מיכאל פרדקין אוקטובר 2013
עזרא אוריון היה חבר ילדות של סבא אלישע, והתמונות מהקמת הפסל באנפורנה זכורות לי מילדותי. זכרונות ילדות אלו ליוו אותי גם לחיי הבוגרים. אני אוהב לחפש את הקשר האישי גם במקומות רחוקים, ולהגיע מקומות שאני מרגיש אליהם חיבור פנימי. כאשר עלה הרעיון של טיול בנפאל היה לי ברור שאנסה להגיע לפסל של עזרא למרגלות אנפורנה.
לאחר תקופה אינטנסיבית של טיולים בנפאל יחד עם רבקה, רבקה חזרה לארץ ואני נשארתי להשלים את המשימה – למצוא את הפסל של עזרא באנפורנה לפני שאני ממשיך לטיבט ולמונגוליה. העובדה שיצאתי לדרך לבד, מיעוטם של המטיילים במסלול זה, וכן המשימה שהצבתי לעצמי הפכו את הטיול הזה לחוויה מאוד מיוחדת.
לפני היציאה לדרך בחנתי את השטח בתצלומי לווין, ויצרתי קשר עם אלון כדי לקבל תמונות והכוונה לאזור בו הפסל אמור להימצא, מתוך הבנה שגם אם פני השטח לא יהיו מכוסים בשלג סבירות גבוהה שיהיה קשה לאתר את הפסל בשל פעולתם של איתני הטבע.
הלכתי די מהר את הימים הראשונים, וישנתי בחוץ, בשק שינה. המפגשים עם האנשים המקומיים שחיים לאורך הדרך היו מאוד מיוחדים ומעניינים. אני מאוד מחובר אל ההוויה של ההרים ואל האנשים שגרים בהם. ההרריים הם אנשים מיוחדים, ושמתי לב שיש הרבה במשותף לאנשים הגרים בהרים נישאים במקומות שונים בעולם. אורח החיים, צורת הבנייה של הבתים, המנטאליות ואפילו המראה. הכנסת האורחים שלהם שונה מזו של הנוודים. הנוודים מארחים אותך כעובר אורח. בהרים מקבלים אותך בתחושה נינוחה יותר. אתה מוזמן להישאר.
בכל מקום בו ביקרנו ניסינו ללמוד מעט את השפה המקומית כדי לתקשר בגובה העיניים עם אנשי המקום, וזה תמיד הוכיח את עצמו. לא היה לנו אוצר מילים גדול או משובח, אבל זה הספיק. ברגע שנוצר דו שיח עם אנשים בשפה שלהם, המפגש הופך אחר לגמרי. זה קרה לנו בהרבה מקומות. מתייחסים אליך אחרת כשאתה מברך לשלום בשפה המקומית, יוצא החוצה לבקע קצת בולי עץ לתנור או מצטרף לאיכרים בעבודתם בשדה. אחת החוויות המיוחדות והמשמעותיות ביותר שעברתי בטיול אל ההר הייתה מפגש עם גמד אילם שנשא על גבו מנשא נצרים שהיה גדול ממנו בערך פי שניים, מלא בעלים- בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה, זה נראה כמו צרור עלים מהלך. התיישבתי, הוצאתי את ערכת הקפה שלי והזמנתי אותו לשבת איתי. נאמרו שם מעט מאוד מילים אבל החוויה הייתה חזקה מאוד.
המשכתי לעלות, ועם הגובה התחיל לרדת גשם שהפך לאחר מכן לשלג. לאחר שמזג האוויר התחיל להיות יותר קשה החלטתי לישון בבקתת מטיילים מסודרת, ולהפתעתי מצאתי שם ספר בשם “בודהא האדום “של צור שיזף, המתאר משלחת העולה אל בקעת האנפורנה לשם בניית פסל של מדרגות. בספר מתואר מפגש מיסטי עם נזיר אשר מוביל את המטפסים אל ההר ומראה להם את הדרך. הספר הזה ליווה אותי המשך כל העלייה אל הבקעה. בבוקר בו יצאתי לחלק האחרון של ההליכה לבקעת האנפורנה, הבחנתי באור הראשון של השחר, נזיר בודהיסטי, לבוש בגדים מוזרים – לא מנפאל או טיבט – עושה תנועות טאי צ'י, בשלג. זה היה חיבור נחמד אל הנזיר שבספר.
בבקעה, עם שחר, התפזר הערפל והנוף היה מדהים. כל הפסגות המושלגות היו מוארות בקרני השמש הראשונות של הזריחה. התחלתי לעלות לאטי בשלג העמוק, אשר כיסה את כל פני השטח מלבד ראשי בולדרים הגדולים שהופיעו מדי פעם. בחלק מהמקומות השלג היה בעומק ברך, במקומות אחרים עד המותניים, ובשאר המקומות ממש טובעים בו. שמתי לב שכאשר אני הולך על עקבות של שועלים וחיות אחרות השלג היה רדוד יותר באופן יחסי. זה היה די מדהים, כי הרי מבחינתן זה לא משנה מה עומק השלג- הן הולכות מעליו.
בכדי למצוא את הפסל, הבאתי איתי כמה תמונות שמצאתי באינטרנט. בתמונות, הסלע של הפסל בולט מאוד, ונראה שהוא בדיוק מול הפסגה של האנפורנה. זה מה שתמונות יודעות לעשות. אבל הבקעה עצומה ומלאה בולדרים ענקיים. במבט ראשון חשבתי שהפסל נמצא בקרחון הגדול שנמצא בין פסגת האנפורנה לבייס- קמפ. כשהמשכתי לעלות הבנתי שזה נמצא למעלה, מעל הקרחון ומדרום לו.
כל ראשי הבולדרים שהציצו מעל השלג, היו חשופים, ללא שום אבן מונחת או בנויה על גביהם. חיפשתי במשך הרבה זמן, והגעתי אל שלושה מקומות שנראו לי אפשריים, אך לא ידעתי לזהות את המקום בוודאות. הלכתי לשאול את הנפאלים ב"אנפורנה בייס קמפ", אולי מישהו מהם מכיר. הפנו אותי אל הזקן שבחבורה, אדם מבוגר וכפוף בעל עין אחת. שאלתי אותו, הוא ענה- "כן, אני זוכר את הפסל", והסביר לי איך להגיע לאתרו של הפסל שהיה גם אחד המקומות בהם עברתי לפני כן. הגעתי למקום שוב, על פני השטח נראה שלג מקצה לקצה, ורק ראשו של הבולדר הציץ. שום סימן שהיה שם אי פעם פסל. הנחתי רוג'ום משלוש אבנים, סימנם של עוברי הדרכים, על ראשו של הבולדר ושלחתי מבט אחרון לעבר פסגת האנפורנה. התחלתי יורד חזרה מתוך הבנה שהשאלה אם הגעתי בדיוק למיקומו של הפסל או למקום סמוך אליו פחות חשובה, והמשמעות האמתית טמונה בעצם ההליכה ובדרך עצמה.
תמיד דיברה אלי הכמיהה אל הפסגות, שיש בפסלים השל עזרא ובפרט בפסל הזה. אני מתחבר לעוצמתיות ההתכווננות שלה. יחד עם זאת אני פחות מתחבר לעניין של יצירה שמתערבת בנוף. אני מרגיש שבמקומות כאלו, שהם כל כך מופלאים כמו שהם, לא צריך לעשות כלום ולא להוסיף דבר. שום דבר שיעשה האדם לא יוכל להשתוות לגדולתו של הטבע.
חלק מהחיבור שלי לפסל הזה היא עובדת היותו בנוי מחומרים מקומיים ובעדינות שאינה מפרה באופן משמעותי את האיזון הקיים בטבע. היצירה נשארת מקומית אם אתה לא מביא למקום דברים שזרים לו. אנשים בנו מבנים כאלה לאורך כל ההיסטוריה ופרה-ההיסטוריה. לטבע יש את התהליכים שלו ולאורך זמן אף אבן לא נשארת על אבן. בוודאי הפסל הזה, שהבלייה וההשתנות באזור בו הוא ממוקם חזקה כל כך. זה דווקא מוסיף לו כוח בעיני, כי ברור שהפסל הוא זמני. הבניה שלו היא משהו פנימי של האדם.
כיבוש פסגות והצד הטכני של יתדות, גרזנים וחבלים פחות מדבר אלי. לתחושתי יש בזה סוג של חילול. אני בעד קשר פשוט עם ההר, שגם מכבד את המקומות שאי אפשר להגיע אליהם. אתה מגיע עד איפה שההר מרשה. כשמגיעים לפסגה או למקום יפה, אני אוהב להניח אבן על אבן. אם אני מוצא אבן מעניינת, אני מסובב אותה קצת ומציב אותה כך, שגם אלה ההולכים אחרי יראו אותה. אם נוגעים בטבע צריך לעשות זאת בעדינות. לא כל מקור מים צריך להיות בריכת שחייה. יש כל כך הרבה יופי במקור מים שהמהות שלו היא טיפטוף, הוא לא צריך בריכה בשביל הייחוד שלו. הטיפטוף הקטן הזה הרבה יותר משמעותי. יש מספיק מקומות שיש בהם בריכת שחיה, צריך גם מקומות קטנים שרק מטפטפים.