו תמרות עשן. הקרב נגמר אולי יומיים קודם. אם אתה רוצה לעשות טיול שהוא לא לגמרי מאושר, אז זה הזמן. באור ראשון עברנו ליד המוצב הישראלי. בדרך עברנו מוצב ארעי של מחלקת קומנדו סוריים, כולם היו ירויים. הדרך היתה די ברורה – מהחרמון הישראלי אתה הולך בשולי החרמון הסורי, יורד למוצב הפיתולים, שם אתה פוגש את כביש הפסגה הסורי ומשם עולה למעלה, אל שיא החרמון. המסלול כולו רגלי. היינו ברי מזל, כי היתה לנו ראות טובה כל הדרך. כשהגענו אל מוצב הפיתולים, שאל אותנו בחור מאיילת השחר: "מה אנחנו עושים פה?", אמרנו: "עולים למעלה". שאל: "תיאמתם?", עזרא אמר: "פחות או יותר. כבר הייתי פה". ההוא אמר: "חבר'ה בסדר, רק שימו לב ותסתכלו מדי פעם אחורה. כבר קרה שבאו חיילים סורים ואמרו: הפסקת אש – הפסקת אש. הם רצו לשחק איתנו כדורגל. ירינו עליהם והם הבינו שבנתיים אין משחקי כדורגל". אמרנו: "בסדר" והתחלנו לעלות. כשהיינו במרחק חצי קילומטר מהמוצב התחילו יריות. אנשי מוצב הפיתולים ירו, אבל לא עלינו. הם רצו להודיע לנו משהו, או למנוע מאיתנו את העליה. מאחר ולא התעקשו איתנו בקשר, שאולי לא עבד, המשכנו. לא היינו מוטרדים, כי ברגע שאתה בשדה, ואף אחד לא מאיים עליך, כשאין מטוס באוויר, או הדבר הכי מפחיד – פגזים של ארטילריה, אז הכל בסדר. אתה עם הנוף והנוף איתך. טיול. עלינו, ולחבר'ה לא היה קל. חלק מהם לא היו בפיגורה מתאימה, וחלק היו מבוגרים מדי, אולי בני ארבעים. היו כאלה שסבלו משפשפות. הקצב לא היה נורא, אבל הגובה עושה בך שמות – כשהאוויר דליל, כל צעד הוא צעד. אני הייתי אז בכושר מעולה, וגם לי זה לא היה קל. עזרא היה מסור לנושא הניווטים, ובחטיבה הוא היה שם דבר, אבל המסלול שבחר אל שיא החרמון היה בלתי אפשרי.
כשהגענו אל השיא ב-2800, התקשרנו עם הגדוד שלנו, לתת להם איתות מלמעלה. החבר'ה שהיו שם היו עסוקים בשלהם. הם רק אמרו לנו "כל הכבוד". לא מצאנו שם מישהו שיתפלא מאיך שהגענו. אם היינו צנחנים, אולי הם היו טופחים לנו על השכם… הנוף היה נהדר, עם דמשק מוקפת בירוק, ברכת רם, הכנרת, דרום הרמה, ונופי לבנון. אני זוכר את ההתפעמות של עזרא, איך הוא עומד מול הנוף ומסביר לנו: "אתה עומד פה ורואה איך השמיים מתכדרים". ירדנו באותו מסלול בו עלינו. הדרך חזרה היתה יותר מהירה ממה שחששתי. במוצב הפיתולים קצת גערו בנו על שלא התרשמנו מהיריות שלהם. הסתבר שהם קיבלו הוראה מהחטיבה שלהם לעצור אותנו, אבל הם לא התעקשו והכל היה בסדר. היתה גם מחשבה לעלות אל החרמון הסורי, כי שם היה סיכוי לפגוש את אלישע. בגלל שהשעה היתה מאוחרת, ולא היה בטחון שהוא שם, עזרא החליט שחוזרים. הליכה למטה היתה ארוכה. הגענו אחרי חמש. זאביק, הנהג של עזרא התמחה בהכנת תה, והתה שהכין לנו אז היה משקה חיינו. יחד עם שוקולד – לא היה כדבר הזה.
השילוב של טיול ואימון מבצעי בא לביטוי גם ב-75', בתקופה שהיינו בתעסוקה של 40 יום בסיני. תלשו אותנו מכל הנופים שהכרנו בצפון. הפלוגות התמקמו לאורך חופי חצי האי – בנועיבה, בדהב, בשארם וטירן, באבו רודס. המסייעת ישבה בסנטה קטרינה. עזרא הכיר את סיני וההר הגבוה מטיולים שעשה עם בי"ס שדה שדה בוקר. לכל פלוגה הוא הועיד איזה ביצוע, ויחד איתו עברתי מפלוגה לפלוגה. עם הפלוגה הראשונה טיפסנו לג'בל מדסוס. באים, מחנים את הרכב, תופסים איזה דייק ומתחילים ללכת. בשלב מסוים אתה מגיע למקומות שצרך לטפס עם הידיים, אבל זה לא היה נורא. כשמגיעים למעלה עושים תצפית. המדסוס ממוקם לא רחוק מהחוף, אז מלמעלה נפרש לך הנוף של המפרץ והאיים סנפיר וטירן. החבר'ה שמחו מאוד בפעילות הזאת. זה היה חריג, לא לגמרי צבאי, אבל נהדר. כל גדוד שהיה בתעסוקה היה צריך לעשות סיור נוכחות באי סנפיר. התארגנו בכל הפורמט הצבאי –חפ"ק, ותוכנית ירידה מנחתות, אבטחת ראש חוף, כל המושגים האלה. ההתחלה היתה לפי כל כללי הטכס, לפי הנוהל הצבאי. חמש דקות אחרי שאתה על החוף אומרים לו: "עזרא, מה עכשיו?" אז חולצים את הנעליים ומטיילים. אתה רואה פה את הקן של השלח, ופה את שרידי המדורה של הדייגים הסעודיים, שרצינו להרתיע. היתה פלוגה שהמוצב שלה היה לא רחוק מהחוף, אז פשטנו עליו בפעולת לילה שקטה. הודיעו להם שאנחנו באים, כדי שלא ירו עלינו, אבל זו היתה פעולת קומנדו מובהקת – פלוגת סער, השתלטות בהפתעה. לא היה מיפוי מספיק או מודיעין, והתצ"א לא נתן מספיק נתונים, אבל הניווט היה פשוט. המתאר של הגבעה והמיקום של המוצב היו די ברורים. אתה צופה על היעד באור אחרון, מסמן לך את נתיבי ההתקדמות והכניסה. עם פלוגה אחרת טיפסנו באור יום לג'בל סחרה, שנמצא טיפה מעל שארם. היה שם מוצב של המודיעין. תיאמנו עם החטיבה, אבל המוצב לא ידע שאנחנו באים. טיפסנו אל ההר, סדר גודל של 1200 מטר מעל סביבתו. טיפוס לא קל על דרדרות. לפני שהגענו למוצב התקשרנו אליהם. הם אמרו: "אלינו לא מגיעים בשבת" אמרנו: "אתם תחת היד שלנו". אמרו בביטול: "לא, אלינו מגיעים רק עם מסוקים. קודם נראה אותכם באים". קצת אחר כך הפתענו אותם, כשדפקנו להם בדלת. שאלו: "איפה המסוק שלכם, לא יכול להיות שבאתם ברגל…" בהתחלה הם כעסו, אחר כך התרצו ונתנו לנו מיץ וביסקוויטים. אז צריך היה לרדת. אחרי שגמרנו את הפעולה הזאת, כבר יצא שמנו במרחב שלמה. היתה פעולה במתווה דומה על מוצב קשר בדהב. מאחר ויצאתי לחופש, לא השתתפתי בפעולה הזאת. כשהייתי צריך לחזור, פספסתי את המטוס, אז התקשרתי למבצעים של הגדוד. ביקשתי שעזרא יחכה עוד יום, והוא חיכה לי. גם עם הפלוגות הנמוכות באבו רודס פשטנו על איזה מוצב, ואחר כך נסענו לקטרינה. עם הפלוגה המסייעת עלינו לסירבל. הנהגים הביאו אותנו לנקודה מסוימת ומשם עלינו. עזרא היה שם פעם אחת לפני כן, והוא הוביל אותנו בצורה מרשימה. את הכל הוא זכר. היה נהדר – גם מבחינה צבאית וגם מבחינת הטיול. לוח הזמנים, ההזדהות בשטח והמפגש עם הקומנדקרים שלקחו אותנו. היה מצוין. חנינו שם ליד המעין. בשש וחצי גמרנו לאכול, והיה זמן, אז עזרא אמר שכל אחד יספר איזה סיפור. הוא התחיל ראשון, וסיפר על איזה נער מאוהב, שנרדם וחלום על מפגש מדליק עם אהובתו. כשהוא מתעורר הוא מוצא את עצמו אפוף להבות – הבית שלו התלקח. כשגמרנו את סבב הסיפורים, הלכנו לישון ליד המדורה. לפנות בוקר אחד משקי השינה נשרף, מה שהתאים לסיפור ההוא…
בראש ג'בל קטרינה היה מוצב פלוגתי. העלו לשם אספקה בגמלים. היתה שיירה יומית שהעלתה מים, ושיירה שבועית שהעלתה מזון. זה לא היה פשוט – לקח להם ארבע-חמש שעות לעלות. בעקבות הלקח מ-73', סללו כביש אל ראש ההר. בניגוד לסורים שכבשו את החרמון, המצרים לא כבשו את הקטרינה, למרות שזה היה פרי בשל. בתרגיל הפשיטה שלנו, המוצב קיבל התרעה שאנחנו באים. התחלנו לעלות לפנות ערב. הטיפוס היה תלול, אבל לא לקח יותר משלוש שעות. במעין התפצלנו לשני כוחות, שעלו מכיוונים שונים – אחד לרתק. הלכנו בשקט, לא זזה אבן. פתחנו את הדלת ואמרנו: "חבר'ה, אנחנו פה". הכיבוש הסתיים קרוב לחצות. חזרנו משם עם שתי אלונקות, כל הדרך עד לבית ספר שדה. בשלב מסוים גם עזרא ואני סחבנו. לא היינו מחויבים בזה, אבל הוא אמר: "בוא נעזור".
בפעילות השלישית אמרו: "אם אנחנו כבר פה, בואו נעלה לאום שומר". לקחנו מישהו ממדריכי בי"ס שדה, אבל בשלב מסוים נכנסנו לערפל, ומצאנו את עצמנו הולכים במעגל. אמרנו למדריך "קח את המצפן ולך לפיו", אבל אז התחיל הגשם. ירד מבול, כל הדרך זרמו שטפונות. אז עזרא אמר: "מספיק".
היה עוד משהו שעשינו לסיום, ביום האחרון. יש מעל המישורים של שארם א-שיח שתי פסגות, על אחת היה ממוקם מכ"ם של חיל אוויר. כשירדנו מהג'יפ עזרא הפתיע אותי ואמר: "רק מכשיר קשר". שאלתי: "מה עם הרובים?" אמר: "בלי רובים", הרים את היד – יהיה בסדר. לא הרגשתי עם זה בנוח, אבל זה לא היה מקום להתנגשות. עלינו שנינו. זה לא היה קשה במיוחד, למרות שהיינו מוגבלים בזמן. ידענו מתי החופפים באים ומתי מתחילה הספירה. הפלא הגדול היה, שאתה עולה לפיסגה שנדמה לך שאף אחד לא היה שם, ארץ בראשית, ויש שם מבנה של מזבח. האנושות חשבה על הצורך הזה קצת לפנינו.
האומנות של עזרא לא דיברה אלי, אבל רציתי לעלות אל בקעת אנפורנה ולמצוא את הפסל שלו. היה לי ברור שאמצא אותו בקלות. הגענו לשם אחרי הצהרים וחיפשנו ללא הצלחה עד הערב. למחרת בבוקר המשכנו בחיפושים. לקח לנו המון זמן לחקור את המקומיים – הם לא כלכך ידעו אנגלית, ואנחנו לא כלכך ידענו להסביר. אם הייתי אומר להם "אינווירומנטל", בכלל היו עוזבים אותי. יש בבקעה שדה של גילגלים – כל אחד שעולה מקים גילגל, וזה מתווסף. יש כאלה שמשקיעים, ובונים בגדול, אבל לא בהיקף של הפסל שעזרא הקים. הלכנו לאט והתעקשנו עד שמצאנו את המבנה שהתאים. הערפל נפתח ונסגר. כשחזרנו מהאנפורנה, הבאתי לעזרא אבן בגודל אגרוף. הוא הסתכל בה ארוכות ואז אמר: "למה – אבן – כלכך – קטנה". כנראה הדלקתי אצלו לרגע איזה זיק.