דליה היא פסלת שיוצרת במגוון חומרים וטכניקות. יצרה עשרות פסלים מונומטליים ואתרים סביבתיים בארץ ובעולם. הדריכה בבתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל, חצבה והר גילה. מדריכה בארץ ובעולם. מלמדת פיסול במכללה האקדמית "אורנים", טבעון. מתגוררת ויוצרת בישוב הקהילתי יובלים בגליל.
נובמבר 2015
אנחנו היינו מהמייסדים של בית ספר שדה חצבה. היה קשר טוב עם בתי ספר שדה המדבריים האחרים – עין גדי עם יוסי "הערבי" והבנות שהיו אז ועזרא משדה בוקר והבנות של המחזור הראשון שם. רותי היתה במחזור הזה. הן היו מדריכות מעולות, אסרטיביות, עם המון ידע בטבע, בוטניקה וגיאולוגיה. הן ידעו לנווט מצוין. לא ידעתי שהוא אמן עד התערוכה של 'שדה פסלים' במוזיאון ישראל – תערוכה מאוד גדולה ומרשימה. אני למדתי בבצלאל באותו זמן עם רותי. למדנו בבניין הישן – הם היו למעלה, בגרפיקה, ואנחנו, האמנות, למטה.
הרעיון של מפגשי פיסול התחיל בסט. מרגרטן שבאוסטריה, שם התקיימו כמה סימפוזיונים משמעותיים כבר בסוף שנות השישים. קוסו אלול השתתף באחד המפגשים ההם ובהשראתו יזם בחורף 63' את הסימפוזיון הראשון במצפה רמון. עזרא השתתף אז כשוליה.
ב-1977 עשיתי את אתר ההנצחה במולדת. זו היתה עבודה מאוד אינטואיטיבית. פעם עזרא בא לבקר אותי ואמר שחבל זה אתר הנצחה ולא עבודה סביבתית בטבע. ב-1972 הוא עשה את האנדרטה בגדות וב-1979 את אתר ההנצחה ברמת יוחנן. לדעתי יש הצדקה לצאת לשטח הציבורי רק אם אני עושה משהו שקשור לקהילה. מרגש אותי לראות את האנשים מתכנסים שם ביום הזכרון, כמו איזו עדה קדומה.
ב-1979 הייתי בסימפוזיון לפיסול באבן, באוסטריה תחתית. היו שם סימפוזיונים כל שנה, אז כבר במשך עשר שנים. מטיאס היטץ Matthias Hietz , המשוגע לדבר, החליט לעשות עבודה סביבתית ביחד. הוא הזמין 13 אמנים מכל העולם. אני הייתי האשה היחידה. חודשיים של עבודה קשה, שבסופה אף אחד מהמשתתפים לא היה ממש מבסוט, כי אי אפשר לחתום על אף אחת מהעבודות – הרי הכל היה משותף, אבל זה היה מרתק. העורך היה הפסל היפני –הידקצו יוקוזווה Hidekazu Yokozawa . בהמשך, כשנסעתי ליפן, הוא היה החונך שלי. ביפנית וגרמנית רצוצה הוא הוביל ותמרן את האנשים כדי שיתקדמו ביחד, צעד צעד ויעבדו בפרך במשך חודשיים. הבעיה היא שכשמאלצים כוחות יצירתיים למצוא את המכנה המשותף, התוצאה היא בינונית. העבודה המשותפת לא יכולה להיות נועזת.
ב1980- אמנון ברזל הזמין אותי למפגש האמנים בתל חי ושם יצא לי לעבוד במקביל לעזרא. עשיתי שם זיתים מכוסים באבנים. עזרא עבד עם השופל על הדבר שלו. זו היתה העבודה הראשונה שלו מהסוג הזה. עד אז הוא היה די שבוי בשדה הפסלים על הצין. הוא חשב שאין לו מוצא אם לא יעשה גבוה וגדול. בתל חי הוא הבין שהוא יכול להגיע לאיזשהו גודל סביר, שמתייחס למשהו יותר גדול – משהו מרחבי, שמפנה אל הנוף. אחרי תל חי הוא התחיל לעשות קווים של אבנים בשדה צין.
הסימפוזיונים שעזרא עשה היו מפתיעים, מיוחדים ושונים מסימפוזיונים אחרים. הוא מצא דרך ביניים. זו חידה שלא יצא לי לשאול אותו לגביה. הוא היה מורה במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע, ועשה איתם שני אירועים נפלאים, בהם ביצעו עבודות שלו. כשהוא הזמין אותי ב-84' להר סדום התפלאתי – למה שבן אדם ייקח על עצמו את כל העול המטורף של סימפוזיון לפיסול? צריך קודם כל לכבוש את האגו. עזרא נלחם על הביצוע של כל אחד מהפסלים שלנו. הוא עשה גם את שלו, אבל כמעט בסוף. קודם כל הפנה את האנרגיה שלו לביצוע של כל העבודות של האחרים. במפגשים כאלה יש המון התעסקות בלוגיסטיקה, יש ריבים בין האמנים – אני לא הייתי יכולה לעמוד בזה. הר סדום היה אירוע מופתי. עזרא היה מלקט את הכסף. הוא הוציא את המיץ למפעלי ים המלח וקיבל כסף לאירוע שלא נשאר ממנו כלום. בניגוד מוחלט לפסל הענק שלו שם – 'מצבו של האדם', מהאירוע לא נשאר פירור. מאחר ולא היה הרבה כסף, השיטה שלו היתה לעשות מפגשי הכנה. לא היתה יכולת לבצע את הדברים לאורך זמן. ההקמה נעשתה ביום אחד, במאמץ ענק. באו המון אנשים, סטודנטים רבים שעבדו עם עשרת האמנים על ההקמה. היה מנוף בשביל ההצבה, אבל היה מותר לעבוד רק עם כלי עבודה ידניים – אתי חפירה, מעדרים.
למחרת יום ההצבה היה יום שלם של דיבורים על העבודות. דני רבינוביץ הנחה את הדיון. זו היתה הפעם היחידה שראיתי שעושים סבב בין העבודות ומשוחחים שיחות מרתקות, אמתיות, על כל עבודה. למחרת, יום של פירוק ופינוי. לא נשאר מקל ולא מסמר. המקום הרי שמורת טבע. בגלל הכריזמה שלו, עזרא הצליח לגרום לקבוצה של אמנים להגיע למפגשי הכנה רבים, לעבוד קשה, ללא תשלום. לא שילמו אפילו הוצאות נסיעה. אנחנו נסענו להר סדום בטרמפים. על האוצרות הוא לא לקח לעצמו כלום. כל הכסף הלך לאמנות.
שנה אחר כך, האירוע בניצנה לא היה סביבתי אלא פוליטי. עשינו עבודות בצד הישראלי של מסוף הגבול. כל העבודות היו לכיוון הגדר. עזרא רצה לעשות עבודות עם המצרים, בצד שלהם, בעריף א-נאקה. מאחר והם לא שיתפו פעולה, הוא רק אירגן את המפגש. אני עשיתי שם פסל בצורת חודים עשויים מברזל, שמכוונים פנימה וכל הפנים מלא צמר כבשים. מבחוץ מין עיטוף, מבפנים קוצים וצמר. גם שם היינו צרכים להסתדר. הבאתי את הפסל בטרנזיט מהקיבוץ ובמיניבוס את התלמידים שלי. עשיתי אז גם מייצגים עם הרקדנית רות אשל. בניצנה עשינו עבודה שנקראה "צמר וברזל". אני עשיתי אובייקטים נלבשים מברזל ורות רקדה. המפגש היה פוליטי בעיקרו ואולי לכן השיחות שהתפתחו היו פחות משמעותיות.
המפגש הכי מוצלח היה במצפה רמון ב-86'. זה היה פרויקט גדול. עזרא רצה שהפעם תשאיר תוצרת. אולי היה לו קצת "טעם של חבל" מהמפגשים שבסופם הכל פורק, שלא נשאר מהם זכר. הוא גייס את כל הגורמים והתעסק בפרטי הפרטים. כל השטח היה אז מלא פסולת בנין ופסולת תעשייתית – גרוטאות, בלוקים, שברים של אבן מהמנסרה. עזרא שכנע את ראש המועצה לפנות את כל המזבלה משפת המצוק. מנסרת אבן וסיד תרמו את האבנים. קק"ל נתנו לו משאיות לעשרות הובלות ומאות שעות טרקטורים – הכל בשנור. למפגש המקדים הראשון הוא הביא את האמנים לסוף שבוע. בית ספר שדה תרם את האירוח והמועצה תרמה את הרכב. עזרא עשה לנו סיור באיזור מצפה רמון, הראה לנו כמה מונומנטים עתיקים, דיבר קצת על דרכי הבשמים, כדי שלאנשים איזה מושג על המקום. הלכנו בשטח ועזרא אמר שלכל אחד מאתנו יהיה שטח של 100X100 מטר. הוא רצה שנעשה סקיצות כדי שנוכל לראות איך העבודות מסתדרות אחת אחרי השנייה. בחרנו מגרשים ללא מחלוקות. הוא לקח אותנו לראות את האבנים, מספר את החלקות ואנחנו מספרנו את האבנים שרצינו. הרבה אבנים – אני לא יודעת בדיוק כמה אבנים יש אצלי, איזה שלושים. במשך שבועות עזרא הוביל עם המשאית את האבנים שבחרנו אל המגרשים. המון ימי עבודה של משאית ושופל, שהעמיסו ופרקו. הביאו סלעים ופינו פסולת בנין. הוא הכין את השטח ואמר לנו שאנחנו צרכים לעשות הכל במהלך השבוע של סוכות. באירוע עצמו, בנוסף לשופל הענק של קק"ל, היה מגיע כל בוקר שופל ממחנה רמון ועוד אחד מהמפעל 'חרסית וחול זך'. אנחנו ישנו בבית ספר שדה, ההסעות היו ברכב של המועצה – עזרא הצליח לקבל מכל הגורמים משהו. כל הסימפוזיון הזה, שהניב פארק רציני, מונומנטאלי – הכל היה מבוסס שנור.
יגאל ואני היינו עדיין במושב השיתופי מולדת. הזמנו רכב מראש וירדנו לשטח כמה שבועות לפני הסימפוזיון. אגב, לאירוע עצמו לא קיבלנו רכב – לקבל רכב לשבוע היה מופרך. נסענו עם נועם רבינוביץ במשאית של המטעים של בית השיטה. כשהגענו ראינו שכל האבנים שלי כבר היו שם. עזרא הוביל אותן מרחוק וחלק מהן שקלו ששה טון. המשאית היתה יכולה להביא רק אחת או שתיים בכל פעם. עבודה של שבועות! רצה הגורל ובדרך צפונה ביקרנו את עזרא ורותי במדרשה. רותי לבשה בגד ים והתכוננה ללכת עם הילדים לבריכה. אמרתי לה, בצחוק: "תדעי שאני, כנערה, טבעתי בבריכה." בגיל 14 עשיתי תחרות וצללתי יותר זמן מהאוויר שלקחתי. היה לי מזל שהדוד שלי ראה אותי, קפץ למים, הוציא אותי ועשה לי הנשמה. אחרת לא הייתי פה. סיפרתי את זה לרותי. בדרך הביתה שמעתי בגלי צה"ל על בחורה שטבעה בבריכה של מדרשת שדה בוקר. כבר נעשה לי רע מאוד. צלצלתי אל גילה, בת הדודה שלי מגבעת עוז. שאלתי: "זה נכון, שזו רותי שדמי?", אמרה "נכון, ומחר הלוויה". זה היה כל כך מוזר. בלוויה עזרא נראה בהלם מוחלט. אני לא זוכרת איך, אבל שאלתי אותו: "עזרא, אתה דוחה את הסימפוזיון?" הוא אמר: "לא, אם אני לא אעשה את זה, אני לא אחיה". היה ברור לו שזה ממש חבל ההצלה שלו. לא עבר חודש והוא תיפקד בכל הלוגיסטיקה של הביצוע של הסימפוזיון. איך בן אדם מצליח לאסוף את עצמו ככה? – לתאם את הטרקטורים, לדאוג לזוטות, לארוחות בצהרים, לפתור ריבים בין האנשים – מי יקבל קודם את השופל הגדול… לא היו הרבה סטודנטים או דיונים בשטח, אבל בערב הוא הביא מרצים – איזו הפקה! זה היה מסובך כי לא היה לו מנוף. היה צריך הציב את הכל עם שופל מסורבל. עזרא אמר שאסור לחפור שום דבר, לבטן שום דבר, אפילו לא פרור של בטון. אסור היה להתקרב לשפת המצוק. המצאנו דרך להעמיד את האבנים שלי, שעומדות שעונות אחת על השנייה – הבאתי מהבית כבלים ועמודי חשמל חתוכים, לתמוך אבן אחת לפני שאני מציבה את השנייה. כל האבנים עומדות בלי שום חיזוק. עזרא עבד עם כל אחד מהאמנים עד שהפסלים עמדו כפי שרצו. את העבודה שלו הוא עשה אחרונה. הייתי בכמה סימפוזיונים וראיתי איך מתפקדים אמנים שהם גם אוצרים. זה מחייב התאפקות מאוד גדולה – אתה רואה אנשים עושים עבודות מרשימות ואתה רוצה לעשות את שלך. צריך להיות ממש נחוש – מלבד נושא האומנות אתה מוקף ברעש עצום של שטויות. הכל עבד על האישיות שלו. ב-88' הוא אירגן מקצה נוסף בכדי לחבר את הרכס שממול. הוא הזמין את סאלו ואת ברי פינק להציב עבודות. היה לו חשוב שהעבודות יתחילו מהדרך. נועם רבינוביץ עשה עוד תוספת. עזרא גם ביקש שנועם יעשה משהו לרכך את הנוכחות של עמוד החשמל שעמד שם, כפי שעשה לא רחוק מבית השיטה. עזרא יצר פארק רציני מאוד כמעט בלי יכולות כספיות. הוא הצליח להגשים חלום, רק בכוח השכנוע שלו – זה לא יאמן. לצערי הוסיפו שם אחר כך פסלי המשחק, שהפכו כמעט מיד לגרוטאות ובסיסי בטון חשופים. זה זיהום סביבתי. הכי קל להביא חומר מבחוץ ולשתול אותו בבטון. אצל עזרא תנאי הסף היה שעושים את הכל באבן מקומית. הפארק נראה מצוין גם שלושים שנה אחר כך. במדבר דברים כאלה יכולים להחזיק מעמד הרבה מאוד שנים. הפארק במצפה רמון הפך שטח של מזבלה למוקד של אמנות והוא עצר את ההתפשטות של מלון 'בראשית' המושחת.
אחת לשנתיים-שלוש אני עושה עם הסטודנטים שלי לסיור של כמה ימים בנגב, לראות כל מיני עבודות. היינו מבקרים בגלריה של עזרא. הוא היה מדבר לאט, בקול שקט ואני הייתי מתרגמת. הוא תיאם שנגיע אל קו האבנים של שדה צין לקראת שקיעה. הוא היה משלח את האנשים, שילכו לאורך הקו, במרחק זה מזה וביקש שלא ידברו ביניהם. כוריאוגרפיה. הוא מאוד אהב לראות את שורת האנשים והצללים שלהם, הולכים לכיוון חוד עקב…