נטע אוריון יולי 2013
אני זוכרת נסיכוּת, כי אבא שלי עבד בפלחה על הציוד הכבד. היה לנו חתול שחור שקראו לו איתן. כשהוא מת היה עוד חתול שחור ושוב קראו לו איתן. אחריו היתה לנו חתולה שחורה וגם לה קראנו איתן. כשהיא המליטה, החתול הג'ינג'י של השכן רצח את הגורים. איתן המסכנה לא הסכימה להניק גורים של חתולה אחרת. היא כנראה הלכה אל ההר למות והשאירה אחריה צער גדול. אז אבא עשה לי פסל של חתול, שנקרא, כמובן, איתן. היום הוא היה מזלזל בפסל כזה וקורא לו "צורפות".
אני זוכרת את האבן הענקית, ואת אבא חוצב ממנה פסל, שהפך למשחקיה שלנו. שנים אחר כך הוא רצה להעלות את הפסל אל ההר, אל מקום ראוי – "לשים אבן בעמק?!" אבל זה לא צלח והקיבוץ בלע את האבן.
בדרך לאנגליה ב-64', אבא עבר באיטליה. אחרי שנים הוא סיפר לי, שאחרי שראה את היצירות של הגאונים שם, הוא הרגיש את אפסותו ואת חוסר המשמעות שלו. הוא עלה על איזה מגדל ושקל את האפשרות לקפוץ. ב"רוב רגיל" הוא החליט שלא, ובמקום זה פגש אותנו בוויקטוריה סטיישן. אני זוכרת אותו גדול כזה, בולט בין האנגלים הקטנים והמכוערים.
גרנו בדירה ב-69 פלווס רוד, שהיו בה שני חדרים. חדר אחד השכירו לאיזה אמן, שהיה זורק בדלי סיגריות בבית השימוש. את החדר האחורי, הגדול יותר, חילקו במין מחיצה, שיצרה חדרון בשבילנו, הילדים. היה חלון גדול שצפה למטה, אל הגן של בעל הבית. על החלון תלו שמיכה, כי בעשר בלילה היה עדיין אור. החלק הגדול של החדר היה חדר השינה של ההורים, חדר אוכל, חדר אירוח ולפעמים גם אולם תיאטרון משפחתי. הארון, שהיה מכוסה בוילון, היה "מאחורי הקלעים" למחזות שלנו, כמו 'משפט האלמנה והרוח'. באחד הפסחים ההורים בנו בתוך החדר אוהל, כולנו לבשנו סדינים ויצאנו ממצרים. כשאסי נולד סגרו בשמיכה פינה בשבילו. בקבלת שבת אבא היה מקריא מהתנ"ך: "יום השישי ויכולו השמים והארץ…". שרנו "ביום השבת שני טלאים בני שנה מנחה בלולה בשמן"…. מאוד אהבתי להיות ביחד – רק אנחנו כמשפחה, בלי הקיבוץ.
היינו הולכים הרבה לגן החיות, אל המוזיאון לטבע ואל המוזיאון לצעצועים. היתה שם רכבת שנסעה בין הקומות, ומותר היה לשחק בצעצועים. כדי שלא נתעצב על שאין כסף לקנות לנו צעצועים, היינו "קונים בעיניים" – מתרכזים במשהו אחד שאנחנו ממש רוצים, ממצמצים-מצלמים אותו וכך היה הופך להיות שלנו. רק אחרי עשרים שנה הסתבר לי ש"המוזיאון" לצעצועים היה החנות 'המליס'.
בטיול לסקוטלנד עלינו לבן נביס – ההר הגבוה ביותר באנגליה. היה "חשוב שנכבוש אותו". זה התחיל נחמד, כמו טיול בגלבוע ואז נכנסנו אל תוך העננים. היה קר ורטוב, אבל המשכנו לעלות. אבא סחב אותנו על הגב, לסירוגין. ברוג'ום של השפיץ הרמנו כולנו שני אגודלים וירדנו בחזרה.
אני זוכרת את אבא יושב ומצייר על גליונות נייר גדולים, מתכנן משחקיות לילדים. אני טיילתי בדמיון בתוך המשחקיות האלה. 'שדה הפסלים' נולד אחר כך, עם שפיץ בגובה 32 מטר… הנסיכוּת מהפלחה התחלפה בנסיכוּת של האמנות. הייתי גאה כשאבא עבר מסט' מרטינס סקול אל הרויל קולג' אוף ארט, שזה יותר נחשב. היתה לאבא תערוכה בגלריה מרקיורי והיו שם חללים עם אור מאוד לבן וחגיגה. קדישמן היה חבר של אבא, אבל הוא היה מאוד אחר. איש חם כזה עם זקן גדול. הוא היה צוחק ומעשן, דברים שאבא לא.
בינואר 67' חזרנו לקיבוץ. ליד החדר עמד פסל שאהבתי מאוד. פיל אבן גבוה ודק, שאבא פיסל לפני שנסענו. לקראת המלחמה חפרו בדשאים של הקיבוץ תעלות למחסה. טרקטור שחפר את התעלות עלה על הפסל ושבר אותו. אבא חזר במאי, עשה גילוחי והלך למלחמה. בקיץ ירדנו למדרשה. כשאבא נהיה מנהל בית ספר שדה, שוב היה מלך ואני שוב נסיכה.
מאז שרצתי בדמיון בתוך המשחקיות שהוא צייר בשבילי, הייתי האוהדת הגדולה ביותר של האמנות שלו. חבל שלא הספיק להעמיד דור של ממשיכים – אמנים שמכוונים כלפי מעלה, שחושבים ויוצרים בענק.
אני מתגעגעת לשיחות שלנו. כל מילה שלו היתה פסל. היו לו בדיחות מצומצמות כאלה, מפילות. דקויות של התבוננות, מנוסחות בתמצות. היתה לו אופטימיות! הוא היה מנחם אותי. מסתכל בחצי המלא של הכוס. מאז אני מחפשת כוס שתהיה מספיק קטנה, שיהיה בה מקום רק לחצי המלא…
אבא היה מיואש מהמין האנושי, אבל היה לו גם "אף על פי כן". הוא היה מראה לי איך הוא ממשיך לדחוף בעליה, גם אם זה חסר סיכוי. השיחות איתו היו מעודדות. בשבילי הוא מאוד נוכח. אני משתמשת בדימויים שלו וברעיונות שלו. אני אומרת לאנשים "לא להתעסק בצורפות", ש"הניצב לא מוכרח להיות ישר" וש"הזמן נמדד בשעון גיאולוגי…"