מנשה קדישמן היה צייר ופסל. הוא היה ידוע בפסלי המתכת וציורי כבשים צבעוניות. חתן פרס ישראל לשנת 1995.
פברואר 2013
במלחמה של-56' הסתובבתי חצי שנה בשארם א'שייח. הייתי סייר, כמו כל החברה' שרצו למות בעד המולדת. הייתי ביחידת הסיור של מתי פלד והתידדתי איתו. כשהיה מפקד החטיבה הירושלמית הוא נתן לי לגור במנזר המצלבה. הנזירים ברחו משם במלחמת העצמאות, ומאז שמרו שם שני חיילים. גרתי במנזר שנתיים, עם כל הבחורות בירושלים. זה היה "עמק האהבה". ביקרה אותי במצלבה בחורה אמריקאית בשם ברברה. התאהבנו. זו הייתה הבחורה היחידה שרציתי להתחתן איתה, כדי שלא לאבד אותה. הייתי לוקח ג'יפ מחבר, ונוסע איתה לטייל בנגב. פעם ישנו באיזו מערה קטנה, ליד מעין דוד. למחרת אמרו שהיה שם נמר. מזל שהוא לא בא בלילה. ברברה נשארה בשבילי בארץ, אבל אחרי איזה חצי שנה, היא אמרה "אני בורגנית. אני אוהבת לנגן בפסנתר, וצריכה בית קטן עם וילונות". אמרתי לה "תסעי", והיא נסעה לפריז. הייתי שבור טוטאלית, אז נסעתי אחריה. לא נסעתי בשביל האומנות, באתי אחרי בחורה…
רציתי לנסוע לפריז, כמו כולם, אבל דנציגר אמר לי "מה יש לך לחפש בפריז? בלונדון יש את הנרי מור, ברברה הפוורת', קנת' ארמיטג', לין צ'דוויק – כל הפיסול העולמי נמצא עכשיו באנגליה, מה תיסע לפריז?". גם בוקי שוורץ אמר לי לבוא ללונדון. בוקי ואני היינו כמו אחים. למדנו יחד אצל רודי להמן, היינו בהכשרה ביחד, בקיבוץ ביחד. בוקי נסע ללונדון שנה לפני, ולמד בסיינט מרטינס.
עבדתי באגף העתיקות, וידעתי איך להרים מוזאיקות – מורחים דבק נגרים ומעליו שמים שק, אחר כך חותכים, מרימים ויוצקים גבס מלמטה. המוזאיקות האלה מוצגות היום במוזיאון הארץ. ככה חסכתי 800 לירות. ב-59' נסעתי. בהתחלה טסתי אל אחותי באיטליה, שעבדה בשביל הסוכנות. היא קנתה לי מעיל חם לחורף ובגדים מכובדים. משם נסעתי לפריז, אל ברברה. אחרי שבוע הבנתי שאין לי מה לעשות איתה. אני נסעתי ללונדון, וברברה המשיכה לניו יורק. היא עבדה שם בשחרור של הכושים. מאז התחתנה והתגרשה והתחתנה ומתה מסרטן…
היתה מישהי שביקרה במצלבה, ואמרה לי לבקר אותה, אם אני מגיע ללונדון. היא מצאה לי חדר קטנצ'יק בבלסייז גרוב, באזור הכי פנסי בלונדון. הגעתי ללונדון עם 30 לירות. הייתי משלם לירה וחצי לשבוע שכר דירה. בית הספר עלה 11 לירות לשנה. זה היה הון – יכולת אז לבנות בית בלונדון ב-2,000 סטרלינג.כשהגעתי חליתי בשפעת. שכבתי שבוע כמו כלב, והיה לי קר נורא. בכדי לחמם את החדר היה צריך להכניס כסף לתנור החשמלי. כשהבראתי הלכתי לראות את המרסמית', בית הספר שבו נרשמתי. אמרו לי לחכות בחוץ. חיכיתי אולי ארבע שעות, אז יצא המנהל השמוק ואמר "תבוא מחר". לא חזרתי לשם. הלכתי לחפש את בוקי בסיינט מרטינס. הייתי לבוש אלגנטי, בז'קט איטלקי ובנעלים. בוקי לא היה, וכשחזר אמרו לו שחיפש אותו איזה נסיך ערבי. בסוף תפסתי אותו. עם בוקי סיידתי חדרים, ואיכשהו הסתדרתי בחודש הראשון. השגריר אז היה אליהו אילת, שהיה ב"חבורת הדרום" עם אמא שלי. נתנו לנו עבודה כשומרי לילה בשגרירות.
הרגישו אז את ה"סווינגינג לונדון", ואנחנו היינו חלק מהסיפור. הייתי רואה את זה – מה שמו, מהרולינג סטונס – מיק ג'אגר. היה לו אוטו אדום קטן, והוא היה עובר בשכונה שלנו כל הזמן. פגשתי כל מיני אנשים שלא ידעתי מי הם, או שהתפרסמו אחר כך. היה איזה צמד של זמרים, שניגנו בסגנון הודי. הם היו נפלאים. השירה שלהם יצאה להם כמו מנטרה כזאת. אחר כך הם מאוד התפרסמו, אבל אני לא זוכר את השמות שלהם. היה אחד אחר שהיה לו איזה להיט. היינו נפגשים פה ושם עם כל מיני ידועים, אבל החיים שלנו היו באומנות. החיים האמיתיים היו בבית הספר. לא באת כדי ללמוד, אלא כדי לפסל. לעבוד באומנות. שמעתי ביקורות של כל מיני אנשים. הכי חשוב שם היה אנטוני קארו. בוקי ואני היינו עוזרים לו לעבוד על הפסלים הגדולים שלו. היינו מחזיקים לו את הברזלים של הקונסטרוקציות. קראו לא ידע להלחים. בוקי ידע קצת יותר, כי הוא היה אסיסטנט של דנציגר, ואני נולדתי להלחים. מה שקובע בשוק האומנות זה הקליקות. מי שלא למד אז אצל אנטוני קארו בסיינט מרטינס היה אוטסיידר. הנרי מור הציע לי לעבוד אצלו. אני לא רציתי, כי ראיתי שכל העוזרים שלו יוצאים הנרי מורים קטנים.
את תמרה פגשתי באיזה פאב. בשבת אחרי הצהרים הלכנו לקולנוע. היא היתה כותבת, והיו לה ידיים נפלאות. היא הייתה תופרת תלבושות להפקות בטלוויזיה. היא למדה שפות, וידעה ספרדית וגרמנית. היא תפסה את העברית מהר, ודיברה כמוך וכמוני. אחרי שהיינו יחד איזה חצי שנה, די במקרה, בא בן, הילד הראשון. גרנו אז בחדר אחד, עם בית השימוש משותף לכל הקומה. המקלחת עם האמבטיה היתה בקומה למטה. היה לי סטודיו קטן, בגראז' בחצר. התחתנו כשתמרה היתה בהריון השני, עם מיה. הלכנו לרג'יסטרי אופיס בבלסייז פארק, וחגגנו עם איזה עשרים חברים. בגלל שרציתי ילדים יהודיים, תמרה אפילו התגיירה בשבילי. גידלנו את הילדים באנגלית וקצת בעברית. תמרה בחורה מקסימה, אבל היא לא הכירה את אותם השירים. בעצם רציתי להתחתן עם אשה ישראלית. תמרה היתה אנגלייה, אשה זרה.
אני מרגיש שבבסיס אני מאוד ישראלי. הייתי רועה צאן. חשבתי שזה יהיה כייף, אבל זו העבודה הכי קשה. אתה קם בלילה לחלוב, אתה יוצא למרעה. תמיד יש חמסין נורא או שקר וגשם. כשהייתי הולך למרעה, הרגשתי שהשבילים הם של התנ"ך. האסוציאציות שלי הן ישראליות. היה אז בלונדון פסל שעשה דמות וקרא לה ג'ינג'ס חאן – בשבילי זה היה טרומפלדור. אם מישהו חפר פס באדמה, בשבילי זה היה תעלת קשר. כשמילאתי את הסנטראל פארק בלוחות צהובים, עם דמויות צהובות ופסים צהובים – הכל היה צהוב – טלאי צהוב. זה תמיד אצלנו בתוך התודעה. היתה לי אשה אנגליה וילדים בריטיים, כבר לימדתי סטודנטים, אבל אני הייתי זר שם. באנגליה הכל ירוק. באמצע הפארק היתה גבעה ירוקה ועליה איזו אבן קטנה. זה היה מקדש של הדרואידים, ופעם בשנה היו מתכנסים שם לכל מיני טקסים מוזרים. מה לי ולזה? אני נולדתי בשנות השלושים, אז הייתי נתין בריטי, אבל הייתי אידיאליסט וסרבתי לקבל דרכון אנגלי. לכן לא יכולתי להציג בתערוכה בריטית. אמרתי לאיש מהבריטיש קאונסיל, שחונכתי לזרוק את הבריטים מפלסטינה. אם אקח דרכון בריטי, אבגוד בכל החינוך שלי. בסוף יצגתי את ישראל בביאנלה לפיסול. אומנות לא צריכה להיות מוגבלת בדרכונים ודברים כאלה.
את עזרא ואתכם הכרתי בלונדון, כשהגעתם ב-64'. נורא אהבתי את המשפחה שלכם והרגשתי שאתם המשפחה שלי. הייתם משפחה למופת וקינאתי בכם. היו לכם החיים שחלמתי שיהיו לי. רציתי לחיות בארץ, אבל חשבתי גם על כל המלחמות. כשאני מספר על עצמי, זה נשמע כאילו הייתי איזה גיבור לאומי. הייתי סייר, הייתי פה, הייתי שם, אבל לא הייתי כזה עזרא, לוחם גדול. הייתי סתם אחד. בסיני, ב-56', בין אל עריש לקנטרה, ראיתי כלב אוכל בן אדם… לימים מצאתי את הכלב הזה בצילום של יעקב אגור. עזרא היה בן אדם אחר, מעולם אחר עם מחשבות אחרות, אבל היתה לנו אותה שפה. כולנו גדלנו באותה שיטה – רשמנו קצת ערום, קצת פורטרטים, אבל עזרא בא בכלל מכיוון אחר. כמו שהכושים באו לאומנות האירופאית. עזרא הראה לי את הדברים הקודמים שלו, ואת הפסלים מהאדנים. זה היה יפה מאוד. מה שאהבתי אצלו, זה שהוא לא היה מוציא הגה מהפה סתם. לא עניינו אותו דברים של סתם, אלא רק הדברים שהוא רצה לעשות. תמיד היתה לו תפיסה מונומנטלית. כל דבר שעשה, הוא היה מדמיין בענק. כשאני עשיתי פסל של כלב, זה היה בגודל של כלב. לא חשבתי אז בגדול. אני עבדתי בגרניט, עשיתי צורות על צורות. הייתי הולך עם עזרא לאסוף אבנים מהסטון יארד של הסיטי אוף לונדון. אחר כך שילבתי את זה עם זכוכיות, כדי שהאבן תהיה תלויה באוויר. חלמתי באבן, אבל חשבתי בגודל אנושי – שני מטר גובה. עזרא כבר חשב על קתדרלות. בטבע שלו היה משהו ענק. היו לנו הרבה שיחות, והייתי רב איתו על זה. 
אמרתי לו "אתה פשיסט, מה זה הדבר הזה?!!" כשאני חשבתי על דברים גדולים, חשבתי על עדר של כבשים חיות. באיטליה עשיתי פסל של שלושים כבשים, שהכבשה היא בנגטיב, והדשא יוצא החוצה. בברלין עשיתי 20,000 ראשים, מונחים לאורך ארבעים מטר. עזרא היה צוחק עלי, לא בזלזול. הוא אהב את העבודות שלי, אבל בשבילו זה היה קטן. הגודל של הדברים הגדולים שלי, לא הספיק בשבילו. אני נשארתי פיגורטיבי. אפילו שלושת העיגולים בהבימה, הם בפרופורציות אנושיות. אחד הדברים שעצרו אותי מללכת בענק היתה ניו יורק. אמרתי "אני לא יכול להתחרות במגדלים האלה, אז אני אעשה את מה שאני רוצה, בכייף". עזרא היה אגדה. הייתה לו אישיות ענקית. אנחנו תמיד מימשנו פסלים בצורה שנוכל לראות מה הסיפור כאן. הוא חשב על הירח ועל כוכבים אחרים. היינו יחד, היינו חברים, ואהבנו אחד את השני.