גילית איבגי

גילית איבגי אפריל 2014

גילית איבגי – מרצה עצמאית לאמנות, מדריכת סמינרים של אמנות, היסטוריה ותרבות באירופה ובארה"ב. מסיימת כתיבת דוקטורט בתחום היסטוריה של מוזיאונים. הקימה בשנת 1990 את "תגלית – סיורי אמנות והרצאות", והובילה סיורי אמנות ברחבי הארץ, בערים ומחוצה להן.

אני הייתי במחזור הראשון שלמד על אמנות ישראלית באוניברסיטה בישראל, כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית. בשנת 83' כתבתי את הפרו-סמינריון הראשון על יצירה של דני קרוון ואז נפתח בפני כל העולם של האמנות הסביבתית. באוקטובר 89' הקמתי את העסק שלי, שקראו לו 'תגלית – סיורי אמנות והרצאות', שהיה ראשון מסוגו בארץ. הרעיון היה קודם כל להוביל אנשים מהמרכז אל מה שקוראים לו הפריפריה. התחלתי להוביל אנשים שראו את עצמם כשוחרי אמנות אל הנגב ואל הגליל. אנשים שהיו מנויים של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, שלא ידעו על האופציה של פיסול בחוץ. מערכת היחסים שלי עם אמנות בחוץ העמיקה ובמשך שנים חשבתי שהדוקטורט שלי יהיה בנושא הזה. עקבתי אחרי הצבות של מיכה לוין בירושלים ואחר כך בתל אביב. הנושא של פיסול חוצות בערים הקסים אותי לא פחות מפיסול בשטחים פתוחים. לעזרא אוריון יש פסלי חוצות בירושלים ובתל אביב, שם עברתי הרבה עם אנשים. לפעמים גם איתו. במשך שנים הייתי מקריאה את השיר שעזרא כתב בזמנו, על פיסול גדול, פיסול של חוץ, שלא מצמצמים אותו בכדי שיכנס לשערי הגלריות. העולם של אמנות מושגית וסביבתית מאוד העסיק אותי. נוצר עם עזרא איזשהו שיתוף פעולה ואיזשהו מסלול. היינו מין צמד-חמד, כי הוא היה כבד דיבור – מדבר לאט, כל מילה חצובה באבן, ואני פטפטנית מהירה. עד שהיה מסיים משפט אני הייתי מסיימת חיבור שלם. הרבה פעמים הוא היה נוזף בי שחסרים לי נימוסים והליכות. מבחינת הקבוצות זה היה מיזוג טוב. הייתי יורדת עם קבוצות מירושלים ומתל אביב. היינו נפגשים בירוחם ליד פסל הזהות. היה נוהל קבוע בו עזרא היה מבקש מאחד המבקרים שילך אל הפסל לבד, כדי ששאר האנשים יראו את קנה המידה. אחר-כך הולכים ביחד. באותה תקופה היו הניסויים עם רכב החלל של נאס"א ועזרא היה בטוח שבשנת 2000 כל העולם יראה את ההצבה של פסל על המאדים. זה היה קונספט מאוד מרגש. אחר-כך היינו נוסעים לשדה בוקר, עומדים ליד פסל הרדיאטורים ומדברים על ברנקוזי. באותם ימים הקהל הרחב עוד לא ידע עליו. אגב, הדמיון הפיזי ביניהם מדהים. אני הייתי אומרת לאנשים שהכניסה לצריף של עזרא אוריון היא בדחילו ורחימו. שצריך הכנה רוחנית ואינטלקטואלית. בתוך הגלריה היו בעיקר חוויות מרגשות שלי עם הקבוצה. עזרא בעיקר דאג שהחול לא יתפזר ויישאר צמוד למוצגים. עברנו שם דברים מרגשים כי אלה יצירות שאני מאוד מתחברת אליהן. יש שם את הציר האנכי והיחידות המטפסות אליו ("מצבו של האדם"), משהו שתמיד הזכיר לי צילומים של תאי זרע בדרכם אל ביצית. הבנתי את הרעיון של הקתדרלה ואת משאלות הלב שלו. משם הינו נוסעים איתו למצפה רמון. עזרא לימד אותי לראות אדריכלות נוף. באותה תקופה צבי דקל עשה לא מעט פרויקטים באיזור מצפה רמון. כשהיינו עוברים במקום בו חצבו בסלע כדי להעביר את הכביש היה מגיע שיא המונולוג שלו. זה היה כמו לחכות למונולוג של המלט – לראות איך השחקן הראשי עושה הפעם את To be or not to be – עזרא היה מדבר על הרבדים של הסלע. אני, שלא באה מהעולם של האדמה, מהגיאולוגיה או הארכיאולוגיה, המונולוג שלו נצרב לי בתודעה. דיבורים על שכבות הסלע, על הפיסול הטקטוני של קרום כדור הארץ, שהוא אב אבות הפעולה של הפיסול האנושי.

בסוף השירות הצבאי שלי הייתי קצינת ת"ש והתפקיד שלי היה לשכן את אנשי חיל האוויר שעברו מימית לבסיס רמון. ראיתי איך האמריקאים בנו את הבסיס ולאחר השחרור עקבתי ביחד עם עזרא אחר עבודתו שם: חיתוך של הר האבק, ההר מעשה ידי אדם. הרבה פעמים ניסיתי להשיג אישור לקבוצות לראות את העבודה הזאת מקרוב, אבל בטחון שדה לא אישר.

בדרך למצפה רמון היינו צופים גם בפסלים של דודו גרשטיין בעבדת, שעזרא מאוד התנגד להם. בהתחלה האנשים היו חושבים שאלה גמלים אמיתיים וכשהבינו שאלה פסלים היה מתחיל הוויכוח האם מותר להציב פסלים באתר ארכיאולוגי. הוויכוח היה נמשך בעבודה שלו שבפארק הפסלים – האם זה לגיטימי לפסל על שפת מכתש רמון? פעם עשינו כנס במכון אבשלום על נושא הפיסול באתרים ארכיאולוגיים ובטבע בהשתתפות עזרא. תומרקין אז הציב פסלים בכוכב הירדן וגרשטיין בעבדת. היה שם ויכוח גדול – האם יש לו זכות לפסל באנפורנה או על המאדים. אנשים רבים תקפו אותו. עזרא פרש את משנתו, שלצערי לא תעדתי..

המונולוג החשוב השני היה על שפת המכתש. גם שם היה טקס קבוע. מישהו היה נשלח לבד אל הקצה ורק אחר-כך היינו מצטרפים אליו. אני כל כך מתייסרת על שמעולם לא הקלטתי או הסרטתי, כי למרות ששמעתי את המונולוג הזה עשרות פעמים, הוא אף פעם לא היה זהה. בכל מונולוג היה משהו חדש. זה היה המיטב של המיטב של עזרא. בהמשך היינו עוברים אל העבודות האחרות שבפארק. הוא סיפר לי על הדרך בה השתתף בסימפוזיונים האלה ועל החברות שלו עם האמנים. על הפעמים בהם חלקו ביניהם את מעט האוכל שהגיע. אני הייתי מסיימת עם הפסל של ישראל הדני, שהוא סיפור אחר בסגנון אחר. היינו מדברים גם על הטיילת ועל עיצוב הנוף.

בפסל המעלות בירושלים היינו מדברים על הפרדוקס שהוא, כאתאיסט, הקים פסל שהדתיים קוראים לו "סולם יעקב". היו פעמים שהתלווה אלינו בפסל "שדה כוח נטוי" ברמת אביב ג'. היה לו סיפור מאוד מרגש על איך הפסל נבנה. אחרי שהפסל עבר וועדות, תקציבים ואישורים, הוא קיבל פועלים מעזה, שהיו צרכים לבנות את הפסל. היה לו ברור שהם חייבים להבין שזה לא פרויקט רגיל. שזה פרויקט אנושי, עולמי, פילוסופי, שהם צרכים להשתתף בו כבני אדם, להתעלות מעל המצב שלהם כפועלים מתוסכלים מעזה. הם עברו יחד כמה לילות על חוף הים. סביב מדורה, כל אחד סיפר את סיפור חייו ואת האמונות שלו. רק כשהם התגבשו לצוות ברמה רוחנית שרצה בה הם בנו את הפסל. מאחר והפסל אלכסוני, מאוד קשה לייצב אותו מהחינה הנדסית. עזרא הוסיף לכל קביעה של המהנדס עוד 25% – בעומק היסוד, בבטון, בברזל. לפעמים היה מדבר שם על הבדידות של האנושות ועל ההשתוקקות ליצור קשר עם יצורים תבוניים מהיקום.

באותן שנים עשיתי גם סיורים בעקבות דליה מאירי, במולדת, ביובלים, במצפה רמון.

בין 1987-1997 היו לי המון ימי עזרא. מאוד התלהבתי מהנושא של אמנות סביבתית. בעקבות הסיורים האלה רציתי ללמוד יותר על אמנות האדמה ועל החלוצים של האמנות הסביבתית האמריקאית. רציתי ללמוד על הנרי מור ועל יצחק דנציגר, שהיה האבא הגדול של הנושא בארץ. אבל תוך כדי הפעילות הזו התפתחתי כמרצה לתולדות האמנות המערבית. הייתי חולפת שוב ושוב על פני ציר ההיסטוריה – מאתונה הקלאסית, דרך הרנסנס האיטלקי אל האמנות המודרנית. התחלתי להוביל סמינרים של אמנות לאירופה. תוך כדי כך ילדתי ילדים ונוצרה משפחה – הייתי עסוקה…

בסופי שבוע עזרא היה עולה לירושלים וממשיך אל הקיבוץ (גבעת עוז). הרבה פעמים היה בא לישון אצלנו, בבית ברחוב יעל, בבקעה. זו היתה דירה קטנה ומאוד צנועה. בחדר האורחים היתה ספה שדוד בנה מקורות של עץ אורן. אני תפרתי את הריפוד. עזרא, שמאוד העריך את זה שהספה היתה גם צנועה וגם עבודת יד, היה ישן עליה. בבוקר הוא היה מקפל את השמיכה בתשומת לב רבה, במין קיפול צבאי מדויק ומסודר. הוא היה מסרב לאכול ארוחת בוקר, לוקח תפוח ויוצא לדרך. לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים גם בחורף הירושלמי קר-קפוא.

באישיות שלו לא היה שום דבר שהתחבר עם אנשים שנתונים בתוך מנגנון בירוקרטי, אדמיניסטרטיבי ופוליטי. את הכספים שהוציא מהממסד הוא הוציא כמשוגע לדבר. זה סוג של נביא שמלהיב אנשים ברעיונות שלו. אבל הוא לא ידע לעשות את פעולות השיווק הנכונות. בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, כשעזרא אוריון היה צעיר וחדשן, בתל אביב היו עסוקים ב'אופקים חדשים' ואמנות קונספטואלית. היתה אובססיה להוכיח שאנחנו לא פרובינציה – אובססיה שהיא פרובינציאלית. לא היתה פניות לראות את החדשנות של ההתחלה של הפוסט מודרניזם שהתרחש בנגב. העולם של האנשים שעסקו באמנות היה מצומצם. רוב האנשים התעסקו במלחמת ששת הימים ובהמשך במשבר של יום הכיפורים. המדינה היתה צעירה ועולם האמנות היה קטן.

אני בטוחה שיגיע הזמן של הצגת עזרא אוריון במוזיאונים הגדולים. שיגיע רגע של צער על שלא קיבל מספיק תשומת לב בזמן אמת. זה ייקח זמן, אבל זה יגיע. לא בפרק החיים שלו. צריך להבדיל בין אנשים שהכירו את עזרא אוריון, שאהבו אותו והוקסמו ממנו ובין הדורות הבאים. אלה שיעסקו באמנות סביבתית, בניצנים שלה בנגב, ישובו ויחקרו, יעריכו ויפארו. זה תהליך שלוקח את הזמן שלו. במשך השנים פנו אלי סטודנטים שכתבו עליו עבודות. כל אחד מהם נפעם והתרגש, כשגילה את החומרים. נכתבו עליו המון עבודות.

המקום בו מוצגת היצירה של עזרא אוריון הוא לא אתר אחד אלא מסלול. אוטובוס  נוסע מאתר לאתר. אם חולמים, שיאו של המסלול יכול להיות בהמראה במסוק, לצפות על העבודות מלמעלה. יש במסלול הזה, במוזיאון הסביבתי הזה שעות לא שגרתיות – אנשים חייבים לחוות את ההתעוררות לפני הזריחה ולראות את הפיסול מול הזריחה. חוויה שיש בה התייחסות לשמש ולמזג האוויר – חוויה טוטלית למבקרים.