עפר הררי

עפר הררי   אוקטובר 2013

עפר הררי – בוגר למודי קולנוע בבית צבי. צלם קולנוע וטלוויזיה. בין עבודותיו – הסרטים "לילה לבן", "אהבה קולומביאנית", "איים אבודים", "ארבע על ארבע" וסדרות הטלוויזיה – "תיק סגור", "מרחק נגיעה", "הבורר", "תעשה לי ילד", "היהודים באים" ועוד.

זה הכל שברי זכרונות. הייתי אז בן שלושים, קצת אחרי הלימודים, עם נסיון דל מאוד. מאז צילמתי די הרבה בשטח, בכל מיני חורים. שנה קודם הייתי בנפאל, עשיתי טיול וטרקים. הייתי באותו צד של האנפורנה, אבל לא הגעתי לבקעה. הכרתי את האזור והתנאים, כך שידעתי במה מדובר. היה איזה מכר משותף שחיבר ביני לבין אודי, וירדתי לפגוש אותו בקיבוץ. כבר בפגישה הראשונה הוא תיאר לי את אביך, הכין אותי, כך שלא אהיה בשוק מהדמות הקיצונית שלו. זה היה מין ריכוך כזה, מראש, שלא אתבלבל כשיפול עלי.
היה ברקע איזה דיבור על זה שאולי יהיה בבקעה שלג, אבל היתה אופטימיות, כמובן. נסענו בפסח כי הגיע התקציב, נוצר לחץ ואמרו "שמענו ממישהו שירד משם עכשיו, שיש רק קצת שלג. ניסע, יהיה בסדר".
למרות שאודי הכין אותי, בפגישה הראשונה עם עזרא הייתי בשוק. פגשנו אותו בשדה התעופה. הוא יצא למסע כבר בנעלי צבא וצילמתי אותו הולך בנעלים האלה בשדה התעופה. זה נראה לי מאוד מוזר, כמו סוג של קומיקס. בהתחלה הוא נראה לי כלכך קיצוני, שזה היה על גבול המגוכח. גם הדיבור הקצרני, החתוך הזה. לי יש אנטי לכל הצבאיות. חשבתי אז "מה זה הדבר הזה?!" הדמות שלו סותרת את כל הדברים שגדלתי עליהם. להסתובב בקטמנדו בנעלי צבא. להיות כלכך לא רגיש למה שקורה סביבך. הוא לא פגע במישהו בכוונה, אבל היה לגמרי בטרק שלו, ולחלוטין לא ראה ימינה או שמאלה. היו בו הרבה דברים שעוררו אנטגוניזם. בגלל שהוא כלכך סגור, הוא לא דמות קולנועית. הוא לא חושף דברים אישיים. האתוס שלו הוא אנטי לחשוף רגש. זה לא מה שצופים בסרטים מחפשים בדרך כלל.

עם כל האקצנטריות של אביך, היתה לו יכולת לשכנע והוא אירגן מימון לסרט, כך שקיבלתי תשלום על העבודה שלי. בנק דיסקונט היה מושקע בזה, ול'מסע אחר' היה אז ענין לעשות סרטי מסעות. היה להם איזה דיל עם KLM. באותו זמן, אם היית מכניס איזה שוט של המטוס שלהם, הם היו פותחים לך את הדלתות. קיבלנו טיסות משודרגות – הכל בביזנס. היום זה כבר לא קיים.

הציוד שעבדנו איתו אז היה נורא מסורבל. זה היה סופר VHS – מין קלטות גדולות כאלה – כמו של וידאו ביתי, רק משודרג קצת. המצלמה היתה ענקית, מורכבת משתי יחידות, ושוקלת עשרים ומשהו קילו. הבחירה פורמט לא לקחה בחשבון את זה שאצטרך לסחוב את המצלמה רוב הזמן. היינו צרכים לפתור גם את הבעיה הטכנית של איך לצלם במסע של שבועיים בלי להגיע לחשמל. הכנו המון סוללות, מין בובילות כאלה, כמו של אופנועים, והמון קלטות. זה הצטבר למשקל מטורף. התיק של הסוללות נראה קטן ותמים, אבל הוא שקל איזה 70 קילו. תמיד היה איזה פורטר חדש שממהר לקחת אותו, מופתע מהמשקל ונתקע עם התיק.
כל הקונספט היה בעיני מופרך לחלוטין. הלוגיסטיקה היתה מוגזמת לחלוטין. התארגנו בקטמנדו כאילו אנחנו יוצאים אל הקוטב הדרומי. למקום שאין בו נפש חיה וצריך להקים בו מאהל. היה טבח שמכין את האוכל. בסוף הגענו והיה שם הכל. היו כבר לוג'ים, מבני אבן שלדעתי היו עשויים מהפסל שבניתם אתם. היה שם מסודר לישון ולאכול. לא פתחנו את האוהלים שהבאנו. סחבנו כמויות של ציוד מיותר, כולל ציוד לטיפוס הרים וקרמפונים להליכה על קרח. היה פה אובר-דווינג מטורף.
בצבא הייתי ג'ובניק למהדרין, במחלקת הווידאו של מדור הדרכה. לא היה לי נעים להודות בפני עזרא שלא הייתי קרבי ולא כלום. הוא היה בטוח שאני, שמטפס איתו בהרים וסוחב את המשקולת של המצלמה, בוודאי בא מהנח"ל המוצנח. אולי אפילו אמרתי לו פעם, אבל זה לא נתפס אצלו. הוא בנה לי תדמית כזאת, קרבית. הייתי אז בתחילת הדרך, ומבחינת האנרגיות, באמת הייתי הרבה יותר קרבי. אז, בשביל איזה שוט מיוחד הייתי מוכן להיהרג. היום אני כבר יודע שעוד שוט או פחות שוט לא ישנה לי את החיים. היום אני צריך סיבה טובה. מצד שני אני מניח שמאז התפתח משהו בתפיסות שלי.
זה לא היה מסע תענוגות. העבודה היתה קשה מאוד. לאודי היה קשה לעלות. הוא היה איש עם חוש הומור. הנפאלים לא יודעים לבטא את הרייש, והם היו קוראים לי אופל. מאז אודי היה קורא לי אופל. גם הוא לא היה עתיר נסיון. כשמצלמים סרט דוקומנטרי, לפעמים יש תסריט מתוכנן ומובנה. הבמאי יכול גם לייצר סיטואציות. כאן לא היה הרבה תכנון מראש ורוב הדברים קרו מעצמם. אודי לא יזם ראיונות עם אנשים שונים, מעבר לדברים שאמר אביך.

בימים הראשונים, כשהלכנו בשבילים כל ה-40 איש האלה, עזרא כל הזמן רץ קדימה. הוא היה מתוסכל מאוד מהסירבול ומהקצב, ודירבן את הסבלים ללכת מהר יותר. תחנה אחת לפני הבמבוקים הוא פיצל את המשלחת. הוא לקח אותי עם המצלמה ושני סבלים ורצנו קדימה. הייתי צריך להלחם בו, כי רציתי לצלם אותו עולה בשבילים, אבל הוא היה כל הזמן בורח לי. הייתי צריך להתעקש, לעקוף אותו ולביים: "תבוא מאחורי המבנה הזה". הצלחתי לרוץ איתו עד הבייס קמפ של המצ'פוצ'רה. משם יש עליה מפרכת אל המקום של הפסל. כשהגענו אל השלג והערפילים, עזרא פשוט נעלם לי. רצתי אחריו והצלחתי לצלם את הרגע בו הוא מגיע אל הפסל. זה היה אירוע קולנועי נדיר וכלכך חזק. השלג והפסגות המדהימות…
בגלל שעלינו כלכך מהר, בלי להתרגל לגובה, סבלתי ממחלת גבהים. כשהחשיך וירדנו אל הלוג' התחילו לי כאבי ראש. בלילה לא יכולתי לישון והקאתי. כל זה לא ענין את עזרא כהוא זה. בהמשך, ראיתי עוד צדדים, עוד פנים. לאט לאט נפתחה לי הדמות שלו, ונראתה לי יותר מורכבת. ראיתי את הצד של העשיה האומנותית, שאי אפשר להפריד אותה מהבנאדם.
זה היה מוזר, היה גם רעיון להביא איתנו פסל נפאלי, שיצור איתו איזה דיאלוג. אבל הנפאלים לא מבינים בכלל את כל הענין של האומנות שלו. זה לא מתחבר בשום רמה. הם לא מבינים מה עובר על בן אדם שפתאום עולה לשם ומזיז אבנים. הדבר היחיד שאיכשהו דיבר אליהם הוא הענין הדתי. הם היו בטוחים שזה משהו בדת של הישראלים, כמו הצ'אוטרות, שהם בונים לזכר המתים. גם הפסל הנפאלי לא הצליח להבין. הוא לא ידע באמת למה הוא הולך, למרות שראה צילומים. בטח היה לו קשה לעלות אל הבקעה. הוא היה אדם קטן ועדין. לא היה שום דיאלוג. אביך לא היה פנוי לזה. ברגע שהגענו עבר לתכלס – עכשיו עבודה. אין זמן לבבלת עם האדם הזה, לשאול אותו מה הוא חושב. הוא לא בנה. מצאנו בדרך, באחד הכפרים, בנאי ראשי כזה, בנאדם מצחיק שנכנס לענין.
יש משהו מאוד מרשים בבנאדם שעושה את הדבר שלו, את האומנות שלו. שלא עוצר לרגע. זה הופעל גם עלי – הוא לקח אותי איתו. גם כשהגענו אל השלג, ונראה שכל המהלך נכשל, הנטייה הראשונה של עזרא היא להילחם. לא לוותר. היכולת שלו לגרום לאנשים לפעול. הוא לא בנאדם שאומר: "טוב, אכלנו אותה, בוא נקפל את הבטסה". הוא רצה לחפור בשלג. היה שם תהליך מדהים, שיצר בשבילי איזה מהלך בסרט: ציפיה והליכה לקראת, אחר כך נפילה ואז התרוממות גדולה. זה באמת היה ככה. עזרא הצליח לרתום את כולם, להחדיר בהם איזו חדוות יצירה.

כשחזרנו הסרט נתקע. היה איזה ויכוח בין אודי, שייצג איזה חברת הפקות של קיבוץ חצרים, ל"מסע אחר". אני לא זוכר על מה הם רבו, אבל לכן לא התחילו לערוך את הסרט. אז אודי נהרג. הוא היה במילואים ברפיח, ועלה עם עוד חבר על טרמפ. הם חשבו שאלה שעצרו להם הם מתנחלים דתיים, אבל אלה היו מחבלים מחופשים. ירו בהם בתוך האוטו.
אחרי עוד איזו תקופה, פנו אלי מ"מסע אחר" וביקשו שאני אשלים ואערוך את הסרט. צילמתי את עזרא רץ בשדה בוקר – לתת רקע, מאיפה הוא בא, מה הוא עושה. הקטע מופיע בתחילת הסרט. זה בעצם סרט מוזמן, שמתעד את עבודת האומנות. המסע בו הוא חלק מהיצירה. למרות שלא הייתי חופשי, הסרט מצליח, עם טיפה הומור, להציג את הדמות הסגורה של עזרא מכמה כיוונים. ערכתי את הסרט עם אורון אדר, שהיה מאז לאחד העורכים המבוקשים. הוא ערך לאחרונה את "שומרי הסף", ולא מעט סרטים ידועים אחרים. היתה לו הרבה השפעה על הסרט. הטכניקה שבה זה נערך – היום קשה להאמין שעבדנו ככה – כשעורכים במחשב, זו לא עריכה קווית. אתה יכול לערוך ולהכניס כל שוט, איפה שאתה רוצה. אז הכנסת אותם אחד אחרי השני. אם ערכת 200 שוטים, לא יכולת להוציא את שוט 57, כי אז היה לך חור. היית מקליט פיסה אחרי פיסה, ואם רצית לשנות, היה צריך להקליט את הכל מהתחלה בסדר החדש. פרוצדורה מטורפת. ככה נערך הסרט הזה, באמצעים הכי פשוטים. לקחנו ממישהו את המכשירים הביתה, ובסוף נהייה סרט.
בכל התקופה שבין לבין, בזמן העריכה של הסרט עזרא היה מאוד מעורב. הוא היה מצלצל אלי ברבע לשש בבוקר. לא היו לי אז ילדים, או כל סיבה להשכים ככה. אשתי דאז היתה רותחת, אבל לא היה לי נעים להגיד לו משהו. הייתי מתעורר עם השפורפרת ביד. הוא נשמע ערני לגמרי, כאילו היה כבר אחרי ריצת הבוקר. רק אחרי חצי שנה של שיחות כאלה, אמרתי לו בדחילו ורחימו, להתקשר אחרי שבע.

שלוש שנים אחר כך, עזרא פנה אלי להשלים את המשימה. נסעתי איתו סולו. בלי עוזר או סאונדמן. כל הציוד עלי. נסעתי עם פורמט שידור שנקרא בטא אנלוג. המצלמה היתה מקצועית, רק קצת יותר מצומצמת מזו החולנית, שלקחתי ב-92'. האיכות היתה הרבה יותר גבוהה, כי החלטתי שהפעם אני לא מתפשר. היו כבר מצלמות קטנות יותר, חצי תיירותיות, וכבר עשו איתן סרטים דוקומנטריים. מאחר וכאן הנוף מדבר, רציתי את האיכות הגבוהה ביותר. זה הוכיח את עצמו. הפעם המשלחת היתה הרבה יותר מצומצמת. למדנו את השעור מהפעם הקודמת. היו איתנו רק שני בנאים וארבעה סבלים. שניים מהסבלים הפכו לצוות צילום מיומן. אחד סחב את התיק המרופד של המצלמה, והשני סחב את החצובה. הם היו מתורגלים כך, שהעמידו בשבילי את המצלמה על החצובה והדליקו הכל – זה עבד מעולה.
יצאנו באוקטובר, בסוף המונסונים, אז בדרך היו המון עלוקות, אבל למעלה היה פשוט מדהים. בדרך היה גשם, ומעבר לאיזה קו גובה, השמים היו בצלילות שלא ראיתי בחיים. זה הדהים אותי –  הכחול היה כלכך כהה, שכשהייתי מכוון את המצלמה מול השמיים, מד האור היה מראה לי שהשמיים יותר כהים מהאדמה. זה מצב שאין אף פעם. הכוכבים בלילה נראים שם קרובים.
היה יתרון שהינו רק שנינו. עזרא לא היה צריך לרוץ, והיו לנו הרבה יותר שיחות. נחשפתי אז לידע הרב-תחומי שלו – גיאולוגיה, ארכיאולוגיה, הסטוריה. בעיקר מונולוגים שלו, כשאני מדי פעם זורק איזו שאלה. זה היה מאוד מרשים. בהפסקות, כשהיינו נחים, הוא היה מוציא את המחברת. הוא כתב יומן מסע, מאוד לאט, בכתב גדול ומוזר. אני חושב שהאנרגיות שלו ירדו. ב-92' הוא היה כמו רוח, רצה לקרוע את ההרים. ב-96' היה בו משהו יותר רגוע ונינוח. היתה לי התחברות טובה יותר איתו, למרות שלא סיפר לי שום דבר על עצמו, או על החיים שלו. שום כלום. הייתי נשוי אז לאשה שקראו לה רותי. כששמע את השם של אשתי הוא אמר רק "גם לי היתה רותי". את הסיפור שלה שמעתי יותר מאוחר, מאנשים אחרים.
חיליק מגנס והבן שלו גלעד, עשו איתנו חלק מהדרך. הם התקדמו בקצב רגוע של טיול – למה להם לרוץ? הם הצטרפו אלינו למעלה, אחרי היום הראשון של הבניה, בו הנפאלים בקושי זזו. היה סוג של משברון כזה – מה עושים? אני יזמתי את הסצנה. הצעתי לעזרא וחיליק לצאת מהלוג' ואולי עודדתי אותם לדבר על הבעיה. חיליק אמר לעזרא: "אל תיכנס בהם, תן להם קצת לנוח ולאכול, תעשה את זה עליז". חיליק הוא טיפוס צבעוני, ואוהב לדבר, בשונה מאביך. היה מצחיק שלשניהם יש זקנים כאלה.
זה יצא פחות סרט ממה שרציתי. היו לי כוונות ליצור דראמות בין עזרא לבין הנפאלים. היו לי שאיפות שהסרט יוקרן. קובי מידן עשה את הקריינות בסרט הראשון. בסרט השני עזרא התעקש לעשות את הקריינות בעצמו. היה לי ברור שאם הוא יעשה את הקריינות, הכל ישאר בגדר סרט מוזמן. הוא גם צינזר לי כמה דברים שהציגו אותו באור לא כלכך חיובי. אני כבר לא זוכר בדיוק מה ירד, אבל הראיתי לו גירסה, והוא ביקש להוריד יותר מדבר אחד. אפשר לשאול את טל שפי, זו שערכה איתי את הסרט. גם היא היום עורכת ידועה. היא ערכה, למשל, את "הצלמניה". לא יכולתי להתווכח, כי הוא מימן את הכל – אמנם מימון רזה, אבל שלו. הייתה אמורה להיות לו איזו רטרוספקטיבה במוזיאון תל-אביב. הייתה לו פנטסיה כזאת, להקרין את הסרט שם. הוא תמיד אמר שזה בדרך. היה עזרא נסיון לתקשר עם מוטי עומר, אבל ההוא התחמק. אני לא יודע מה הוא עשה עם הסרט. כנראה כלום…

זה היה סוג של נס, כי לצאת לבד עם ציוד כזה היה טירוף. הייתי המפיק, הבמאי, העוזר-צלם, הצלם והסאונד מן. לא עשיתי כזה שוב. אני לא מאמין בסידור הזה של לחבוש את כל הכובעים. זה נכון אם אתה רוצה ליצור אינטימיות עם מישהו, וכל נוכחות נוספת הורסת את זה. בדרך כלל עדיף שיהיה צוות. אני אוהב את החברותא הזאת של עשיית סרטים. היום, מבחינת הציוד, אתה יכול לקחת מצלמת סטילס כמעט, ולעשות סרט לבד. ללא אמצעים שעולים כסף. זה מנקה את הענין  – אין תירוצים. אתה מול עצמך. הפיסול הזה בא אל הטבע ומתחבר עם הטבע. אין בו שום ענין דורסני. זה לא בוטה או מחבל בנוף. אותם מבנים שקיימים שם בקונפיגורציה אחרת, לא מוגדרים כאומנות, אלא כצ'אוטרה. זה נורא דומה, בנוי מאותה אבן צפחה. אתה יכול להיות שם ולפספס את הפסל, לעבור לידו ולא לשים לב. הייתי שוב בנפאל ב-93', טיילתי באזור ולא עליתי עד למקום. הייתי שמח לחזור, אבל זה ווחד מסע…

יש כאן משהו שקשה לי להגדיר, דווקא הוא, הדמות הקיצונית הזו, עם הרצון והעקשנות, עם העבודות המבקיעות, שמשגרות את התודעה אל הגלקסיות וכל זה, דווקא הוא חלה במחלה הזו. אי אפשר לא לחשוב על זה… בעולם שאני נמצא בו יש לאנשים קפריזות בכל מיני צבעים, אבל החיבור של עזרא הוא מאוד יחודי ומפתיע. אין עוד כאלה.