עומר אוריון ינואר 2014
יש איזו מסורת משפחתית להגיע לאנפורנה. אני נסעתי ב-2004, באפריל. עבדתי בעגלות בארצות הברית, ואחר כך נסעתי לטייל, קודם בניו זילנד, ואז לנפאל דרך תאילנד. באותה הזדמנות שלחתי מייל לנטע, לשאול מהו הטרק שעושים בכדי להגיע אל הפסל. קיבלתי את התשובה: ABC. נפאל הייתה חוויה מאוד מתויירת. קטמנדו היתה מוצפת תיירים, שמאיזשהי סיבה נראה שכולם ישראלים. באיזור של התמל כל השלטים בעברית. כולם אומרים לך "דו יו וונט טו סמוק חשיש?". יש שם איזה נפאלי שהיתה לו סוכנות טיולים קטנה. איזה יום באו אליו ישראלים ואמרו לו: "שמע, אתה דומה בול למאיר סוויסה". הוא לא באמת דומה, אבל מאותו רגע הוא רוכב על זה בצורה מדהימה. לסוכנות שלו קוראים עכשיו "סויסה", והישראלים באים לשם באלפיהם. זה המקום לבוא. לזכותו יאמר שהוא ביזנס-מן חכם. הוא עשה שם מקום עם ספות נוחות לשבת, והוא מסביר לכולם על הטרקים. יש שם תיקים בעברית על כל טרק וכל מסלול רפטינג. הם באמת נחמדים, האחים סוויסה. אז ישבנו אצל סוויסה, שהסביר שצריך לנסוע באוטובוס לפוקרה. בפוקרה יש סוכנות של האח של סוויסה, שגם הוא, כביכול, דומה לאיזשהו ישראלי מפורסתם. אחרי יומיים-שלושה בקטמנדו נסענו לפוקרה, באחד האוטובוסים הקטנים הנוראים האלה, שאין בהם מקום לרגלים ארוכות. היינו בפוקרה יומיים-שלושה. יצאנו לטרק יחד עם עוד שישה אנשים שהזמן התאים להם. לקחנו פורטרים אצל האח של סוויסה. היחס הוא פורטר לשני טרקרים, שאורזים יחד תרמיל ששוקל עד 15 קילו. אתה הולך עם תרמיל קטן, עם מצלמה קצת מים, ופק"ל קפה. בהמשך עשיתי טרק אל האברסט וסחבתי בלי בעיה את התרמיל שלי. באותו טרק ראשון קצת חששתי מהגבהים. זה עלה 400 רופי ליום לבחור, שמחלקים בין שני טיילים. אתה משלם בערך שלושה דולר ליום כדי לא לסחוב את התיק שלך. עלולים להיות לזה גם חסרונות. הפורטר יכול להיות נורא נחמד, לדעת אנגלית ולספר לך דברים מענינים, אבל הוא יכול להיות קצת נודניק. הבחור שלנו היה צעיר ומעצבן כזה. הוא כל הזמן ביקש סיגריות מאנשים, ובערב הם שתו איזה משקה אלכוהולי, ואז הוא נעשה מציק. הוא ישן בחינם, בחדר אוכל של כל גסט האווס, אבל הסבל רוצה לקחת אותך לגסט האווסים שנותנים לו גם אוכל בחינם. מצד אחד אתה לא תמיד רוצה לישון איפה שהוא מעדיף, מצד שני זה הרבה כסף בשבילו. מצאנו את עצמנו רוצים לעצור באיזה מקום, והסבל אומר "בואו נמשיך עוד שעה, שם יותר טוב". כשמגיעים אתה מבין ששם מקום מעפן, שהוא מקבל בו אוכל בחינם. כמו ארוחות נהגים.
ההליכה היתה לי מאוד קלה, כי הייתי קודם בניו זילנד, שם סחבתי את התרמיל על הגב בטרקים ארוכים. שם אין גובה – הפסגה הכי גבוהה היא 3700. הייתי כבר מתורגל בללכת מרחקים ולסחוב משקל. בעליה לאנפורנה לא הרגשתי רע בגלל הגובה. זה טרק נורא מסודר. כל שעה יש איזה גסט האווס, איזה מקום לשתות תה או לאכול. הסבלים לא מכתיבים לך את הקצב המינימאלי, אבל אם היינו רוצים ללכת מהר יותר, הם היו מתחילים להתמרד. הם בכלל לא מבינים את קונספט המהירות – למה למהר? הם גם עובדים מאוד קשה. אתה פוגש את היכולת הפיזית המדהימה שלהם. הפורטר שלנו פשוט סחב תרמיל, אבל אלה שסוחבים את הבירות אל הגסט האווסים – הם כמו משאיות. הם סוחבים 70-80 קילו על הראש. הם הולכים וצוחקים, שמחים. ראיתי אחד מהם מחליק, נופל שם בתהום, הכל מתפזר לו. הוא צוחק והאחרים צוחקים. יכול להיות שלא כל הבירות הגיעו כי הוא שתה אותן…
לאורך רוב הדרך הכל ירוק. זה קצת מזכיר את הכרמל, רק הרבה יותר גבוה. ביום האחרון הגענו לשלג. הייתי באפריל, אז את נוף ההרים רואים רק בבוקר. אחר כך הכל מתכסה בעננים. מצד שני, בעונה הזאת הרודודנדרום פורח בפרחים ורודים עצומים, נורא יפים. היה מעט שלג בבייס קמפ של המצ'פוצ'רה. בבקעה עצמה היה יותר, אבל לא ממש בוססנו בו. יש בבקעה ארבעה או חמישה גסט האווסים, והרבה אנשים. ישנו בבייס קמפ של המצ'פוצ'רה. קמנו בארבע בבוקר, והלכנו לראות את הזריחה מהבקעה. בכלל, בנפאל בכל מקום יש קטע שאומרים לך "דה סן רייז, דה סן רייז!" וזה אף פעם לא שווה את הקימה המוקדמת. אתה יושב ומחכה, מת מקור. השמש עולה איפשהו בערפל. רק בשעה תשע אתה רואה אותה, כשהיא כבר גבוהה, מציצה בין העננים. רואים כוכבים מרשימים. הגענו למעלה מוקדם וראינו יפה את הנוף. שתינו תה חם בגסט האווס של האנפורנה, ויצאנו לחפש את הפסל. במייל, העצה של נטע היתה "תחשוב איפה אבא היה שם את זה". עמדנו על איזו גבעה וראינו. הלכנו לשם עם הפורטר. סיפרתי לו מה אנחנו מחפשים והוא גילה בזה ענין. הפסל כבר שלושת-רבעי הרוס. נשארה שורת אבנים גדולה, ואתה רואה שזה זה, אבל זה כבר לא דומה למדרגות. אמרתי לפורטר: "אתה יודע, את זה אבא שלי בנה עם פורטרים. הם היו פה שבוע". אז הוא אמר: "שבוע?! בשעה אני בונה לך את זה!". אז בנינו קצת. הצטלמנו על הסלע בידיים פרושות, וכמו עמיקי.
בדרך חזרה למטה ממש רצתי. כשהגוף מתאקלם לגבהים ואתה יורד אל אוויר רווי יותר, אתה מרגיש שאין גבול ליכולת שלך. זו הייתה חוויה יפה מאוד. כשירדנו והסתובבנו כדי לראות את ההרים בפעם האחרונה, היתה לי הרגשה מאוד חזקה שאני עוד אחזור. היום אני חושב שנעלה לשם רק אם זה יהיה חלק מאיזה אירוע משפחתי. יש בעולם עוד מקומות לראות. יש גם בעיה שהמקום נעשה נורא מתוייר. כבר כשאני הייתי שם היתה הדרך למעלה רצף של גסט האווסים. כשאתה חוזר למקומות כאלה אחרי שנים אתה עלול להתאכזב. שמעתי שהשבילים בטרק שמקיף את האנפורנה, הורחבו כך שרכב יוכל לעבור בהם. מה שפעם לקח 25 יום, עושים היום בעשרה ימים. את רוב הדרך עוברים בנסיעה על דרכי קק"ל. אני חושש מזה שאפשר יהיה להגיע למרחק של יום הליכה מהבקעה, ושלמעלה יהיו המון גסט האווסים ומלא תיירים יפניים מצלמים. כמו איזה מצ'ופיצ'ו…
כשחזרתי לארץ נתתי תמונה כזו לאבא. הוא עוד היה איתנו, אבל הוא לא קפץ מרוב התלהבות. בעצם הוא אף פעם לא קפץ מרוב התלהבות… הוא הבין במה מדובר ואמר: "יפה", או אולי "יא חביבי".
באחד מימי הזכרון-עצמאות הייתי בקיבוץ. "החברים מוזמנים לחדר ההנצחה", אז הלכתי וחיטטתי קצת בתיק של אמא. מצאתי שם שיר שאבא כתב לה. זה שיר מרגש, שתופס את מהותו של האדם וגם איך אבא רואה אהבה וזוגיות. לכבוד השנתיים של אביב ושלי, שיחזרתי צילום של אבא ושלי הולכים על שדה צין. צילמתי את אביב ואותי באותו מקום, והדפסתי בגדול. על גב של תמונה העתקתי את השיר. זה הולך ככה: "בואי נחיה", שני מקפים, "נוכל לפרנס מדורה קטנה על המישור הריק. ביום נלך לקושש ונשוב בערב. נשכב סביבה עוד לילה ואכסיך מרוח שתבוא מהימליות. נחמם בגופנו ילד קטן, שיבוא, וישאר תל קטן של אפר."
אבא היה כל כך עסוק בארעיותם של החיים, שהוא לא ממש חי אותם. צריך לחשוב על הדברים האלה, של משמעות החיים החולפים לעומת הנצח, רק איזה עשר דקות. אחר כך, כמו שאומרים בקיבוץ, צריך להתניע את הטרקטור ולחזור לעבודה…