ינואר 2014
משה גלעד הוא עיתונאי ב"הארץ" ועורך סדרת ספרי מסע בהוצאת "עם עובד". שימש בעבר כעורך המגזין "מסע אחר", במסגרתו הכיר את עזרא אוריון.
מנקודת המבט שלי, עזרא היה החיה הכי מוזרה שפגשתי. הוא היה נכנס אלי למשרד באופן סדרתי, בערך בכל פעם שעבר בתל-אביב. מאוד אהבתי אותו, אז הפגישות איתו שיעשעו אותי מאוד. ישבתי במשרד של "מסע אחר" בדרום תל-אביב, מואר בפלורוסנטים. פתאום בא אדם, גדול מאוד פיזית, ואמר בקול עמוק ואיטי: "מה שלום הצעירים?" הייתי אז כבר בן 35… עזרא הביא איתו גישה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. הוא רצה לחזור איתנו אל הפסל באנפורנה. הוא ישב והראה לי צילומים משם. אני הכרתי את הצילום של הפסל באנפורנה מבנין גילמן. על הצילום ההוא של אבי חי לא היה קרדיט. עברתי על פניו עשרות פעמים ביום אבל לא ידעתי של מי זה. בתור העורך זה נראה לי אחלה סיפור. גם היום אני חושב שזה סיפור נהדר – יש פסל, מין גרם מדרגות מוזר, שקבור בשלג בנפאל. הבנאדם הזה רוצה לחזור לשם ולחשוף אותו. היה בסיפור את כל המרכיבים שהתאימו למגזין, סיפור דליקטס, ללקק את האצבעות. זה מסע, אבל לא של מוצ'ולר שהולך בשבילים הרגילים. האיש הזה הולך למקום שלא הגיעו אליו אז הרבה מטיילים, ויש לו משימה. זה הקסים אותי. רוב העבודה שלי באותה תקופה היתה עידוד, כי כסף לא ממש היה לי. העידוד עזר, כי היה חשוב לו שמישהו מתענין בזה. הוא הסביר לי מה עשה בפעמיים הקודמות שהיה שם, ומה הוא מתכנן לעשות הפעם. זה נשמע סהרורי בצורה מצויינת. בעיני סהרורי זה טוב, זו מחמאה. עשיתי קצת בירורים – לא היה אז וויקיפדיה – הבנתי שהוא אמן חשוב. במדרשה דיברו עליו כמורה נערץ וטיפוס, כמובן. אמרו שהוא איש שעושה את הדברים – היו אצלי הרבה אנשים שדיברו הרבה ולא עשו כלום. היה לי מכתב סטנדרטי שהייתי נותן לאנשים שהיו אומרים לי "אנחנו רוצים לנסוע ל-X או ל-Y". הייתי מעודד אותם עם מכתב באנגלית רהוטה, שאמר "אדם הנושא מכתב זה הוא במשימה של המגזין הגיאוגרפי הישראלי, בלה בלה בלה לסה פסה. גם אם עצרתם אותו, תשחררו אותו מיד, לפני שיהיו פה צרות איומות". מכתב מאוד יפה. לרוב האנשים נתתי את המכתב ולעולם לא ראיתי אותם יותר. עזרא אפילו לא ביקש מכתב כזה. בהתחלה דובר רק בכתבה, אבל עזרא כבר היה מאורגן עם צוות צילום וידאו – הוא רצה לעשות על זה סרט. חשבנו להרוויח את יחסי הציבור. תכננו להציע את הסרט לטלוויזיה בתור פרומו לגיליון של העיתון שבו תופיע הכתבה.
'מסע אחר' לא התעסק באומנות, אבל עזרא לא היה אמן רגיל. הבנתי שיש כאן ענין עם הסיפור הצבאי, שמאוד סיקרן אותי. עד היום אני לא יודע בדיוק, אבל חשבתי שהוא מפקד סיירת גולני שכבש את החרמון, זה בטח לא מדויק, אבל משהו מזה בטח נכון. הוא אף פעם לא סיפר בדיוק מה היה שם, רק פיזר 'טיזרים' כאלה. אם היית שואל אותו מה בעצם הוא עשה בחרמון, הוא היה אומר: "עליתי עם עוד כמה צעירים, ביום לא טוב" או משהו כזה… זה מאוד שיעשע אותי. אז פגשתי את אבי חי וראיתי תמונות מהמסעות הקודמים. באמת נדלקנו על זה – עשינו כתבה ראשונה עוד לפני שהוא נסע. ביומרנות שהיום נראית לי דפוקה, קראנו לזה "משלחת של 'מסע אחר' אל האנפורנה". הוא נסע וחזר עם חומרים מצוינים ואני ציפיתי שהוא יכתוב כתבה. הוא נתן לי משהו רווי מקפים. זו היתה בעצם שירה – "עננים כחולים – – " היה לי ברור שאני לא יכול לפרסם את הדבר הזה. את מה שהתפרסם כתבנו איתו. לא היתה לו בעיה עם זה – "אתם לא רוצים את המקפים שלי? זה בסדר, אפשר גם לעשות ראיון". היו אנשים שרבו איתי על דברים כאלה. היה כתב שלא דיבר איתי שנתיים כי הורדתי לו שתי שורות. מבחינתו של עזרא – "אתם הצעירים רוצים את זה ככה – בסדר, הכל מצוין, אתם עושים עבודה נהדרת, בואו נתקדם ונעשה את הדבר הבא". שימרנו בכתבה משהו מהמוזרות שלו, אבל ניסינו להפוך את זה לאכיל, עם משפט מובנה מדי פעם. משהו שהקורא לפחות יבין – האנשים האלה נסעו לנפאל… כשזה התפרסם היו הדים מאוד חיוביים וסקרנות רבה. היו לנו בשיא 30,000 מנויים. מצד שני ידעתי, שלמרות שאני נהנה מהפגישות איתו, הוא לא עיתונאי. לא תצא לי מזה כתבת השער הבאה של 15 עמודים. כשעזרא רצה שאכתוב ב'סביבות' הסכמתי, בכדי לשמח אותו. כתבתי משהו בנושא 'הדרך'. את 'סביבות' קראו אולי 500 אנשים, אם אתה מחשב בנדיבות חמישה קוראים לחוברת. לא היתה לו שום ביקורת על הטקסט שלי – "אם זה מה שאתה רוצה לכתוב, זה מצוין. אני לא כאן כדי לתקן את דרכיך".
חלק אחר של המפגש עם עזרא היה הזוי. נסעתי באיזה לילה לבר-גיורא, לראות שיגור של קרן לייזר
לחלל – זה באמת ממצה את הענין. הערצתי את זה, כי זה היה פסיכי לגמרי! 
אירוע מטורלל. הבנאדם מצליח להביא המון אנשים בחושך, לאיזה חור נידח בהרי יהודה, לראות במשך שעה קרן אור שמכוונת לשמיים. נאם שם ראש סוכנות החלל הישראלית, נאמו חשובים אחרים. "פיסול נצחי"?! – הייתי מתפוצץ מצחוק. לא הבנתי את זה אז וגם לא היום, אבל מדובר במגלומניה מעוררת הערצה. גם כשהוא הולך למקומות הכי קיצוניים – לאנפורנה, למאדים, לחלל, הוא מושך איתו אנשים.
היו לו יחסים ארוכים וסבוכים נאס"א – בטח יש להם שם מחלקה שלמה שמטפלת בנושא שלו. הוא רוצה שרכב החלל שהם שולחים אל המאדים יציב שם קו אבנים – זה ענק! כולנו מתעסקים בקטנות – בכתבה הבאה, בגליון הבא, משתדלים להסתדר לבד, לא לבקש טובות מאף אחד. פה בא בנאדם ומגייס את נאס"א! הוא מדבר על הדברים בצורה מאוד אינטיליגנטית, ברצינות מוחלטת, בז'רגון הצבאי ורותם את כל העולם ואשתו לפרויקטים שלו.
זאת כריזמה טהורה – הוא לא ניסה להוציא ממני כסף או למכור לי משהו. הוא היה מגיע למשרד, מדבר איתי מאוד בקצרה, שותה קפה והולך הלאה, לשכנע את נאס"א. הוא לקח על עצמו משימות בלתי אפשריות. היתה לו הילה של גבר מושך, והילה צבאית. לא ידעתי פרטים, אבל עשיתי מה שביקש ממני כי הוא שיעשע אותי ומאוד חיבבתי אותו. זאת כריזמה נדירה. היינו נכנסים איתו לפרוייקטים סהרוריים, שהיה ברור מראש שלא יצא מהם כלום – החלטנו לעשות גליון משותף של 'מסע אחר' ו'סביבות' – יש לזה השלכות כלכליות. לא ברור למה עשינו את זה, לא מהצד המסחרי ולא מהצד התוכני – חוברת פילוסופית על המסע?! לא יכולתי לסרב. עזרא רוצה מכתב לנאס"א, בו אנחנו מתחייבים לפרסם סדרת כתבות על פיסול החלל שלו – יאללה, כותבים. למרות שהדברים היו הזויים – קרן לייזר לחלל – לא
היתה לרגע הרגשה שהוא שרלטן. היו לו תעודות – הוא עשה דברים, הקים פסלים גדולים, הוציא ספרים, כתבו עליו. כשוחר טובתו, התאמצתי לתרגם את הדברים שלו למציאות המובנת. אני חושב שגם הוא התייחס אל התרגום שלי כאל עוגן במציאות של אנשים שקרובים אליו. מצד אחד הוא היה מאוד ארצי – מזיז סלעים בנחל צין, מפקד צבאי – כל הזמן מוביל איזה כוח, כל הזמן כיתת כוננות. מצד שני – הכרה שלו טסה מעבר לסטרטוספרה. היה בו שילוב יחודי של וקטורים. יש דמיון מסיום לכריזמה של ארכיאולוגים – חופרים שלושים שנה באותו מקום ואנשים הולכים איתם. פגשתי אנשים כריזמטיים, פגשתי אמנים טובים ואנשי טבע מרשימים, אבל החיבור הזה, עם הצבאיות הישראלית – זה כמו בבדיחה ההיא – "אין חיה כזאת".
פן נוסף של המפגש איתו היה הנושא של פיסול סביבתי. אני פחדתי לדבר איתו על זה, אבל זה ענין מאוד בעייתי. אם זה היה מישהו אחר, סביר שהייתי כותב מאמר ביקורתי, שאומר שלבנות מדרגות באנפורנה זה קטסטרופה. היה מישהו שצבע בכחול סלעים בסיני. זה היה נורא בעיני. גרם המדרגות אמנם משתלב שם בנוף, אבל זה שישראלים נוסעים לנפאל להזיז באנפורנה את הסלעים באופן שנראה להם יפה, או מתאים – אני לא בטוח שזה רעיון טוב. אם אמן תל-אביבי היה עושה אותם דברים הייתי מרים את הגבות הרבה יותר גבוה. לא צריך לעודד פיסול סביבתי. אני אוהב גם את עבודות של ריצ'רד לונג ושל כריסטו, שהקפיד לפרק את כל מה שהציב, אבל אומנות סביבתית היא בעייתית. היום אני חושב שלא צריך להתערב בטבע – אל תעשו בשבילי מעקה – תנו לי ליפול. אז לא העלתי על דעתי להגיד לעזרא: "שמע, זה לא בסדר" – זה חלק מהכריזמה. הוא היה מאוד משכנע. היום אני חושב שזה בעייתי – לבוא לאנפורנה, חוליית קומנדו ישראלית של אנשים חסונים ולבנות, זה בעייתי. הצילום שהיה תלוי בגילמן יפה ומוצלח, אבל הוא אנתרופוצנטרי. במרכז עומד בנאדם – נזר הבריאה, והפרספקטיבות מתלכדות אליו. מצד שני, היה בזה כלכך הרבה קסם, זה היה פנטסטי!
זה שהצליח להוציא את 'סביבות' מוכיח שהוא בולדוזר. הסתכלתי בהתפעמות על היכולת שלו להניע. לפקד, לרתום אנשים. ב'סביבות' היו מעורבים כ-30 אנשים, כותבים, מתמללים, מעצבים, נייר, דפוס – הוא היה מעורב בהכל. יצא גליון ועוד גליון ועוד גליון… משהו שמתקיים במערכת לא כלכלית. אני זורק תוך שניה את מי שמנסה לגייס ממני כסף. עזרא רותם אותך למשימה, אבל הוא לא מגייס כסף. הוא מעורר התפעלות. משהו בחיזריות הזאת מקסים בעיני. בתוך כל הסמטוחה בה אנחנו חיים, הבנאדם קם בבוקר, נוסע באוטובוס, מתנחל אצל מישהו במשרד ושואל: "מהו הכל?" האיש מולו חושב: "רגע, יש לי כאן שני חשבונות לשלם וקיבלתי דו"ח חניה ואשתי אמרה לי לקנות משהו בדרך הביתה – מה אתה שואל?!". זה מעורר השתאות. צריך ללמוד מזה. לנסות ולאמץ 3% מהיכולת לשאול "מהו הכל?"
משה גלעד, 2014