כל יצירת אומנות היא איזשהו מחולל, איזשהו גנרטור, שמפעיל הרבה מאוד רעיונות, אסוציאציות ואינטואיציות אצל הצופה. בדרך כלל מקובל שהצופה עומד מול יצירות אומנות או מסתובב סביבן, בתוך מוזיאון. יצירות האומנות מחוללות, מעוררות אולי, מניפה של אסוציאציות בכיוונים שונים, ביוגרפיים, אסתטיים.
כוונת הפיסול כאן היא בהקצנה. כשהצופה מגיע הנה, מוקף באליפסה האדירה הזאת של ההרים, הוא יודע שהוא כ-4000 מטר מעל פני הים, נניח 3000 מטר מעל רוב רובה של האנושות. הפסל כאן משגר אותו אל מעבר למימד הזה, ומחולל בו עוצמות של אסוציאציות בקנה מידה ענקיים. הצופה היצירתי שולח אותן מתוכו אל דלתה של כיוונים, של רעיונות ומחשבות מעמקים. אל המימד הקיומי שלו, הצטרפות שלו בתור מיקרו-יוצר, אל תהליכי ההיווצרות הגלובליים, של מערכת השמש ושביל החלב.
אתמול, בלילה הבהיר, שביל החלב חצה את השמים מעל הבקעה הזאת, מעל הפסגות, בדממה. אנחנו לא רק כאן, על כדור הארץ. אנחנו גם ביקום הזה, באין סוף היקומים הזה.
הפסל הזה הוא חוויה ליחיד. אם אתה רוצה לעשות חוויה חזקה – למה לעשות את זה באמפיתיאטרון? אתה רוצה להביט להמלט עין בעין – למה אתה צריך עוד 400 איש איתך? בשביל שימחאו כפיים כמו איזה פרה-קמבריום? מה זה מחיאות כפים? מה זה הדבר הזה?! אני לא מוטרד ממי שלא מבין את הפסל הזה עכשיו. הוא יתפוס את זה בעוד חמישים שנה.
חשוב שהצופה יתפוס שאנחנו בונים משהו אנושי, גיאומטרי, שמאפשר לו באופן טכני לאסוף גובה דרך משהו מוצק, שבנוי מסלעים, שהם עצמם בני מיליארד. בו-זמנית, הכרתית ורוחנית, משגר את ההכרה שלו, בהקצנה, בהסלמה, בתאוצה, אל קנה מידה הרחק הרחק מעבר ליום יומי. מעבר למולדת שלנו, מעבר לכדור הארץ, אל טווחים שהם למעשה האסטרו מולדת שלנו. היקום שלנו. זה מטה-גיאו-פיסול. ומעבר לזה, הדומיה.
קמנו באור ראשון והסרטנו את הפגיעה הראשונה של קרני השמש בפסגת אנפורנה אחד, 8091 מטר. סביב רבע לשמונה יצאנו הנה. שומעים כרגע רעם של מפולות מכיוון אנפורנה אחד. גם בלילה שומעים רעמים של המפולות האלה. אנחנו ממשיכים עכשיו את החלק התיכון של פסל המדרגות. לקראת אחר הצהרים אני מקווה שנספיק להשלים את שלושת המדרגות שלרגלי הסלע עצמו. תהייה הפסקה, שבה הצופה רואה את הסלע ברציפות. המדרגה הלפני אחרונה תהייה כמטר מתחת לחלק העליון של הפסל, כך שאנחנו לא חותכים את הסלע לשניים, אלא מקיימים איתו דיאלוג.
נתנו לפורטרים לקום בנחת, ללא לחץ. קצב הבניה בסדר. נראה לי שהם נכנסו כבר לאיזה מומנטום של יצירה עצמית. בינהם נוצרות חוליות כאלה, באופן חיובי. יש כאן שני בנאים שבאו איתנו מקטמנדו, ועוד פורטר אחד שמסתבר שהוא אולי הטוב מכולם. הוא זה שייצב את שלושת המדרגות העליונות על ראש הסלע, שאותן סיימנו כמעט סופית, לקראת השקיעה אתמול. ארבעת החוטים הלבנים שמתוחים כאן – זוג אחד מתחיל מפני הקרקע, מהשביל, נותן את הכיוון של הבניה כולה, במדויק אל ראש הפסגה. ואילו הזוג התחתון נותן את המפלס האופקי המדויק, של הבניה בקטע התיכון.
ההימלייה צעירה. בראשי הרכסים האלה יש שרידים, מה שהגיאולוגים מכנים משארים של סלעי משקע ימיים, עם מאובנים, נומוליטים. הסלעים כאן הם בני כמיליארד. לגיאולוגים יש מילון עם הרבה מילים לטיניות לתאר את המורכבות הזאת. במחנה הפליטים הטיבטי, צפונית לפוקרה, הם אוספים את המאובנים האלה. אתה יכול לקנות בכמה רופיס מאובן שהטקטוניקה הרימה מגובה פני הים עד שם – 6000 מטר. עכשיו, איך יכול אנוש מיקרוסקופי להגיב? מה שאני מנסה לעשות פה זה גיאו-פיסול. מאמץ אנושי שמצטרף אל הגיאו, עם הוקרה עמוקה. אולי בגלל זה אני פסל ולא סופר.
גם בגלל סיבות צבאיות, אני מחפש כמעט בכל סיטואציה את השטח החיוני שלה. האנדים, האלפים, ההימלייה – הם השטח החיוני של כדור הארץ. היה לי ברור שכמו שליוונים היה אקרופוליס, ההימלייה היא האקרופוליס של כדור הארץ. הבחירה של האתר מאוד חשובה. אנחנו מכירים בנגב ובצפון סיני את משפחת המכתשים. בקעת אנפורנה היא מכתש – מכתש אנפורנה, הגבוה והאדיר שבכולם. בקעה שגובה תחתיתה כ-4100, מוקפת כמו איזה גיאו-אמפיתיאטרון ענק, בפסגות של 7000 ו-8000 מעל פני הים הנוכחי. אני מפתח דיאלוג עם הבקעה הזאת. יש יסוד של הצטרפות ממושכת עם הסובב האדיר הזה. במרץ 80' נכנסנו הנה, הכל היה מושלג. זה היה לילה אחד נוראי, אבל היינו פה. אז התחלתי לארגן את המשלחת של 81'. חזרתי הנה ב-83', 93' ועכשיו ב-96'.
שום אדם לא יכול לעשות משהו כזה לבד. תמיד יש מצב שאתה מצליח ליצור צוות, איזשהו יחד. מה שהפורטרים עשו כאן הפעם, זה ממש המנון אוניברסלי, כלל אנושי. היחד הזה עשה זאת. אחרי הרבה ספקות ואי ודאות, הפכנו את זה מרעיונות ומתוכניות לממש קיים.
המקומיים, אלה שגרים מ- 2000 יותר נמוך מכאן ומטה, יודעים לפלח מהסלעים האלה, בני המיליארד, לוחות לוחות. הם בונים בהם את הכפרים שלהם, מרעפים את הגגות, מרצפים את החצרות, השבילים, את טראסות האורז שלהם. כל האנשים האלה, כולל אלה שעובדים עכשיו על הפסל, בונים משהו ביתי, מקומי, אותנטי. פה יש אולי איזשהו דיאלוג גלובלי, של אנשי הכוכב הזה, של עם הכוכב הזה. במקום הכי גבוה בו, בהימלייה הזאת, שמתרוממת סנטימטר בשנה, אנחנו בונים כבש מדרגות, פסל מדרגות, מהאבנים האלה, בנות המיליארד. פסל שיהווה כן שיגור של ההכרה של הצופה היצירתי, אל המדרונות הנוסקים, שמהם מתדרדרות מפולות השלג, אל האינסוף.
מענין אותי מה הנפאלים חושבים על הפסל, אם כי לא הייתי מתנה את זה. אני לא פסל חצר שלהם. אני פסל של עם האדם. אני גם לא פסיכולוג, ולא יכול לראיין את הבחור הזה שמסתרק עכשיו, למשל. הוא הסוחב הכי חזק. שאל אותו מה עבר עליו כשסחב פלטות בגודל שלא יאמן, בתנאים כאלה. מה הביא אותו לזה? זה פסיכולוגית מעמקים או פסיכולוגית שחקים…
להמחשה, בזמן שעבדנו כאן, בשנת 81', היה ליד המחצבה מאהל של מטפסי הרים קוראניים. הם היו במאמץ האנכי שלהם אל פסגת אנפורנה דרום. אב הבית של המאהל הרגיש בודד, והגיע הנה, ככה, לאיזה רב-שיח. כמו שהוא עובר פה על השביל, פתאום הוא נעמד מול ההתחלה של פסל המדרגות הזה, נעצר. משהו קרה בפנים שלו. הוא קרא איזו קריאה כזאת, נפאלית, שאני לא יודע מה היתה בדיוק. הנפאלים שבנו את הפסל התחילו להחליף איתו מין קריאות כאלה, ואחר כך הם פרצו בצחוק.
לי לפחות, זה נשאר בתור עדות לכך, שהעיצוב הזה, שדרכו אתה עובר בדרך הנה, כל הכפרים ההרריים האלה שבנויים סלעי צפחה בני מיליארד, הנפאלים שבונים את הפסל ושאני משתתף איתם, במסגרת יכולתי הפיזית, כל זה הוא איזשהו יחד אוניברסלי, כלל אנושי. העם שלנו זה המין האנושי והמולדת שלנו היא כדור הארץ. אנחנו פה ואנחנו עושים פה גם פסל, על סף היקום, מול האינסוף.
אני מדבר על האינסוף ותופס במידת מה את מימדי מערכת השמש, את מימדי הענק של שביל החלב ובועת הענק של היקום הנראה על ידי הטלסקופים כיום. נניח בקוטר של עשרים מיליארד שנות אור. אין לי צל של ספק, שמעבר לזה משתרע אין סוף של יקומים וצבירי יקומים.
כשאתה מקשיב לאיזה פיזיקאי מדבר על המיקרו יקומים התת-אטומי, אתה יכול לשאול אותו האם אתה בעצם מיקרו גלקסיה של חלקיקים תת-אטומיים? האם חווה אלברשטיין זה שם של מיקרו-גלקסיה? האם אנחנו, על כדור הארץ הזה, צביר מיקרו גלקסיות? או שבהשוואה לצבירי היקומים שסובבים אותנו, אנחנו קוורקים? רעד של חלקיקים תת-אטומיים? שדות כוח ותהום? אנחנו שישה מיליארד מיני-יקומים.
אי שם בתוכנו, קיים הצורך בזהות. זהות במסגרת אבק האדם הפלנטארי, הגלובלי. במסגרת הזאת מתפתח אותו צביר, שבאלפים האחרונים קוראים לו 'עם ישראל'. הגדרת עבודה. במה אנחנו שונים ובמה אנחנו שווים וזהים עם אחרים? זו הפלגה ארוכה. הציונות היא בלי ספק איזשהו וקטור, ששאף ליצור גיאו-זהות. לא רק שלכת עלים נידפים, שממלמלים טקסטים שמועתקים מדור לדור. גיאו-זהות שקשורה, בגלל היסטוריה מסוימת, לארץ.
ברגע שהמציאו את תעודת הזהות, יצרו איזשהו אבסורד – יש לך שם, יש לך מספר. בדרך הנה עברנו את נקודת הביקורת, מעל המודיכולה, בדקו לנו פספורטים. אתה מצולם מתאריך מסוים. נניח שבהסדר הקהילתי שלנו, אתה אותו אדם. במובן אחר אתה תהליך, או אלומה של תהליכים. יש בנו יסוד קבוע, וגם יסוד שמשתנה ללא הרף. שמעתי פעם מישהו מדבר על הפרה-סוקרטיים. אז יש לך את פרמנידס שמדבר על הווה אחד, רצוף ואינסופי, ויש הרקליטוס שמבהיר לך, עם תנועת יד רחבה אולי, שהכל זורם.
אין לי ספק, שמגיל חמש בערך, במובן מסוים, אני אותו אדם. בגיל ההוא, באיזשהו לילה, תפסתי שאני סופי. שהחיים האלה, ושלי בתוכם, הם סופיים. בערך באותו זמן התחלתי לצייר ולפסל בחימר. קצת יותר מאוחר, יציקות גבס. בצורה הזאת, בסרפנטינות כמו בנפאל, סרפנטינות שעולות באלכסון ואוספות גובה, שמתרחבות ומתעשרות אולי, עד לרגע זה. כמעט ולא התחרטתי על דברים שפיסלתי.
בשנת 66' עשיתי את הפסל הראשון שממש עומד בציבור. הוזמנתי על ידי מוזיאון ישראל, שהיה אז בן שנה, לעשות פסל בגן הפסלים של בילי רוז. גם אותו לא עשיתי לבד. עבדתי עם מלחים מעולה ומהנדס מעולה. הפסל הוא מיקרו-קתדרלה דחוסה, שלושה מטר פלדה, והוא עומד שם כיום, ליד הנרי מור וליד פיקסו. יש קורת רוח בכך. אני מבקר אותו כמו שאני מבקר כאן. לעיתים קצת יותר קרובות. אנחנו נפגשים עם סוג מסוים של אמון ואהדה וחברות ואמפטיה.
הגעתי אל הנגב ב-67', ומאז אני נמצא איתו באיזשהו דיאלוג, הולך ומתרחב. תוך כדי ריכוז של בי"ס שדה שדה בוקר, עברנו כמה השתלמיות, חיוביות מאוד, עם גיאולוגים, שעבדו אז בנגב ובסיני. תפסתי אז את התופעה הגלובלית של נדידת היבשות, ובאיזה מידה היא מעצבת את הקרום הסלעי של כוכב הלכת הזה. הפיסול התרחב לסיני, וגם הנה, להימלייה.
הגעתי באותן שנים להכרה, שהגיעה השעה למהלך נמרץ, עשרות מונים יותר מהפיסול במוזיאונים, והרבה יותר קרוב אל מימד הגיאו. לא מענינים אותי מינרלים. מרתקים אותי רכסים וקניונים אדירים. גיאו-פיסול של נדידת היבשות, כאן ובכוכבי לכת אחרים.
הפיסול שלי הוא קיצוני. הוא פרץ כבר מעבר לגיאו-פיסול שכאן, אבל זה לא אומר שאני נוטש את הפיסול בארץ. להיפך. אני שומר על כל השורשים. שומר על כל כן השיגור, כדי שאפשר יהיה לפרוץ הרחק אל מעבר לאפשרי.
אל העבודה כאן אני חוזר על פני 15 שנים. במובן מסוים זו אותה עבודה, ובמובן אחר זו עבודה אחרת לגמרי. נניח שזה הפיסול הכי גבוה בעולם, אבל יש לו קשר מהותי עם הפיסול שלי, שנמצא שלושים מטר מהצריף שאני גר בו במדרשת שדה בוקר. יש לו קשר מהותי עם האובליסק 'מצבו של האדם', שעומד מול מפעלי ים המלח – 25 מטרים פלדה, שלרגליה ריילסים מהדור של 1908, של הרכבת הטורקית. הריילסים זוחלים, מנסים לאסוף גובה, לרגלי הבלתי ניתן, הבלתי אפשרי.
הפיסול שאני מנסה להמשיך מכאן הוא באותו כיוון, רק רחוק יותר. כוכבי הלכת הקרים, כל המוצקים ביקום הזה הם מדבריות.
ממש לפני ארבעים יום נפגשתי במפקדת נאס"א עם אחד הבכירים שלה, ודנתי על האפשרות לבצע פיסול מדברי במאדים. אני בדיאלוג מסוים עם מדען בכיר ב-JPL בפסדינה, ליד לוס אנג'לס. כבר בחדר ההמתנה יש צילומי ענק של נוף מדברי על המאדים. די דומה לחמאדות שלנו בנגב. כשאני מדבר עם המדען ההוא, הוא מבהיר לי ש ב-76' כבר נחתו שם, במדבר המאדים. שני לנדרים, צילמו לראשונה את פני הקרקע שלו. אפילו חרשו תלם דקיק, של איזה 60 סנטימטר, לדגימת האבק. כל המדענים עמדו על קצה אצבעות כדי לקבל בשורה, ש-CO2 נפלט ויש לנו קרובי משפחה שם… הבנתי שמתחילים לפתח את ה'מרס רובר', הנווד של מרס, שיתחיל לסרוק ולאסוף דוגמאות חצץ על פני המדבר ההוא. אז התחיל הרעיון שהפיסול המדברי שאני מפתח כאן, אפשר יהיה חלקית ליישם אותו, על ידי ה'מרס רובר', שם. זו תפיסה שפיתחתי בהדרגה, לא במירוץ לטווח קצר ולא בקפיצה מהאמבטיה וריצה, נוטף ברחוב "מצאתי, מצאתי", אלא בשלושים השנים האחרונות.
בשנת 80' עשיתי קו חצץ אל שפת המצוק של הר ארדון, במכתש רמון. מאז אני משקם אותו כל שנה עם בני נוער. אני מנסה להגיע למצב שבו נאס"א תתדרך את ה'מרס רובר' העתידני, לבצע קו חצץ על שפת המצוק, האדיר לאין ערוך, של 'ואליס מרינריס' במאדים. מצוק של שישה קילומטרים. אני מרגיש הרבה חמצן ברעיונות האלה, שמביאים את הפיסול האנושי עד לקצה הטווח שלנו.
אני ארבעים אחוז איש שמירת טבע, אני בהחלט מודע בצורך החיוני שלנו – עם האדם, שישארו שמורות טבע עם מינימום מגע אנושי. אבל מהי המידה המדויקת של המינימום הזה, מה המידה הנכונה של מגע דיאלוגי, של רב שיח מסוים עם הסביבה הזאת? אנחנו לא רק זרים כאן. אנחנו גם חלק אינטגראלי של כוכב הלכת הזה. ביצעתי חמש עבודות, די גדולות, בנגב במשך שלושים שנה. נניח שנגדיר את זה כפסל בשש שנים, עם הרבה הכנה, עם הרבה התוודעות לסביבה – גם באתר המיידי, גם במרחב שסביבו וגם בגיאו הגדול. כפי שאנחנו מכירים את קהיליית האמנים, רובם אורבניים, והמאמץ העיקרי שלהם הוא בזירה האורבנית. יש רק מעט פיסול במדבר, אבל אם צריך להציע את המתכון, בשתי מילים: "פיסול במשורה".
הפיסול הזה הוא באופן ברור פיסול אתאיסטי, אבל גם הפרשנות הדתית שלו היא חיובית. הגבול בין הקודש והחול לא מסומן על ידי מחלקת המדידות. זה איכשהו מהול. איפה מישהו בוחר לזהות רליגיוזיות זה ענין של הגדרות עבודה. מכיוון שהאדם הוא במובן מסוים רליגיוזי, הוא הפיק את התפיסה של אלוהים. זאת קונספציה שמתפתחת במהלך עשרות אלפי השנים האחרונות, קופירייט של המין האנושי. בתוך ההפקה הזאת נפרשת הדלתה של אברהם, ובה יש את האפיק של עם ישראל.
יש אצל ברנקוזי סוג של לקוניות, סוג של צמצום שאני מזהה בו כוח. תשעים אחוז מהאומנות שמבוצעת לא משפיעה עלי, אבל העמוד האינסופי שלו משפיע עלי יותר מה'ג'נסיס' שלו, והרבה יותר מהציפור הממריאה שלו. זכיתי להיות בסטודיו שלו, רואים את הגבס, את נעלי הבית שלו, רואים את הכלים שבהם הוא עבד. אני מרגיש מכנה משותף איתו. התחלתי לבדוק לאחרונה אפשרות להציב ליד אגם מישיגן, בתוך שיקגו, כ-120 זרקורים, שמאירים אנכית, במקביל, בגובה של 15 קילומטרים, כמחווה לברנקוזי. כמו במירוץ שליחים אולימפי, כל אחד מאיתנו מקבל משהו מאחוריו ודוהר איתו הלאה, על פי המיני-וולקן שבתוכו. יש ירידה בכושר, זה כבר לא כ"ק 1, כבר לא חי"ר מעולה, שבשעתו השתייכתי אליו ופיקדתי על יחידות לא גדולות שלו. סיירת גולני – הייתי אחד מהם. סמ"פ. גם במירוץ מרתוני אתה מגיע לקו סיום. אני נפרד מהפסל ומבקעת אנפורנה, אבל אנחנו יחד על כדור הארץ. אנחנו פה. בכל יצירת אומנות ישנה הנגיעה האחרונה. מעבר לה, הדומיה.
