גבי דבני אוגוסט 2013
הגעתי לשדה בוקר כבר ב-1975, בחופשת שחרור מהשירות הצבאי שלי. היית מועמד להדרכה בבית ספר שדה, עברתי שבוע גיבוש והתקבלתי לצוות. הייתי בשדה בוקר במשך שמונה שנים. עזרא היה המנהל שקיבל אותי, והייתה לו כנראה סימפטיה אלי. עבדתי כמדריך וכפקח בעין עבדת. עשינו יחד כל מיני פרויקטים, כמו פריצת מסלולים. כך פרצנו ביוזמתו מסלול בקניון עדה ומסלול להר צוריה. קניון עדה מתחתר בגוש של אבן חול ניאוגנית, לא רחוק מבאר עדה, בנחל פארן. יום אחד עזרא החליט שצריך לעשות שם מסלול לחורף, לימי גשם. אז באנו לשם צוות, עם מקושים ויתדות וסולם חבלים. זה היה קריעת תחת. טיפסנו בקושי, בשיניים ובציפורניים, והכשרנו מסלול, שהיום משפחות עושות אותו באופן קבוע. במפל של עין מעריף עזרא חצב מאחזי ידיים, כדי שאפשר יהיה לטפס. הוא חצב גם תעלה שניקזה איזו נביעה קטנה, כדי שהמים לא יזרמו על המדרגות. היום אסור להגיע לעין מעריף, בגלל הכסת"ח של רשות הטבע והגנים. הם מעדיפים להוביל את המבקרים בין שני כבלים של פלדה. בכדי למנוע גישה לעין מעריף, הם בנו גדר ממש מכוערת. כמובן שהשטפון סחף אותה, ועכשיו השאריות נשארו בשטח כמו גרוטאה.
עזרא ניהל את בית ספר שדה כמו מצביא. כשהיה עובד בחזה חשוף הוא הזכיר לי את הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הוא היה אינדבידואליסט מובהק, אבל אמנים מוכרחים להיות כאלה. כשהיו מגיעות מורות חיילות חדשות, הוא היה לוקח אותן בג'יפ למכתש, ומפזר אותן בערב, כל אחת באיזו נקודה. הוא היה משאיר אותן ל"ליל בדד", ובבוקר היה אוסף אותן. לא היה אז ווייז וג'י פי אס, אבל לא אבדה שום כבשה. היו לו גם דברים מצחיקים. הוא היה לוקח אותנו לראש איזה הר קרח, עושה תצפית ומדבר על הגיאולוגיה והמורפולוגיה. אחר כך, הוא היה אומר לאחת הבנות להסביר על הצמחיה. לא היה שם זלזל, אבל צריך לתת גם הזדמנות לאחרים…
עזרא ידע שאני מתענין באומנות, וצירף אותי לכל מיני פרויקטים קטנים. לקראת הנסיעה לנפאל הוא רצה לבנות סקיצה של הפסל. יצאנו כמה חברה' מבית ספר שדה, מילאנו ג'יפ ונסענו לעריף א-נאקה. עבדנו שם במהלך סוף שבוע וישנו בשטח. בנינו פסל שפנה לכיוון הפסגה של ההר, והיה באותו אורך – 32 מטר. הסלע שעליו טיפסו המדרגות היה רק בגובה שני מטר. אנחנו יצאנו משם מרוצים, אבל אחר כך הבנתי שכל מיני יפי נפש כעסו על הפגיעה בנוף. תמיד יש כאלה. בהמשך עזרא הציע לי להצטרף למשלחת לנפאל. הכרטיס היה על חשבוני, והשהות שם היתה על חשבונו. טסתי עם עזרא והצלם. היה איזשהו עיכוב ברומא ואחר כך היה עיכוב גם בניו דלהי. עזרא הוביל אותנו אל הגג של הטרמינל ושם ישנו, מתחת שמי ניו דלהי. זו היתה הגיחה היחידה שלי למזרח. אני זוכר את קטמנדו לטובה. עיר של המאה הקודמת, עם סימטאות ושווקים ציוריים. כשהגענו הנפאלים חגגו חג, שקצת מזכיר את חנוכה. הם הדליקו נרות בפתחי הבתים והקריבו קורבנות ברחוב. כל אחד לפי יכולתו – זה הקריב תרנגולת, זה הקריב ברווז, זה הקריב עז. אנשים ישבו שרו וניגנו. יש להם מין כלי מצחיק כזה, שנראה כמו חצי אקורדיון. הכלי מונח על קרקע, ביד אחת מפמפמים וביד השניה מנגנים על הקלידים. זה היה מאוד נחמד. אני זוכר היטב את ההליכה. לכל אחד היה תרמיל די עמוס, למרות שהסבלים סחבו לא מעט. עלינו קילומטר וירדנו קילומטר. עזרא הלך מהר, אבל לא היתה לי שום בעיה עם הקצב שלו. הייתי אז בן 28, בכושר לא רע ולא התלוננו. הסבלים המסכנים סבלו, וחלק מהם אפילו ברחו. הלכנו ביער גשם, הנוף נפרש והיה מרהיב. אהבתי את הארוחות שהטבח בישל לנו. בדרך כלל הייתי כל הזמן רעב, כי היה חסר בשר. עזרא היה קצת קצר במזומנים. אני השלמתי את התפריט עם "בייבי שיט" – זה היה מין פודינג כתום כזה, שהם הכינו לקינוח. מין קסטרד מעמילן, שהגישו חם. בגלל הצבע והמרקם, החברה' קראו לזה "בייבי שיט" ודחו את זה. אני דווקא מאוד אהבתי את זה והשבעתי את הטבח שלא יזרוק את מה שנשאר. בכל ערב ביקשתי שייכינו לי, ובבוקר הפודינג היה קרוש כמו מרמלדה. הייתי שם את ה"שיט" בשקית ונהנה ממנו במהלך כל היום. הגענו באיזה ערב ל"הימליה הוטל" – צריף די עלוב, עם מדורה באמצע. העשן עלה והסתנן דרך הגג של הבמבוק. על הגחלים התבשל, שעות על גבי שעות, נזיד מופלא של בשר עז. כולנו הוקסמנו מריחו של הנזיד, שהיה גם מתובל כמו שצריך, והיה נימוח בפה. זה היה מעדן, ואנחנו טרפנו אותו. כשהיינו למעלה בבקעה עבדנו קשה. הזזנו אבנים של מאות קילוגרמים, לפעמים יותר מטונה. השיטה לגלגל אבן כזאת, היתה לשכב על הגב ולדחוף עם הרגלים. לגיאלזן היה לום ויחד גילגלנו את האבנים למקומן. בעריף א-נאקה בנינו משהו דקיק כזה, שהתנשא לגובה של שני מטר. באנפורנה הפסל התחבר לבולדר בגובה של חמישה מטר, כך שבכדי שהמדרגות יטפסו אליו היה צריך פי כמה וכמה אבנים. עבדנו שם שבוע בצוות מתוגבר, היינו כולנו צעירים בכושר טוב, והגוף הסתגל לאוויר הדליל. מבחינה חברתית הייתי גלגל חמישי. עזרא היה עם הצלם, אלון עם עמיקי, ואני הייתי רק עם אנוכי. נשארתי קצת בשולים, אבל היה בסדר – אני הייתי בן יחיד, והייתי רגיל להסתדר לבד. בלילה, מאחר השמיים היו בהירים, הקור היה נוקב. היה לי אז רק שק שינה פשוט, בלי פוך. לבשתי טרנינג והתעטפתי בדובון. קצרתי עשב יבש עם הקוקורי, הסכין הנפאלי הגדול. אלמתי ממנו אלומות ובניתי עוד שכבת מגן מסביב לאוהל. שמתי גם הרבה עשב יבש מתחת למזרון בכדי לבודד מהקרקע הקפואה. הפלגים של מי הפשרת הקרחון שמעלינו פיכפכו כל היום. בבוקר הם היו חרבים כי הם קפאו במשך הלילה. לילות הירח המלא היו מאוד מרשימים. האור היה כלכך חזק שכמעט היה צריך משקפי שמש. האוויר היה נקי, ולראות את הפסגות מסביב לבקעה היה ממש מדהים. אתה חושב שזה כמו המכתש הקטן, אבל הפסגות היו רחוקות מאיתנו הרבה יותר. אפשר היה לראות כל קמט בשלג. יום אחד ראינו מטוס קל, שטס לעבר ההר. זה נראה שאו-טו-טו הוא מתנגש בהר, אבל הוא טס אל ההר עד שנעלם. המטוס התרחק כלכך שכבר לא ראינו אותו, אבל ההר היה רחוק הרבה יותר. המרחבים שם עצומים. ראינו פסגות שהיו במרחק של יותר ממאה קילומטר מאיתנו. זה השאיר אצלי זכרונות חזקים.
האומנות של עזרא בהחלט דיברה אלי. אני זוכר את השיחות שלו שם, בבקעה. ערב אחד הגיע אל המאהל שלנו איזה מטפס קנדי. הזמנו אותו לאוהל, לשתות תה. הוא קיטר והתלונן על איך אנחנו פוגעים בטבע. הוא שאל מי נתן לעזרא זכות לבנות את הדבר הזה, שפוגע ומכער את הנוף. התשובה של עזרא היתה: "גם אתה מכער את הנוף. אתה בא הנה ובונה את האוהל שלך, הכתום עם שק השינה הצהוב, שתמיד יהיו לנגד עיני. וכשאתה תלך יבוא מישהו אחר ויקים אוהל. ותראה את ערימות האשפה האדירות שמטפסי ההרים משאירים אחריהם." לעומת זאת היתה תגובה יפה של בן המזרח. עברה על פנינו משלחת של מטפסים יפניים, בדרכם אל הטיפוס. אחד מהם ראה את הפסל, חייך ועשה עם היד שלו תנועת של נסיקה, לאורך הפסל אל הפסגה. בתנועה אחת פשוטה, הוא הראה שתפס את הענין. שהפסל עושה את מה שהוא הולך לעשות.
אני אוהב גם העבודות של עזרא בארץ, את המדרגות בירושלים, את הפסל בכניסה לירוחם. הכי מוצאות חן בעיני העבודות המינימליסטיות, שעשויות אבן. העבודה על הר ארדון, למשל. תמיד יש אנשי ארץ בראשית קיצוניים, שיצעקו "געוואלד" ו"חראם". אני מבין את הטיעון שלהם, אבל הטיעון של עזרא משכנע יותר. חברת חשמל תוקעת עמודים בלב מכתש רמון, ואין פוצה פה ומצפצף. כפי שיש לבדואי זכות לבנות רוג'ום, שמסמן את הדרך, כך יש זכות לאמן לבטא את עצמו. עזרא התבטא בטבע בהרבה אהבה ובעדינות. הוא אירגן ואצר כנס אמנים בהר סדום. ביקרתי שם וזה היה מדהים. אחרי הכנס הם פירקו הכל, ובשטח לא נשאר שום דבר. כשעלינו לאום שומר או לסירבאל, תמיד היה למעלה רוג'ום. בתוך הרוג'ום, רחמנא ליצלן, היה כד עם מכתבים ושירים ופואמות שאנשים השאירו. אני חושב שעזרא עשה דברים יפים מאוד, כולל הפיסול הגלקטי, שממשיך עכשיו, שועט ודוהר, מעבר למערכת השמש והגלקסיה.