נוגה ראב"ד

עזרא הוא אמן שפיו וליבו שווים. כל מה שהיה לו בתיאוריה צריך היה להתממש בפיזי. האומנות שלו לא מתחנפת לאף אחד. היא לא מקלה על הצופים שלה. יש כאן בעיה של מעגלים של הכרה. המון אנשים ברי סמכא מאוד מעריכים את העבודה של עזרא. יחד עם זאת, כל ההערכה נשארה משהו מאוד סגור – זה לא זלג, לא פרץ, לא הגיע אל הקהל הרחב. יש משהו מטריד בפער הזה. בן אדם כלכך מוערך, שהגיע ליצירות גדולות. זה לא מישהו שצייר למגירה בעיפרון שעולה שני שקלים. הוא הרים מונומנטים עצומים. מישהו שם את הכסף על הענין הזה – גם זה סוג של הכרה. בכל זאת, זה נשאר משהו של יודעי ח"ן. כשאני מסתכלת על אמנים אחרים שכן פרצו… למה זה לא קרה? האם זה בגלל האישיות? האם זה בגלל שהיה בפריפריה, רחוק מהמרכז? תל אביב מלאה בקהל שמעריך דברים כאלה. זה לא סתם שבתל-אביב וירושלים מרוכזים המוזיאונים והגלריות. הדברים נגישים ואנשים לא אוהבים להתאמץ. הפסלים של עזרא מוצבים במקומות שצריך להתאמץ כדי להגיע אליהם. היצירה שלו דורשת הקרבה. דורשת מאמץ פיזי מאוד רציני. אחרי שאתה מגיע, אתה צריך גם מאמץ אינטלקטואלי. זה לא פשוט. הפסלים שנמצאים בתוך הערים, איבדו באיזשהו מקום את הכוח שלהם. הם נמצאים בתוך שכונות מגורים. אנשים חולפים לידם ולא רואים אותם כלכך, כמו שאנחנו לא רואים הרבה דברים בסביבה שלנו. הפסל ברמת אביב למשל, לא נוצר במקור כאלמנט יחיד. הוא היה צריך להיות בתוך סביבה אחרת לגמרי. הניתוק שלו מההקשר מחליש אותו. למרות שהוא גדול ויש לו מרחב יחסית פתוח, כשיצא משדה הפסלים הוא איבד את הכוח שלו.

יש עבודות של אמנים אחרים שנמצאות במקומות מרוחקים, אבל הם פעילים כל הזמן גם בחלל הגלריות שעזרא כלכך התנגד לו. לטורל למשל, יש עכשיו תערוכה בלוס אנג'לס. עבודות ניאונים בתוך חדרים. הוא מציג כל הזמן במוזיאונים, מה שמאפשר בסופו של דבר את היצירה בתוך המרחב. אתה נמצא בתודעה, אתה מוכר, אתה סחיר. אנשים יכולים לתפוס את זה. למשש. להעביר ממקום למקום. זה מאפשר אחר כך לצאת אל ההרים ואל המדבריות. עזרא עשה ניתוק מאוד חד. הוא יצא אל הטבע, והשאיר את הדברים הנגישים מאחוריו. אם אתה לא נגיש, אתה לא נגיש. זה משחק של אחד או אפס. אנשים לא נתקלים בזה, סטודנטים לאומנות לא רואים את זה. אם לא בא מישהו ומספר לך, לוקח אותך ביד ומראה לך, הסיכוי שתהיה מודע ליצירה הזאת קלוש. גם אם תראה דבר אחד, ותרצה לראות עוד משהו, תצטרך לנסוע מים המלח לשדה בוקר, ושם לצאת לשדה צין. חלק גדול מהשנה זה לא תענוג גדול. או לנסוע לפאתי אזור התעשיה של באר שבע, או למצפה גדות. מצד שני, ואולי בסתירה, הארץ שלנו קצת קטנה מדי לפיסול שלו. עוצמות כאלה, שעוברות אל הגלקסיות, איך ישראל יכולה לתמוך בזה? מה לנו ולחלל? אנחנו בקושי חיים את הכאן והעכשיו. אנחנו כל הזמן עם הראש באדמה – מי יכול להסתכל בכוכבים?

מבחינת האומנות שלו, הרי לא משנה אם קרן האנרגיה יוצאת ממגדלי התיאומים או מבר-גיורא או משדה בוקר, אבל  אילו היה מצליח לממש את האלומות ממגדלי התיאומים, מנוחתם עדן, זה היה מביא את ההכרה. בגלל הניראות שלהם הם גם קרסו…

ההכרה יכולה לבוא מאוחר. האומנות היא ענין של אופנה. בוטיצ'לי, למשל, היה במשך שנים אמן לא מוערך, נלעג ושכוח. אז פתאום הוא נהיה אופנתי. זה יכול להיות בגלל טעם הקהל, שמשתנה. או שמתגלה איזו תמונה שהיתה דחופה באיזה מחסן במשך שנים. כששמים אותה במקום עם ניראות טובה יותר, יותר אנשים נחשפים אליה, ורוצים לראות עוד. זה ענין דינמי, לכן צריך שהדברים יהיו כל הזמן נוכחים. לפני שבועיים נפתחה כאן תערוכה חדשה "אבק". אתה ואני יודעים שעזרא היה שם קודם. כשהצעתי להם להראות את הר האבק בשדה רמון זה היה כבר מאוחר מדי – הקונספט שלהם כבר נקבע כעבודות של אמנים עכשויים מהעשור האחרון. העבודה לא נכללה בתערוכה, אבל מוזכרת בקטלוג. אילו הדברים של עזרא היו נוכחים יותר, אולי האוצרת היתה משנה את הקונספט. זה היה יכול להיות "יצירות באבק באומנות הישראלית לדורותיה". אם אין ניראות אין מודעות. מוזיאון גוטמן ומוזיאון רובין למשל, כל הזמן משדרים. הם מזמינים אמנים עכשווים ליצור בתגובה לאמנים הוותיקים. זה מחיה את המודעות.

מה שעזרא עשה בשיאו, זה לא משהו שאתה עושה כשאתה יוצא מהלימודים. אתה יכול להרים עמודים של 25 מטר רק אחרי שצברת לעצמך שפה, שם ומעגל של מוקירים של העבודות שלך. גם לעזרא זה לקח 20 שנה. מלבד זה, איכשהו בעבר, פרויקטים גדולים קמו יותר בקלות. פעם הקימו את הפרמידות, ואנחנו לא מסוגלים להרים את גשר המכביה… לא מוקמים היום מונומנטים. כמה דברים בסדר גודל קלטרווה קמו בעשר השנים האחרונות? כמה אנדרטאות גדולות כמו חטיבת הנגב, או הפרידה מימית, או מצפה גדות נבנו בזמן האחרון? זה לא כלכך קורה. מקימים פיסול ככרות הזה, שרובו דקורטיבי מינוס. אולי יש לעזרא ממשיכים שאנחנו עוד לא יודעים עליהם. אולי אני לא מכירה מספיק. מישהו מקים קווי אבנים, או איזה סטודנט שנה ג' מדליק פנס וקורא לזה פיסול רגעי אך נצחי. אולי נעשים דברים כאלה שלא מקבלים תהודה. גם יכול להיות שאף אחד לא מתעסק בדברים האלה, כי אתה מוכרח להיות אמן מוכר ובשל כדי שיתיחסו ברצינות לדברים כאלה. אתה צריך לעשות אומנות אפשר להציג בגלריה, או להציע למכירה לאספן ולשים את השם שלך עם תגית מחיר, כדי שתהיה מוכר. רק אז אתה יכול לעשות משהו שהוא בכלל לא פיזי. לשלוח אלומה ולחלל ושמאתיים איש יבואו למחוא לך כפיים. אנשים צריכים להכיר אותך כאמן בשל עם אמירה מגובשת כדי שזה יצליח. אתה ואני יכולים ללכת על חוף הים, להשאיר עקבות בחול, וזה יהיה סתם, אבל אם דני קרוון יציג את זה במוזיאון תל-אביב ואנשים יתעניינו.

ינואר 2014