מנשה נוי אוקטובר 2013
כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי ללימודי ארכיטקטורה בטכניון, כי הדודים שלי, מהצד של אמא, הם בעניני נדל"ן – אחד קבלן, השני ארכיטקט. אמנם הייתי ילד שחקן, הבדרן של הכיתה, עשיתי חיקויים והצגות בבית הספר, אבל במשפחה העירקית הבורגנית שלי אמרו: "הלוואי שישכח מזה". מילדותי עבדתי כל חופש עם הדוד האחד או השני. לא נתתי את דעתי על מה אני רוצה בחיים, וארכיטקטורה נראתה לי הקומבינה הנכונה. עשיתי את הבחינה ונסעתי לארצות הברית. נסענו שני חברים, קצינים משוחררים מגולני, לעשות סיבוב. חשבתי שאשאר אחר כך לתקופה ארוכה, ואולי אסע לאירופה, לחפש את עצמי. התכוונתי לחזור במידה ואתקבל לטכניון. קיוויתי שלא אתקבל ולא התקבלתי.
כשפרצה המלחמה היינו עם אוטו בטקסס. צילצלתי לאבא שלי, לשאול האם לחזור. הוא שאל היחידה שלי ואמרו לו: "שיחליט מה שהוא רוצה". אבא אמר לי: "אני לא אחליט בשבילך, כי אם אגיד לך לחזור ויקרה לך משהו, אני לא אחיה, ואם תישאר שם ויקרה לך משהו, אני לא אחיה. אתה תחליט." היום, אם הבן שלי היה שואל אותי שאלה כזאת הייתי אומר לו: "אם אתה חוזר, אני אהרוג אותך". אבא שלי לא ידע להתמודד עם הצבא. כשנפרדנו בבקו"ם הוא חיבק אותי והרגשתי את הגוף שלו רועד. היו לו משקפי שמש, אז לא ראיתי את העיניים שלו, אבל ידעתי שהוא דמע. הייתי המום מזה. הסתובבתי שבוע בבקו"ם וחשבתי רק על זה. כשחזרתי בשבתות הוא לא דיבר איתי. כשגמרתי קורס קצינים הוא בא לטקס הסיום בבה"ד 1, וכשהשתחררתי הוא אמר: "ניצחת". נסענו ללוס אנג'לס וכל הדרך התלבטנו- חוזרים או לא חוזרים. חשבנו גם שכל המבצע יגמר בשלושה ימים, אבל כששמענו שזה נמשך, ושנהרגו 
לנו חברים, היה ברור שלא נהנה יותר מהטיול, והחלטנו לחזור. מלוס אנג'לס, חצינו את היבשת לניו-יורק. בארבעים ושמונה שעות, אחד נוהג, שני ישן. משם חזרתי למלחמה המטורפת הזאת. ניו-יורק-פריז-תל-אביב-צידון. אנחנו המילואימניקים לא ממש נלחמנו. כשהגענו למחנה הפליטים עין חילווה, חטפנו איזה צרור, והסמ"פ נפצע ביד. אז החזירו אותנו אחורה, אמרו לנו לחכות. אז הגיע פייפר ופיזר כרוזים, שאמרו להם: "מחר בבוקר, כולם לים". למחרת עברו שני פנטומים וריסקו את השכונה. לא נשארה מהכפר אבן על אבן. למחרת היינו צרכים לעשות שם סריקות עם הנגמש"ים, אבל אי אפשר היה לעבור. הזמנו שופל שיפתח את הדרך. אתה רואה את הגופות מתגלגלות יחד עם ההריסות ויש ריח של גופות. לגופה של בנאדם יש אותו ריח כמו גופה של חתול. כל מיני הבנות כאלה נפלו עלי. הולך איש שב"כ במחנה פליטים, עם איזה שטינקר. השטינקר לבוש במדים כדי שהשכנים שלו לא יזהו אותו. הוא מצביע על בתים שבהם יש מחבלים או משפחות של מחבלים. אחר כך שולחים אותנו אל תוך המחנה, לקצור 200 מחבלים. הורידו אותנו מהנגמ"שים ואמרו: "אוקיי, תיכנסו, אבל לא באש. קודם תסתכלו". אני קצין צעיר, הולך בחוד. יחד איתי דני ודודו, שניהם אמנים ושמאלנים משופשפים. אני עוד מתקדם בחיילות, מסתתר בדריכות, ואילו הם הולכים ב"יללה, נסרב". מגיעים לאיזה בית ואני נצמד לקיר, מתרומם עם הנשק אל החלון. פתאום קופץ מולי מישהו וצועק לי "אאהה!". אני פותח את הנצרה כדי לירות בו, ודני מזיז לי את הרובה ואומר "אל תירה!". אנחנו מסתכלים שוב ורואים שזה רק איזה גבר משוגע, לבוש בפיג'מה. יושב עם ההורים שלו. כמעט שחטף ממני כדור בראש סתם. אז אמרתי לסמ"פ: "אני לא מתקדם אם אין חיפוי, ואין אש. זה מטורף". היו חילופי דברים בקשר וסירבתי פקודה, אז הסמ"פ אמר: "טוב, תתקפלו". שני השמאלנים העריצו אותי, אבל אני חשבתי פתאום – מה קורה פה?
במצור על ביירות היינו 24 שעות בים, כדי שלא יראו אותנו. נחתנו בלילה בחוף של ג'וניה. מכבים את המנועים של הנחתות, הנגמ"שים מגיעים אל החוף, ואתה רואה למעלה שלט ענק "קזינו דה ליבאן". אנשים יושבים בבתי קפה, לבושים בחליפות כמו ברווירה הצרפתית, ואתה עובר לידם עם הנגמ"שים. אתה עולה על הכביש לבירות, ונוסע נגד כיוון התנועה. כל המכוניות נוסעות מולך, ובקשר אומרים לך לא לעצור. אתה מגיע לרומיה – כפר כמו עין כרם. שם אתה מתאמן לקראת הכיבוש של מערב בירות. מביירות עולה עשן, כי כל הזמן המטוסים מפציצים אותם. בנתיים אתה בנופש. ברחוב הראשי, במרכז הכפר, החנויות של גוצ'י וכל מיני מותגים אירופאיים. נשים לבושות בהידור יוצאות אחרי הצהרים עם הכלבלבים שלהם לשחק במכונות הימורים. מכוניות מרצדס עם שני חורים של כדורים, או איזו זכוכית מנופצת. כמו אירופה, אבל עם טאצ' פרוע. אתה יושב להם באמצע החיים, וקולט שזה פשוט מטורף. הצטבר אצלי זעם על חברים שנהרגו ונפצעו, בגלל הברדק של הצבא. בשנה האחרונה של השירות הצבאי הכינו אותי ל"מבצע אורנים", הכניסה ללבנון. הייתי אז קצין צעיר, ופעם נכחתי בקבוצת פקודות, מעל שולחן חול. היו שם כל הקצינים הגבוהים ויאנוש, שהיה אלוף פיקוד צפון. הוא אמר: "למה לא נכניס כאן איזה גדוד?" אמרו לו: "זאת מלכודת אש, אתה גומר את הגדוד". אז הוא אמר: "אני יודע, זה פשוט הסחה"… הוא לא צוחק או מחייך. פתאום אתה מבין שהם חושבים ככה. תקריב פה פלוגה כדי שתוכל להתקדם שם. עד גבול מסוים זה נכון – זה צבא, זו זרוע ביצועית. כשיש משימות אז יש גם נפגעים. אבל אז קורה שאיש כריזמטי ומקסים כמו גוני הרניק, שהיה מפקד שלי, נהרג סתם. הוא היה הולך עם סרבל הנגמ"שים שלו פתוח עד הבטן כדי שיראו לו. הוא כבר היה משוחרר, אבל כשאומרים לו לכבוש את הבופור הוא יסרב?! הרי הוא התאמן לקראת זה כל החיים. בשביל מה היה בכלל צריך לכבוש את הבופור?! במילא כבשו את כל לבנון. אפשר היה לסגור את המחבלים שם, עד שיצאו בלי קרב. אבל לא! צריך שיהיה כתוב בעיתון "כבשנו את הבופור". אתה פתאום קולט את המשחקים האלה, וצריך להחליט מה אתה רוצה להיות.
הכאב הגדול שנחת עלי היה כשנפגעה פלוגת הסדיר שהייתי המפקד שלה. כשהיו בשדה התעופה של ביירות, הם חטפו איזה זרחן, כנראה מכוחותנו, ואחד החיילים נפצע. נסעתי לבקר אותו בתל השומר. שמעתי בחדשות שנהרגו עשרים חיילים, וכשפרסמו את השמות שלהם, הסתבר שמחלקה שלמה מהפלוגה שלי נמחקה. הם קיבלו הוראה לכבוש שתי פיתות, מוצבים של אש"ף. הם הלכו כל הלילה והגיעו בבוקר. בנתיים המחבלים ברחו. החיילים נכנסו למוצבים, ואז ירדה עליהם הפגזה מדויקת. המוצבים היו מלכודת – המחבלם ידעו בדיוק לאן לירות. המ"פ צעק בקשר: "תנו לי ארטילריה או מטוס!" לא נתנו לו, כי היתה הפסקת אש. עשרים חיילים נהרגו ככה. אני התחלתי לקשור את הדברים. הבנתי שהפקודות האלה, שיורדות מלמעלה, לא באות בהכרח ממישהו שיודע. אתה צריך לשמור בעצמך. נקרעתי מבפנים. לא יכולתי לסרב, כי הייתי מפקד. בגולני האתוס הוא משפחתי. בגלל שיש לך הרבה עבריינים ובעייתיים, הקצין הוא אבא של החיילים שלו. הייתי מפחד להעיר אותם בבוקר. היו לי כאלה משוגעים שהיו אומרים: "לא רוצה לקום, לא קם לך ולא לעם ישראל!". על כאלה פיקדתי, אבל לא הייתי שלם עם ההחלטה. אולי הייתי צריך לעשות כמו אלי גבע? כמח"ט, אלי גבע אמר שהוא מוכן להיות חייל, אבל לא לפקד. היתה לזה השפעה עצומה על כך שלא נכנסו לבירות. אחר כך שרון ורפול אמרו שלא רצו באמת להכנס לביירות, אלא רק לאיים על ערפאת. כמפקד, בזמן אמת, אתה לא יודע, אבל מוכרח להחליט. צריך לעשות מעשה – או שתציית, או שתגיד לחיילם שלך: "אני לא מוכן לשלוח אתכם לדבר הזה. כולנו נכנסים יחד לכלא". הדור של לבנון נשרט, כי היינו הראשונים שנלחמו באזרחים. את הכיבוש החזיק אז משמר הגבול. בארבע שנים בצבא, לא פגשתי כמעט פלסטינים. התאמנו לקראת מלחמה בצבאות סדירים – לוחמה בשטח בנוי, שמירה על מוצבים, פיתה סורית.
כששחררו אותנו מהמילואים ראיתי את התערוכה של האנפורנה במוזיאון ישראל. כל משפחת חי לאגפיה קיבלה הזמנה לתערוכה של הדוד אברהם. כילד הייתי מאוד קשור אליו. הוא צילם הרבה תמונות שלי והיה לוקח אותי איתו לצלם צנחנים. הגענו למוזיאון, נכנסנו לתערוכה והיה שם הצילום הענק. עמדתי מולו וזו היתה חוויה רגשית מאוד חזקה. הנוף בצילום היה מרשים, אבל בשבילי זה היה האדם מול האינסוף, או אדם מול אלוהים. בגלל שבאתי מבית מסורתי, אמוני, האינסוף התחבר לי ישר לאלוהים. אז ראיתי את עזרא, שהיה מאוד מרשים. גם איש צבא וגם אמן. זה ישר דיבר אלי. הוא היה מודל אפשרי לזהות שחיפשתי. אני לא יודע מה היה קורה אילו עזרא היה איזה אמן קטן עם משקפיים…
בשביל החיילים בלבנון נתנו מועד נוסף לבחינות בטכניון. ניגשתי שוב והתקבלתי. אבא שלי אמר: "יש לך מזל" – לא "אתה מוכשר"… מיד כשהתחילו הלימודים ראיתי שזה בעייתי. הטכניון אז היה מוסד איום של מודרניזם יצוק. הבנינים היו אפורים ונחשבו מכונת מגורים. באירופה וארצות הברית כבר השתולל הפוסט מודרניזם, אבל לארץ זה עוד לא הגיע. הסטודנטים היו מתווכחים על זה עם המורים, ואני לא הבנתי בכלל על מה הוויכוח. ממש הסתבכתי, כי לא ענין אותי לעבוד במשרד ארכיטקטים ולעשות כסף. התעסקתי אז בשאלות של אתיקה. התחברתי עם מיכה אולמן, שלימד אותי רישום ועיצוב. את מיכה הבנתי. הייתי שוליה שלו ועבדתי על הפסלים שעשה. פעם אחת מיכה אמר: "תביאו טבע". הבאתי איזה עלה מעץ ברחוב. זה היה עלה שנראה קצת מבוית, כמו של עציץ. מיכה הסתכל ארוכות ואמר: "אתה הבאת את זה? טבע?" זהו. אתה הולך הביתה ומתחיל לחשוב – טבע – למה הוא התכוון?
כשהדוד אברהם אמר שהוא נוסע שוב לנפאל, ביקשתי לנסוע איתו. הוא שאל את עזרא, שאמר: "קצין מגולני – אין בעיה". פגשתי את עזרא לראיון אישי באירוע בתל-חי. הוא הציב שם אבן "מול השבר". כשראיתי אותו לראשונה הוא עמד עם מגרפה, וניקה את הסלע במברשת. הוא נתן לי שם נאום מכונן, שלא הבנתי ממנו כמעט כלום. הוא דיבר על פיסול סביבתי, והראה את האינסוף. הבנתי חלק מהדיבור שלו דרך הז'רגון הצבאי. הוא ראה כנראה שאני בקונפליקטים, כי לא ידעתי מה לעשות בטכניון. התלבטתי האם לעבור לבצלאל. הסתבכתי עם עצמי, והייתי במצוקה יצירתית. עזרא אמר לי "אצלנו בפיסול, זו רק הרגזה קטנה, אצלכם הארכיטקטים, זה צריך לעמוד לעד. אם החשיבה שלך היא כזאת, אולי אתה בתחום הלא נכון". אני מתאר לעצמי שנמשכתי אל הסמכותיות שלו, אבל הכיבוש הראשון היה הצילום ההוא, של האדם מול האינסוף. אצל מיכה ועזרא לא היתה משמעות כספית לדברים שהם עשו.עם עזרא הענינים התחברו לי. חשבתי שאוכל ללמוד ממנו מה זה אומנות. לא הבנתי אז שאין תשובה ברורה.
ואז נסענו. פגשתי את עזרא ורותי בשדה התעופה של רומא. עזרא היה עסוק בספרים על טיפוס ומטפסי הרים. התחילו להיווצר ביננו יחסים מצחיקים, צבאיים כאלה – עזרא המג"ד, הקודקוד, אני הסמך ורותי בתפקיד הפקידה הפלוגתית. היחסים שבין עזרא ורותי הזכירו לי את היחסים שבין ההורים שלי. אבא שלי הוא איש מאוד שותק וסמכותי. לא מנדב פרטים, אלא פוסק. מול אבא שלי נוצרה בבית כנופייה של הילדים עם אמא שלי. גם כאן היתה סמכות ברורה של עזרא, אבל עם רותי אפשר היה לצחוק עליו. אפשר היה לראות שגם עזרא נהנה מהעקיצות האלה. היה לו מבט שובב בעיניים, של אירוניה עצמית על הדמות שלו. הדיבור שלו, הדימויים, היו תמיד מהשפה של הצבא, אבל ראית שגם הוא חושב שזה מצחיק. טסנו לקטמנדו ואחרי יום של התארגנויות, נסענו לפוקרה והתחלנו לטפס. כל ההליכה, כמעט עד למעלה, היתה חוויה מאוד נעימה. נוצרה איזו דינמיקה של נחת. לא הלכנו בדבוקה, בשורה אחת, ביחד בג'ונגל. כל אחד הלך בקצב שלו, כל פעם עם מישהו אחר. מין כימיה והרמוניה. שיחה קטנה עם עזרא, ואז קטע של הליכה עם רותי, ואז קצת לבד, ואז נפגשים בהפסקת תה. קמים בבוקר ואוכלים משהו. אחר כך צוות המטבח רץ קדימה. אתה הולך עד שאתה רואה את העשן של המקום בו הם התארגנו לארוחת צהרים. יושבים ואוכלים ומדברים, ואז ממשיכים ללכת עד הערב. ישנו בשני אוהלים – אברהם ואני, ועזרא עם רותי. היה מאוד נעים ללכת בנוף, והשיחות היו משעשעות. פעם ראינו קופים בצמרות, ועזרא אמר: "אי אפשר להתעלם מזה שזה בן משפחה…"
ידעתי שהמטרה היא לפגוש את הפסל ולראות מה מצבו. ידעתי שאני בא לעבוד. היתה לעזרא עוד מטרה – הוא רצה לצלם את הפסל בלי הדמות האנושית. ב-81 צילמו את הפסל רק עם דמות. עזרא רצה כנראה לקבל את הפסל נקי, מול הנוף. היום אפשר לעשות את זה בפוטושופ, אבל לא עזרא… זה כנראה לא עבד, כי הוא לא החליף את הצילום המכונן. בלי הדמות זה נראה סתם צילום של נוף. כקולנוען אני יודע שהדמות נחוצה בשביל ההזדהות. בחיים, כשאתה עומד בעצמך מול קו האבנים, אתה הוא הדמות. היה לי ויכוח עקרוני איתו – הוא התעקש לסחוב תרמיל. שאלתי האם גם אני צריך לסחוב תרמיל, אז נאמר שלא -– הכל מסודר. לקחנו מספיק פורטרים, שסחבו את הכל. לעזרא היה תרמיל מצחיק, בצבע אדום, שלא היה בו כלום – סתם על הגב. באחת ההפסקות דיברנו על זה, ואני פתאום נהפכתי לסמ"פ שמתחיל למרוד. שאלתי "למה אתה סוחב תרמיל?" אז הוא אמר "דוגמה אישית". המבט שלו, כמו המבט של אבא שלי, גרם לי להרגיש לא נעים. לאנשים האלה יש איזה קוד מוסרי שמולו אתה נעשה פרעך. רותי היתה מצטרפת למרידות קטנות כאלה. אמרתי "רגע, בוא נדבר על זה – הרי אתה משלם להם כסף, וזה בסדר, זו העבודה שלהם. אתה לא עוזר להם בזה שאתה סוחב את התרמיל הקטנצ'יק הזה, שאין בו שום דבר שאתה צריך". נדמה לי שבהמשך הוא ויתר על התרמיל… במקביל אלינו הלכה קבוצה של טיילים אנגליים. הם היו לבושים במכנסי ברך, עם גרביים עד ברך, והלכו עם שימשייות. הסבלים סחבו בשבילם שולחנות וכסאות מתקפלים. בהפסקות הם היו יושבים לאכול ליד שולחן עם מפה. בבוקר הם היו מברכים אותנו ב"Have a nice Day". היינו צוחקים עליהם. היה הרבה הומור בטיול הזה. כשטיפסנו ועברנו את שדות האורז, עוד לפני השלג, התחיל לרדת עלינו גשם. גשם חם אבל אחולמניוקי. פעם אברהם החליק ונפל עם המצלמות. היינו רטובים, בלילות היה קר והתחיל להיות קשה. במיוחד לרותי. עזרא אישר לישון בלוג'ים, במקום באוהלים. ישנו שם יחד, על דרגשים בחדר אחד. אחרי שהולכים לישון, שוכבים בתוך שקי השינה בחושך, ומדברים. כמו שיחה 
של קצין צעיר עם המג"ד. אחרי לבנון הייתי בעצם במשבר אמוני, שלא ידעתי שאני בתוכו. התחלתי לשפוך אל הלב. עזרא היה מקשיב, אז היה אומר: "כל אחד והביוגרפיה שלו", ומספר סיפור מקביל. השיחות שלנו היו סיפור שלי וסיפור שלו לסירוגין. לא רואים אחד את השני, אבל השיחה מקוטעת, כי עזרא מדבר לאט, ויש לו פאוזות ארוכות. אתה לא יודע אם הוא נרדם, או שאתה צריך עוד לחכות לתשובה. ככה זה ממשיך עד שבאמת אין כבר דיבור כי מישהו נרדם. עזרא ראה שהבאתי ספר של אפלטון, אז הוא אמר: "האפלטון שלך? לא נראה לי שזה של אבי". היו השיחות על פילוסופיה ותולדות האומנות. היו פעמים שהוא היה שולח אותי "לבדוק באינציקלופדיה" כי זה לא ענין אותו. באיזשהו שלב פלטתי את המילה "אלוהים", ומול זה הוא מיד התנגד. הוא כעס על הדתיים, שמחכים למשיח. אצלנו המזרחיים, אלוהים הוא נחמד. סבתא שלי אף פעם לא אמרה לי: "אלוהים יעניש אותך". לא הבנתי אז את הקונפליקט, את הקרע. כל הזמן חשבתי איפה אני בתוך הסיפור הזה. היתה לעזרא מחברת עם כריכה קשה. בוקר אחד הוא נתן לי לעיין בה. היה שם ציור של דמות אדם, בצד אחד שלו היה כתוב "אינסוף מיקרוסקופי", ובצד השני "אינסוף טלסקופי". עם האינסוף שנינו יכולנו להסתדר.
כשהגענו לאיזור הגבוה, בקור ובגשם, רותי הצטננה וחלתה. ירדו מולנו אנשים ודיווחו שהבקעה מכוסה כולה בשלג. בוקר אחד עזרא העיר אותי ואמר שכיוון שאני הצעיר שבחבורה, הוא ואני נרוץ קדימה. נראה את המצב למעלה, ונחליט האם יש בכלל טעם לעלות. התוכנית היתה צבאית – "אנחנו החלוץ, נעלה אל היעד ואז נחבור אל הכוח". רותי היתה אומרת: "עזרא לא מוריד פקודה, אבל אתה לא יכול לסרב לבקשה שלו". יש לו דיבור מאוד מכבד, אבל הוא סמכותי. לא יכולתי להגיד לו "תטפס לבד, אני אשאר פה עם החבר'ה…" אז קמנו, עזרא הוריד תדריך לנפאלים ויצאנו לדרך. בצהרים, כשהגענו למעלה, היה שם יותר מחצי מטר שלג, שכיסה את הכל. עזרא זיהה את הפס של הפסל. לי היתה אכזבה מסוימת שהפסל לא בול מול העליה, אלא קצת בצד, אבל למצוא אותו היה מאוד מרגש. עזרא 
החליט שיש מה לעשות, ושלא חוזרים. עד שיגיע "שאר הכוח", עזרא שאל: "בא לך לטפס?" טיפסנו כמו שני מפגרים, עוד 800 מטר על המדרון של הקרח. היו לנו רק גרזני קרח, ונעלי צבא שחורות ודביליות. עזרא לימד אותי איך להתקדם. תפסנו גובה, ומלמעלה היה המראה באמת יפה. אז הוא לימד אותי איך יורדים – תוקעים את הגרזן וגולשים. לבשתי רק חולצה קצרה. הזרועות שלי השתפשפו בקרח ודיממו, אבל לא מקטרים. עזרא אמר שבפעם הבאה נבוא בנעלי טיפוס מקצועיות. לפנות ערב הגיעו רותי, אברהם והסבלים. למחרת התחלנו לעבוד. קודם פינינו את השלג, בידיים, בכפפות האסבסט שעזרא נתן לי. אחר כך הרמנו את האבנים העליונות – לוחות הצפחה שנפלו לצדדים. הבאנו גם אבנים חדשות. עבדנו עם גרזני הקרח, ועם איזמלים ופטישים. הנפאלים הכינו לוחות צפחה חדשים. הם לא הבינו מה אנחנו בונים. בנינו את המדרגות כך שהן מטפסות ברציפות על הבולדר. ביום האחרון, הנפאלים הבינו. דנו, השרפה הראשי, שהיה הכי סיירת, רץ במדרגות אל ראש הבולדר והצדיע מול ההר. אל האינסוף.
כשגמרנו את הפסל קבענו שאני נפרד מהחבורה וחוזר לפוקרה בעצמי. הייתי מוצף, ורציתי להיות לבד. יצאתי בבוקר, כמה שעות לפני השאר, והלכתי במסלול אחר. החופש הזה, שיש לכל אחד בתוך היחד, זה סוד הקיום האנושי. בלי ביקורת. הלכתי עשרה ימים לבד, כל ערב, בלוג'ים, פגשתי כל מיני אנשים. תפשתי שיחה אקרעית עם איזה נזיר, שלקח וייבש לי את הגרביים. יום אחד התברברתי, אז כמו שעזרא אומר, וכמו שמלמדים בצבא – "עלה למקום גבוה". בין העצים ראיתי איזו גבעה, וטיפסתי אליה. כשהגעתי למעלה נפתח פתאום הנוף. מסביבי היו 270 מעלות של אינסוף. עננים מתגלגים, ואתה לבד. זו היתה חוויה מכוננת. הרגשתי שאלוהים נתגלה אלי. שיש כאן איזה סדר. שאני שייך ליקום. מין פלא. הייתי מאוד רגוע. השמש כבר התחילה לשקוע, וכמה נשרים ריחפו, אבל לא פחדתי. ירדתי, מצאתי את הדרך, והמשכתי הלאה. אלה היו ימים מאוד נעימים. ספגתי את המקום. הלכתי בתוך טבע רצוף, בלי שמות מוכרים. כתל-אביבי, ובמיוחד אחרי הצבא, כל המדינה הפכה בשבילי לשטח צבאי מוכר וידוע. כאן "ציר קרקור" ושם "גבעת התחמושת". שם הלכתי לבד. לסלעים אין שמות, אין מילים. אתה נהיה חלק מהסובב. כמה שנים אחר כך הסתכלתי על ניו יורק מברוקלין, וזה היה ההפך המוחלט – פנורמה של העיר, המכונה המאיימת. ביום האחרון הייתי צריך לדפוק איזה רייס ולגמור חמישים קילומטר, כדי שלא ידאגו לי. הגעתי למפגש בול בזמן, כאילו מצאתי את הנקודת הציון בניווט. עזרא הסתכל עלי במבט אוהב. הוא היה ממש גאה בי. אחר כך תיחקר אותי, האם עברתי איזו חוויה מיסטית. הוא כאילו הזהיר אותי: "אל תתבלבל, בחור".
חזרתי לארץ קצת הלום. הייתי רזה בעשרה קילו. העור שלי התקלף בגלל השלג, והתחלף בעור מושלם. היה לי זקן גותי. הסתובבתי עם "תיק שכל" שהבאתי מנפאל. הייתי חצי עזרא כזה. בנאדם שעבר משהו עמוק. נראיתי אקזוטי, קדוש שחושב רק על דברים שברומו של עולם. מחפש את האמת. בהדרגה התפוררתי אל תוך משבר נפשי. בתוך הדכאון שאלתי את עצמי: "איפה היית מאושר?", והתשובה היתה: "כשהייתי שחקן." אז נרשמתי לחוג לקולנוע, שם שיחקתי בסרטים שלי ושל חברים. משם התגלגלה "החמישיה הקאמרית". בשביל הדוד אברהם הנסיעה איתי היתה די טרואמטית, כי כשחזרתי עזבתי את הטכניון, המשפחה היתה מודאגת, ואברהם לקח את זה על אחריותו, אבל בזכותו אני שחקן.
כשחזרנו מנפאל הקשר ביני לעזרא התחזק. הייתי מנוי של "סביבות", וקיבלתי ממנו את ספרי השירה שלו. תמיד נראה לי שעזרא צריך לקרוא את השירה בקול האיטי שלו, אבל האנשים מאבדים את הקשר. חשבתי להקליט את עצמי קורא את זה. אני מתחבר לשירה הזו. יש משפטים שלמים שאני זוכר: "העירי אותי בימות המשיח, קצת לפני, כדי שנוכל לארוז". עזרא הוא מאוד בליבי, עם העיסוק הרוחני שלו באינסוף. היתה לי דרכו התמודדות עם עצמי. דרך האתאיזם שלו, שבלבל אותי. יש בזה עוצמה רגשית שמאוד תופסת אותי, אבל מה ההבדל בין האנפורנה וכל אבן אחרת? מה ההבדל בין ההרים ואיזה אבן קטנה? רק הכמות. אני טס ישר אל האינסוף, ועל זה נפגשתי עם עזרא.
המדרגות בירושלים – הן יורדות או עולות? האם הן אירוניות? האם האדם עולה בהכרה שלו? האם האמן מוריד את הרוחני לרמת החומרי, או שהוא לוקח את החומר והופך אותו לרוחני? הממסד קרא למדרגות האלה "סולם יעקב" וחיבר אותן לפולקלור, אבל גם סולם יעקב הוא משל רוחני, שמכוון בדיוק לאותו מקום. תודעת האדם. הדברים האלה מאוד משמעותיים לי. התפישה החילונית, שהאדם הוא מרכז ההוויה, היא פרימיטיבית בעיני. זה לא השתנה מאז שהאדם ראה את העולם כשטוח ומסתובב סביבו. אני לא מקבל את האמירות הנחרצות של עזרא. את הוודאות שלו, שכל החיים הם בעצם תאונה חולפת ביקום המדברי, המת. באותו אופן אני לא מקבל את התפישה של הוודאות הדתית. לשניהם אני אומר: "מאיפה אתה יודע?" אני מתחבר לצד הרליגיוזי של עזרא, של האדם מול האינסוף-ברוך-הוא. אני רואה את המדרגות שלו כסמל לעליה בהכרה.
אני חולק על עזרא בנסיון שלו להשאיר חותם פיזי בעולם, על השאיפה לנצחיות. יד אבשלום זו מגלומניה. אבל עזרא השאיר את חותמו בתודעה שלי, ואני מספר על זה לאחרים. עזרא העביר את הלפיד של ברנקוזי אל מקום נצחי בתודעה האנושית. הקדושה של העבודה של עזרא היא לא בפסל עצמו, אלא במה שהעביר דרכו. זה מה שחשוב. אני מתחבר אל תפישת האדם כמחפש האינסוף. לא איכפת לי אם אני לא יכול לראות את הקתדרלה של קרני הלייזר, או שהוא לא הצליח לבצע את הפסל על המאדים. ככל שעזרא אוריון יכשל יותר, ככה הוא גדול יותר. לב הענין הוא הרעיון, האומנות המושגית. עזרא הוא לא בנאדם שרק חי לעצמו במדבר ועושה סולמות. העשייה שלו משפיעה. התודעה שלו והתודעה שלי היא תודעה אנושית אחת. החיפוש אחר האמת, שאלת תכלית החיים והרצון לגעת בנצח.