מיכה אולמן

מיכה אולמן הוא אמן ופסל, חתן פרס ישראל לשנת 2009. עבודותיו, העוסקות בזיכרון ובהיסטוריה האנושית וכן ביחס בין האדם לטבע. מיכה יוצר מיצבים, אמנות אדמה ואבק.
נובמבר 2013

עזרא היה הבר כוכבא של דורנו. אני לא זוכר מתי היה הפגישה הראשונה שלנו, כי כשנפגשנו בידידות, בשנת 64', כבר ידעתי עליו והכרתי אותו. הוא הגיש מועמדות לקרן אמריקה-ישראל, כדי לנסוע ללונדון. גם אני הגשתי. הוא קיבל את המילגה ואני קיבלתי ציון כבוד. מאז יש לי משהו עליו. לא חיכיתי לשנה הבאה, ומיד אחרי הלימודים בבצלאל גם אני נסעתי. ככה נפגשנו בלונדון, שם היו עזרא ורבקה. התראנו הרבה. מאז, אפשר להגיד, לא נפרדו דרכינו. הוא למד בסט. מרטין ואני בסנטראל סקול. היתה לו שם תערוכה מאוד מוצלחת, הפיסול שלו כבר הראה כיוונים, ובכלל הוא היה בפריחה. אני למדתי תחריט והדפס. היתה שם קבוצה חזקה שעשתה Deep Etch – חורים בלוחות הנחושת. לימים הפיסול שלי התגלגל משם בדרך מוזרה. משנת 70' התחלתי עם אדמה וחולות נודדים, עם בורות והענינים האלה של אדמה.
יש קרבה של אומנות אדמה בפיסול של עזרא ושלי – העבודה מחוץ למוזיאונים, בטבע, במדבר. הענין בגיאולוגיה, במסות הטבעיות, שאצלו חרגו אחר כך מכוח המשיכה. ההבדל ביננו הוא בכיוון – אני נמשך למטה והוא נמשך למעלה. היתה לנו קרבת משפחה מבחינה מפלגתית-אומנותית. היינו באותו הכיוון עם שתי חלופות הפוכות. זה מענין שלא דיברנו על זה. אפילו לא עלתה השאלה. ההבדל הזה לא העסיק אותי. היתה ביננו קרבה רבה בתוך התחום הגדול, המשותף. זו הייתה חברות של הרבה שנים, למרות ששנינו טיפוסים כאלה, שמרוחקים מבחינה סוציאלית. הקצב של הקרבה הזו ארוך טווח. כשהיינו נפרדים הוא היה אומר: "אוקי מיכה, ניפגש בסתיו הבא". ביטויי הזמן היו לפי עונות השנה, מתי שיתאים. הקצב היה איטי כמו הדיבור שלו. מירווח של דקה או שתיים בין מילה למילה. המוסיקה של המרווחים שבין המילים. הקצב שבה מתארגנת המילה הבאה. היה לו הומור יבש, בלתי רגיל. אהבתי את ההתנסחויות שלו. ממש מילה בסלע. כל מילה במקום, מדודה, מדויקת. הדיבור שלו היה מבחינתי בית ספר. כך גם הכתיבה והשירה שלו. אבל הדיבור – רק זה, היה בעיני אומנות גדולה. בחירת המילים, האחריות מאחורי המילים. בענין הזה הוא האיש הכי קיצוני לטובה שחוויתי בחיי. זה הרבה, לנוכח מצבנו העגום, בו אבד הקשר בין מילים למעשים. זה מצב שזולג לכל הכיוונים, בוודאי בפוליטיקה. היה לו מונומט דיבורי אדיר, שלא השאיר שום סימנים, מלבד אצלי, כזכרון נפלא.
הייתי בא אליו למדרשה, או הוא אלי, כשהיה בצפון. היינו מדברים הרבה על דברים שעניינו את שנינו. לא התאים לו לדבר על רכילות. היו לנו הרבה מפגשים, ואני מכיר את רוב התחנות האומנותיות בדרך שלו. בחלק גם השתתפתי. הייתי חלק מהעבודה של המפרשים בחולות ניצנה, עם תלמידים שלי מאוניברסיטת חיפה. הבאתי עשרים חבר'ה, שמבחינתו זה עשרים מפרשים. הייתי יורד אליו באופן קבוע עם תלמידים שלי. בהתחלה מבצלאל ואחר כך מאוניברסיטת חיפה והטכניון. במדרשה אירגנו לינה, ואני עשיתי עבודות בשטח עם התלמידים. תמיד היו בהתחלה סיורים שעזרא הדריך, במשטר די צבאי. סיורים ביום ובלילה, לאור ירח, עם הסברים על הסביבה, הגיאולוגיה החי והצומח.
הוא אירגן גם את מפגש האמנים בהר סדום. הוא עשה שם עבודה יפיפיה של חריצים. אני עשיתי שם את אשת לוט. הפסל שעבדתי איתו עליו הכי צמוד היה "ספלולים", בפארק הפיסול על שפת המצוק, במצפה רמון, שעזרא הוביל. הוא מאוד עזר לי בעבודה הזו, גם בידע – ספלולים זו תופעה פרה-היסטורית. אני לא איש מדבר, אז הוא, כמקומי, לקח אותי לסיורים והראה לי את השטח. הוא היה מעין מלווה. מצא את במחצבה את הסלע המתאים. עד כדי כך שיתפנו פעולה על עבודה שלי, שבכיתוב של העבודה זה מופיע "עם עזרא אוריון". הוא עשה את זה בשמחה רבה.
בשאלת הזהות הישראלית, עצם הישיבה שלו במדרשה, ההכירות העמוקה עם הסביבה ועבודות שלו עם הסלע המקומי – הוא היה ממש שם. הוא היה מקומי לגמרי, אבל זה לא הפריע לו להיות אוניברסלי. במימדים, בחומרים ובמשמעויות. אתה לא יכול להיות אוניברסלי בלי להיות בן המקום במקום אחד, שהוא המקום שלך. אחרת אתה קוסמופוליט תלוש. אין סתירה – אלה האנרגיות שהוא עבד איתן. מתוך המקומי אתה מגיע רחוק, ועזרא שלח אותנו הכי רחוק שאפשר.
יש אצל עזרא אלמנט כוחני, אבל זה צריך להשקל ולהשתכלל בסך הכל הכללי של היצירה שלו. בעיני זה מעולם לא הגיע למקומות פשיסטיים, גם בעבודות הכי גבוהות והכי מסיביות. העבודה שלו בפארק הפסלים במצפה רמון, על המצוק – העמדה של סלעים גדולים מהמחצבה, בעיני זו יצירת מופת סביבתית. האבנים מסיביות, אבל הסדר הלא מסודר של הדברים, האנרגיה שמתאספת שם בשקט – זו עבודה נפלאה, הכי טובה מכל העבודות שם, כולל העבודה שלי.אני מזהה אצל עזרא מרכיבים דתיים. זה לא היה משמח אותו לשמוע את זה. אני לא מנסה חלילה ליהד אותו, כמו שעשו לקפקא וולטר בנימין, כנגד רצונם. במבט מבחוץ יש כמה מאפיינים. העבודות הגבוהות שלו – העמודים בירוחם, העמוד בסדום, המגנט שברמת אביב, המדרגות בירושלים, אני רואה אותן כמו תפילה. בלי לעשות לו את העוול, ולהזכיר משהו דתי. המילה תפילה לא כלכך טובה, כי היא נורא קרובה לדת, אבל יש דמיון במהות. מה זה המדרגות האלה, העמודים האלה? זה נסיון של אדם להתרומם מעבר לקיום הדפוק, למטה. במובן הרוחני, העמוק, אני מזהה אצלו את האנרגיה, שהיא מעבר לאופנות הזמן. ברנקוזי היה חילוני ורוחני באופן כזה. האלמנטים שבין הפיזי למטפיזי – שם עזרא היה, שם הוא חיפש ושאף. השאיפה הזאת למעלה היא מאוד מטפיזית. זו תפילה שהיא מצב נפשי, נקייה מבקשה קונקרטית. זה צורך אנושי שהדת מימשה באופן מסוים. אני מזהה אצלו אלמנטים שיכולים להזכיר קנאות דתית, במובן החילוני. במהות הוא היה אמן, והמילה העברית מכילה את כל זה.
השאיפה למעלה היא ביטוי מאוד חזק אצלו. אצלי, כבן אדם שהמבט שלו מופנה כלפי מטה, לפעמים רואים את הלמעלה. למשל בשלולית. בספרייה בברלין אתה מסתכל במודע אל בור ורואה השתקפות של שמיים. בבור, שהוא צורה מאוד מרכזית אצלי, ככל שאתה מעמיק אותו כך אתה מכניס אליו יותר שמים. את היקום כולו, חסר הגבולות, אתה מכניס אל תוך הפסל שלך. כאן עזרא ואני מתחברים. גם בדברים שהוא התרומם איתם, הוא חיפש את החלל – החלל הכי הרחוק, והחיצוני, וגם החלל הקרוב, הפנימי, זה שבין שני העמודים, או בין שתי הזרועות של המגנט. המילה העברית "חללים" מחברת אותנו חזק מאוד. אחד מסתכל למעלה, ואחד מסתכל למטה – זו סיבה מספיק טובה לידידות. אם שניים עושים באותו ראש, זה משעמם. יש כאן היפוך שמחדד את שני הצדדים – בלי למעלה אין למטה ולהיפך. אבל זה הסבר שאני מוצא עכשיו לכך שמעולם לא היתה ביננו בעיה. היתה סקרנות משותפת.
היה עוד הבדל משמעותי. בתל חי 81', כשהוא הציב את הסלע בעמק, אני עבדתי על ההר ממול. יצאתי מ"העיר" של תל-חי, והתרחקתי מכל הצפיפות האומנותית. הוא הזיז עפר עם טרקטורים, פינה את הואדי והציב את הסלע במקום מאוד מסוים. דיברנו דיבור שהיה על הגבול של הפוליטי. הוא אמר: "אנחנו כאן". הוא חזר על המשפט הזה גם במקרים אחרים, אבל שם, עם הסלע האחד, במקום הנכון, בזמן הנכון – אנחנו כאן. הגישה שלי יותר ספקנית, יותר משתלבת. אני עשיתי שם מושבת שוחות. זה היה מין ניסוי, או התנסות שעשיתי עם סטודנטים שלי מהטכניון ואוניברסיטת חיפה. החלטנו ביחד, אחרי מספר ביקורים במקום, מה ואיך נעשה שם. זו היתה כאילו עבודה שלי, אבל בעצם עבודה משותפת, שבה כל אחד חפר לעצמו מחסה. התנאי היחידי היה שצריך להשתמש רק בחומרים מקומיים. המחסות היו צמודים אחד לשני, כמו שכונה. זה העלה המון שאלות על היחיד והחברה. איך יכול כל אחד לעשות את העבודה שלו, כשהקיר שלו הוא גם הקיר של השכן? איך מסתדרים? יצאה לנו מין מושבת בוץ כזו, ארעית. יש כאן היפוך גדול לעזרא בזמניות וביחד. ארבע שנים יותר מאוחר, במפגש השני בתל-חי, ליד המקום ההוא, עשיתי עבודה באבן, שקיימת עד היום. זה נקרא "שמיים" – מין כיסא שמרחף מעל העמק. יש שם בור, אבל זה אחד המקרים היחידים שעשיתי משהו שנוסק כלפי מעלה. אני מחפש את הגבול, את המקום שבו נפגשים הלמטה והלמעלה. שם הכסא נשען על שני סלעים, ואפשר לראות אותו כנוסק כמו חללית. חזרתי אז ממוזיאון החלל בוושינגטון, שעשה עלי רושם אדיר. יש כאן הקשרים מענינים לעזרא, שלא חשבתי עליהם אז. אבל כמו שהכסא הזה יכול לרחף מעל כל עמק החולה, הוא נמצא מעל בור, וכל רגע הוא יכול ליפול אל תוכו. המצב שבו זה נוסק באותה מידה שזה נופל, זה מהמקומות שאני חיפשתי ברוב העבודות. אצל עזרא השאיפה למעלה היתה חד משמעית. משהו קיומי לגמרי, של אדם שמושך את עצמו למעלה, בחומר וברוח, כערך חד משמעי. הוא קרא לזה "משגרים של התודעה". ההיפוך שלי, של הלמטה, הוא לא חד משמעי. כל אחד בדרכו, אבל התודעה אצל שנינו משוגרת אל המקומות שבראש שלנו, אל המקומות שהאומנות תמיד מתעסקת איתם.
אני לא מפסל כדי להשאיר אחרי משהו לנצח. יש אצלי במפעל מחלקה לעבודות ארעיות, כמו זריקות החול. כך ה"חתונה" שעשיתי במוזיאון ישראל. יש כעשר זריקות חול רשמיות. זה ארעי לגמרי, אבל אני מחפש ללמוד ממוזיקאים איך לעשות תווים פיסוליים. מענין אותי לתעד את הפיסול כמו פרטיטורה, עם כמה הוראות, כך שאפשר לנגן אותו שוב, אם רוצים. זה מעסיק אותי, כמו מחקר שמרחיב את גבולות הפיסול. כאן על השולחן יש הר ארדון – גבעה קטנה של חול, שהתרוממה כשכוס זזה מפה לשם. זה ארעי, אבל כל אחד יכול לעשות ריצ'רד לונג או מייקל הייזר, בגודל של שולחן אוכל, עם כוס. מצד שני עשיתי גם כמה פסלי אבן – אין לי עקרונות נוקשים בדברים האלה, אבל כן מעסיק אותי שישאר. "אשת לוט", שעשיתי בסדום, הולך ונסגר. היום נשאר ממנה מעט. הטבע מרפא את עצמו וזה יפה מאוד. אמן יכול היה להקדיש את כל חייו לתפישה כזו, אבל הצילום מקלקל הכל. עולם הצילום שיחרר את הזכרון שלנו – אתה לא ממש שוכח. כך שגם אם השתוקקת לכך שהעבודה תיעלם לגמרי, הצילום יזכיר לך.
התחזוקה של העבודות היא קטע שקשה להרבה פסלים. יש כאלה שמוטרדים ומתרוצצים. הצד של הרצון מעסיק אותי – הרצון של בעל הבית, שאמור לתחזק את העבודה, או של האנשים שרוצים לראות אותה, או לא רוצים לראות. העבודות שלי הן הצעה – כמו דן בן אמוץ: "ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו". זה סוג של בדיקה של הרצון. אני את שלי עשיתי בהצעה – אם היא תתקבל או לא, זה כבר לא אני. אני משתדל לעשות דברים שלא חייבים לראות אותם, אם לא רוצים. לפעמים אפילו קשה למצוא אותם. הרצון הוא מין חומר פיסולי. אני יכול לכתוב ספר על הרצון ומה שהתחולל סביב ה"ספרייה" בברלין, במהלך 17 השנים שהיא קיימת. הכיכר הרי נשארה ריקה, ואפשר לעשות שם מה שרוצים. עשו שם כל מיני דברים והיו מהומות, אבל הרצון עדיין מספיק חזק, והגרמנים מתחזקים בסדר. זה מבחן תמידי של הרצון.
צריך לבדוק באיזו מידה ניתן למדוד הצלחה. האם פרס ישראל הוא בהכרח סימן של הצלחה? פרסים זה מדליות שתולים מבחוץ, על הבגדים. זה בטח לא מדד מוחלט. אני לא מזלזל לרגע – ארבעה או חמישה אנשים שמבינים, שמגיעים למסקנות – זה סוג של הכרה עם ערך מסוים. במובן הזה האומנות היא אכזרית וטוב שכך – מה שנשאר בתולדות האומנות עובר אלומת נפות. סוג של קומביין, שבו הנפות כל הזמן עובדות ומסננות, בכל הארצות, מיליוני נפות. מה נחשב בעל ערך ומה נשאר בעל ערך. זה לא אוביקטיבי. עזרא קיבל הערכה רבה, ורבים כמוני טוענים שלא קיבל מספיק. אני לא מוטרד מזה – ומי לימד אותי שלא להיות מוטרד? עזרא. היתה תערוכה חשובה בשם "סלון הסתיו" בביתן הלנה רובינשטיין. עזרא היה בשיא פעילותו, והוא לא נבחר להציג. הוא מאוד נפגע. כשנפגשנו הוא אמר: "כשקיבלתי תשובה שלילית היו לי שתי אפשרויות –אחת היא להביא משאית עם צמיגים, לפזר מסביב להלנה רובינשטיין, לשפוך בנזין ולהדליק. האפשרות השניה זה חיוך מסוים. אני בחרתי באפשרות השניה." אני תמים מספיק כדי לחשוב שדברים טובים ובעלי ערך תופשים את מקומם הראוי, גם אם זה לוקח זמן. וגם אם זה לא יקרה, אני מסתפק בזה שאצלי יש לו הכרה.הדימוי של האומנות כמרוץ שליחים הוא יפה בעיני, למעט זה שאין קו סיום, ואין דירוג מנצחים. קל לראות במדרגות בירושלים את המקל שעזרא קיבל מברנקוזי, ולקח אותו הלאה. אני לא רואה לו ממשיכי דרך ברורים, אבל המחשבה על החלל החיצון, כחלק מהחוויות של בן האדם במאה ה-21, אני מניח שיבוא יומה. אולי אז ישלפו את עזרא כאחד החלוצים. האומנות הולכת בגלים. כיום הסצינה היא הפוכה. כנראה שבהשפעת המושגיות ועלית הצילום, יש פרידה מהחומר. יש פחות ופחות מאסה ומשקל. אני יכול לשער שהמורדים הצעירים, שימרדו במורדים הנועזים של היום, יחזירו בגלגל המסתובב את האלמנטים האלה. ההבנה שלנו את כוח הכבידה משתנה, ובענין הזה היה לעזרא מה לומר. זה משהו כלכך בסיסי וקיומי בבן האדם, שנראה לי שזה באזור הרלוונטי. אם כרגע זה אולי בצל, יבוא הזמן שהשמש תגיע בחזרה לשם.
באנפורנה הבלייה חזקה במיוחד, והעבודה שם מסתברת כארעית, אבל יש לעזרא עבודות שקיימות, ויתקיימו די הרבה זמן. העבודה שלו שאני הכי אוהב היא זו שעל שפת המצוק במצפה רמון. אתה מסתובב שם מוקסם, ממוגנט. אי אפשר להסביר את זה, רק לחוות את זה שם. זה שקט, מדויק ויושב נכון. זו העבודה שאני הכי קרוב אליה. אני גם מאוד אוהב את המגנט ברמת אביב. העוצמה שם מגיעה רחוק מאוד. האנרגיה הזו קיימת בדברים שעשה, שהשאיר אחריו, האנרגיה ממשיכה להתקיים. יכול להיות שהתרומה הכי גדולה של עזרא כפסל, היא בקנה המידה. בגודל הטווחים של העבודה הפיסולית שלו. האיש שאמר: "אנחנו כאן" הסתכל הכי רחוק.

.