אלישע שלם נולד בקיבוץ בית אלפא וגדל בקיבוץ רמת יוחנן. עם גיוסו לצה"ל התנדב ליחידה 101 ובהמשך לצנחנים, שם היה מפקד מחלקה בגדוד הצנחנים 890. שלם לחם בפעולות התגמול ובשנת 1956 פיקד על פלוגה. בשירות המילואים היה מפקד גדוד צנחני מילואים. במלחמת ששת הימים פיקד שלם על גדודו בקרבות בקרבת רמאללה ולאחר מכן בדרום רמת הגולן. ב-1969 היה בשליחות להכשרת כוחות הגרילה הכורדיים במרד נגד עיראק. במלחמת יום הכיפורים הוביל שלם את גדודו בקרבות הבלימה, בהתקפת הנגד ברמת הגולן ובקרב ההבקעה לסוריה. בין היתר פיקד על כיבוש תל א-שמס ומוצב החרמון הסורי. לאחר המלחמה שירת כמפקד חטיבת החרמון וחטיבת צנחנים במילואים, בדרגת אלוף משנה. שלם חי בקיבוץ רמת יוחנן ועובד בחקלאות.
מרץ 2013
לדור של אבותינו, אנשי העליה השלישית, היתה משנה סדורה – פרוגרמה ואידיאולוגיה מסודרת. היו להם הרבה יומרות. היומרה הכי גדולה, ואולי הכי מופרכת, היתה ליצור אדם חדש. ליצור מדינה חדשה בארץ חדשה – זה בתחום הריאליה. ליצור אדם חדש זו אשליה. כל אחד מהם דמיין את זה קצת אחרת, אבל החיבור הבסיסי היה לתנ"ך. היה צריך לשלול את הגולה, ובתנ"ך אפשר למצוא הכל. בחרו את הדמויות שהתאימו. הדבר הכי דומה לתנ"ך היו הערבים בארץ. החינוך של הילדים היה מאוד ספרטני, אבל הילדים היו מאוד חשובים בקהילה ובתפישה הזו. אולי הכי חשובים. זה לא במקרה שכהקימו את בית אלפא, היו אוהלים והיו צריפים, אבל בית לילדים בנו מבטון. החינוך המרוכז אפשר שליטה, כך יכלו לודא שהילדים לא יהיו דומים להורים הפחות מוצלחים. שמו את הילדים ביחד, ונותנו אותם בידי טובי המחנכים מעוררי ההשראה. בין הגיבורים שלנו היה קובה, שהיה שומר בשדות, ואחר כך גבריאל, שהיה גדול מאיתנו בשש שנים. ילדי בית אלפא לא בוכים. היינו ילדים בתקופת המאורעות. ההורים שלנו לא חשבו שצריך להיות מישהו מבוגר עם הילדים. אמנם בית הילדים היה מבטון, אבל כמעט כל לילה היו יריות מההר על הקיבוץ. מהחלון היינו רואים את השריפות של צינור הנפט ליד כאוכב אל האווה. היינו נורא מפוחדים. היתה שומרת לילה עם פנס רוח, אבל היא היתה מסתובבת בין בתי הילדים. היא היתה נכנסת אלינו סביב אחת עשרה, כשהרפתנים היו גומרים את חליבת הלילה. היא היתה מבשלת להם את הארוחה במטבח של בית הילדים. היא היתה מדליקה אור, ומקרקשת בסירים, אז יכולנו לנשום לרווחה. זה נמשך חצי שעה ואז שוב חושך. אני לא יודע למה לא השאירו איתנו הורה אחד, או לפחות מנורה אחת דולקת בשבילנו. אולי הם לא הבינו, כי היו צעירים. הם לא העזו להתערב במערכת החינוך, שהיתה כולה בידי אנשי החינוך. המחנכים היו אנשים מאוד משכילים, על פי דרכם. חלקם גם היו אנשים עם שיעור קומה, אבל בדברים הבסיסיים לא היה להם מושג. את מה שהיה ידוע לכל אמא, בכל בית מחורבן בפולניה, הם החליפו בהמון תיאוריות. ההורים לא הרשו לעצמם להיות ספונטנים. בכלל, לא היתה ספונטניות ביחסים. לא היה מגע בין הורים וילדים, או בין ההורים. לא חיבקו או ליטפו. ככה היה כמעט בכל הקיבוצים. האנשים האלה היו מיוחדים. זו היתה חברה נבחרת עם אידיאולוגיה נוקשה שניתקה אותם מהרגשות הטבעיים שלהם. זה הגיע לאבסורדים נוראים, כמו הפילוג בבית אלפא. אני הייתי בן שש ועזרא בן חמש. 
ב-1940 כבר היתה מלחמת העולם השניה בעיצומה, רק יצאו מהמאורעות עם הערבים. היום-יום היה קשה. והויכוחים בין האנשים היו על איזה שהן תיאוריות שלא היה להן שום קשר לכאן ועכשיו. מין פיטורי ציצים של השקפות מארקסיסטיות לעומת השקפות סוציאל דמוקרטיות. כולם חיו באותו קיבוץ, באותה ארץ שמדרום מתקרב אליה רומל, ומצפון וישי. פה בקיבוץ יש עוד אנרגיה לריב על השפם של סטלין – האם יסלסלו אותו כלפי מעלה או כלפי מטה. ניתוק מוחלט מהמציאות, שמונע מכוח אידיאולוגי עצום. החברה הזו ראתה את עצמה כאוונגרד, ומי שעזב נחשב בוגד ונפולת. הם ראו את עצמם כגבוהים יותר מכל מה שנעשה מסביב, אצל הבורגנים. התגאו בעוני שלהם. אוונגרדים תמיד משדרים לעצמם שהם טובים יותר מהסביבה, ואנחנו כילדים האמנו בזה. דור שני של אוונגרדים לא מורד בקלות בהורים שלו. חונכנו על גבורה והקרבה. את גיבורי תל חי הזכירו כל י"א באדר. השואה היתה ברקע, אבל התיחסנו אליה כאל עוד פוגרום גדול. זילזלנו בחלשים האלה, שהלכו כצאן לטבח. בעיקר השפיעה עלינו מלחמת השחרור. המלחמה נמשכה שנה ונהרגו בה 6,000 איש, מתוך ישוב של 600,000. כמה מתוכם אלה היו צעירים, וכמה מהם שהשתמטו? בקבוצת היחוס שלנו, כמו שאמר אלתרמן, אין בית בלי מת על מפתן. היו משפחות ששכלו שני בנים לוחמים. הגיבורים שלנו היו אלה שנלחמו במלחמת השחרור, ואנחנו גדלנו בתחושה של החמצה. חשבנו שלא תהייה לנו הזדמנות למות בעד ארצנו. לא ידענו אז שיהיו מספיק מלחמות גם לנכדים שלנו.
בית זוסמן היה מאוד נוקשה. סבא בנימין היה יקה באידיאולוגיה. כשהייתי בא עם עזרא לחדר של ההורים הייתי ירא ממנו. הבית של ההורים שלי היה מבולגן. בבית של ההורים של עזרא היה סדר שפחדתי להפר. תמיד הרגשתי שם מתוח. כששיחקנו בחיילי בדיל הקפדנו לסדר אחרינו ולא להשאיר שום עקבות. גולת הכותרת של חיילי הצעצוע היו של חנן, שההורים הייקים שלו הביאו איתם לקיבוץ סט גדול של חיילים צבועים במדים של מלחמת העולם הראשונה. חנן היה משאיל לנו את החיילים שלו, בתוך השיוויון. למעט החיילים האלה היו כל חדרי ההורים ריקים מצעצועים, באידיאולוגיה. שלא יאה להחזיק בחדר מה שנחשב לרכוש פרטי, כדי שלא יהיה לילד אחד משהו שאין לשני. אני מנחש שגם שלא בפומבי, היה בנימין אב קפדן. הכרתי את בנימין גם כשהייתי כבר מבוגר. באסיפות הקיבוץ הוא היה האיש שתמיד זכר את הפרוטוקול. אחרים היו נודדים בדיבור ימינה ושמאלה. בנימין היה תמיד מחזיר את הדיון אל ההחלטות הפורמליות. סבתא הודיה היתה מאוד חמה, אבל היא היתה בצד. הדברים התיישרו לפי בנימין. כשהוא היה שם לא שמעו אותה. עזרא כנער היה ברוך כשרונות. היה לו כל מה שצריך להיות – גם גדול וגם חזק וגם ספורטאי וגם מוכשר. בנימין חשש שעזרא יצא מפונק, אז הוא מאוד הקפיד עליו. לא היה מרעיף עליו. הורים אוהבים להתגאות בהישגים של הילדים שלהם. בחברה הזאת זה לא היה מקובל להדר את הילד שלך לעומת ילדים אחרים. זה קיבוץ, ובקיבוץ כולם באותו גובה. אבל עזרא היה באופן בולט יותר גבוה, מהרבה בחינות, ובנימין שמר שלא יגבה לבבו. הוא ידע את כל מעלותיו של עזרא, והיה גאה בו, אבל מאוד הקפיד שלא לבטא את זה בפומבי. בקיבוץ אדם תמיד עומד מול הציבור, ויש אנשים שהופכים בגלל זה להיות קשים. יש הרבה נפגעי השיטה, שיצאו עם צלקות. אני לא מרגיש נפגע. גם אם אומרים לי, במבט מבחוץ, שהשיטה גידלה אותנו כנכים רגשית, אבל אני לא מרגיש ככה. התמודדתי עם הקשיים לבד.
זה היה בחנוכה, כשהיינו בכיתה ד', בני שמונה או תשע. היינו ארבעה – יובל, רמי, אנוכי ואסף. הלכנו לפנות ערב. לנגריה לחפש חתיכות עץ כדי לבנות חנוכיה. ליד הרפת היה בור ספיגה של שתן של פרות, בעומק של 4-5 מטר. כמו ילדים, אנחנו רואים שם קרשים שצפים על השתן, ובהשראה של מלחמת העולם, אנחנו מפציצים אוניות. זורקים אבנים על הקרשים האלה. השמש נוטה לשקוע. מארבעתנו, אני היחיד שנשאר. כל אחד הלך בהזדמנות אחרת, אבל זה כבר סיפור אחר. כל פעם אומרים "כבר מאוחר, צריך ללכת לבית ילדים, אבל עוד אבן אחת, עוד אבן אחת ". יובל ורמי כבר מתרחקים, אסף עומד ואומר "עוד אבן אחת". אני כבר עם הגב אליו. הוא זורק את האבן ונופל אחרי האבן פנימה. אני מסתובב ורץ לחפש ענף כדי שיתפוס וימשוך אותו החוצה. הוא לא צעק. הראש שלו היה בחוץ, והוא עשה תנועות של ציפה. כולנו ידענו לשחות. הוא לא הוציא הגה, ופתאום צלל. היום אני יודע ששתן מוציא אדים והוא התעלף. ככה פשוט, חמישה מטר ממני הוא נעלם ואין. הם כבר הולכים, ואני צועק להם "רוצו! צלצלו בפעמון!" היה פעמון אזעקה ליד חדר אוכל. אני רצתי לרפת הקרובה שם התארגנו אנשים לחליבה. באו שני בחורים מההכשרה, אבל כלום, כבר אין, זהו. אחר כך חיטטו שם וחיטטו. בהתחלה עם מקלות… אני לא עמדתי לראות מה קורה שם. בטח המבוגרים סילקו אותי. ההורים של אסף היו שכנים של ההורים שלי. לא חשבו אז לדבר עם הילדים. בכל זאת, טבע ילד לעינייך. אפילו לא ההורים שלי. כלום. עוד בבית אלפא, כשהיינו אולי בני חמש, ראינו איך נשרף אמיל מחפציבה. בין בית אלפא וחפציבה היתה מרפאה בצריף. החלונות של בית הילדים צפו לכיוון חפציבה. בשעת צהרים, פתאום אנחנו רואים שריפה, רואים שהמרפאה בוערת, ויוצא משם מישהו – לפיד!. לפיד חי, שמהר מאוד הופך ללפיד מת. לא הכרתי אותו, הוא היה חבר מחפציבה. אני לא יודע ממה פרצה השריפה. אולי הוא הדליק סיגריה ליד האלכוהול שהיה שם. לא דיברו איתנו על זה. סתם, הלך אמיל מחפציבה. הם היו מומחים בלשתוק.
עם כל המסגרת האחידה, אנשים שונים אחד מהשני מהקצה אל הקצה. האמת הבלתי מנוצחת היא שאנשים הם לא שווים, והאמת הזאת מוצאת את הדרכים שלה. נוצר פער מאוד לא פשוט בין הנורמה שבה כולם מאמינים, ובין האמת שכל אחד יודע לגבי עצמו. כל אחד מאיתנו חווה את הפער שבין הפאסדה לתחושות שכל אחד שמר בפנים. לא היה אף אחד שאפשר היה לחלוק איתו את הקושי הזה. עזרא היה מבקר אותי, והינו מדברים עד השעות הקטנות של הלילה, על פילוסופיה ועל דברים שקרו לו בצבא. דיברנו הרבה על מנהיגות ועל דוגמה אישית.
היינו יחד בקורס קצינים, שהיה יחודי, כי לקחו אליו גם טירונים. לא חזרו על זה מאז. מיינו את האנשים, ואת המצטיינים לקחו לקורס. שלושת החודשים הראשונים היה הכשרה לטירונים האלה. אנחנו הצטרפנו אחר כך. אני כבר הייתי סמל ותיק. מפקד הקורס היה מין דמות הזויה. הוא היה קודם נספח צה"ל בצרפת, ולימד אותנו שקצינים צרכים להעביר זקנות את הרחוב. הוא הקפיד על גינונים אירופיים, איך אוכלים בנימוס. זה היה ממש מגוחך, כי היסוד האמיתי של הצבא היה מלחמת השחרור, ומורשת הפלמ"ח. אבל בן-גוריון אמר שהפלמ"ח היו פרטיזנים, לא רציניים. עכשיו שיש מדינה, הצבא צריך להיות כמו שצריך. אז הוא צירף וקידם קצינים יוצאי הצבא הבריטי, קצת ממזרח אירופה, בוגרי חייל הפרשים הפולני. היתה לזה גם סיבה פוליטית, כי הפלמ"ח היה מזוהה עם השמאל. זה הביא לנסיגה מאוד קשה של הצבא. האנשים הגדולים עזבו, ומזל שנשארו אנשים כמו בר-לב ורבין.
בקורס הקצינים עשינו סדרת פטרולים ומארבים בכרמל, באמצע החורף. הגשם לא הפסיק לרגע. ישנו בשטח, בשקי שינה ספוגים. זה נמשך שבוע או עשרה ימים. ביום שישי הגענו כולנו לחירבת קומבזה, שנמצאת ליד צומת אליקים. היה שם כפר שנחרב במלחמת השחרור, ונשאר ממנו בית אחד שלם. עשו לנו שם אוכל חם, והלילה היה הלילה היבש הראשון, אחרי השבוע הרטוב הזה. לילה קודם עזרא שבר שמירה. הוא לא נרדם תוך כדי השמירה, כנראה לא העירו אותו. מהדברים שקורים בשיגרה. כשהגענו אחרי הצהרים לחירבת קומבזה, המ"מ עשה לו מין משפט שדה כזה, ואמר לו: "אתה עכשיו הולך למחנה שמונים, מתייצב אצל מישהו, חותם וחוזר". עזרא לא הניד עפעף ולא אמר מילה. אני זוכר אותו יוצא לדרך, סוגר את החגור ויוצא אל הערפל והגשם. הוא הלך כל הלילה, איזה חמישים קילומטר, וחזר בשבת בבוקר. ביחד חידשנו בצבא את בית הספר ללחימה בתנאי שלג. שם כמובן הוא מאוד התבלט, היה לו כל מה שצריך בשביל זה. אנחנו שנינו לא דיברנו על דברים שעשינו בצבא, דילגנו על זה. ההדים שהגיעו אלי, על הדימוי של עזרא היו כולם חיוביים מאוד – הערכה והערצה. עוד לפני שהיה מג"ד היה בסיירת גולני. בכל מה שקשור בהתמצאות, תפישת שטח וניווט הוא היה משכמו ומעלה. אבל את הפרטים לא ידעתי. דיברנו על דברים רחוקים. אף פעם לא היינו מדברים על דברים אישיים, המשפחה או הילדים. בכל עשרות השנים של החברות שלנו לא היתה מילה אחת על יחסים אישיים. לא התעניינתי בזה. לא שאלתי ולא נשאלתי. דיברנו ברמת הקליפה החיצונית, גם כשדיברנו בנושאי צבא או גבורה. אני לא יודע מה גודל החבילה שהוא סחב מבפנים, והוא לא ידע על שלי. זה היה הדדי, יחסי קליפה לקליפה. היה לשנינו נוח עם דפוס ההתנהגות הזה.
עם השנים אני השתניתי. צריך כוח בכדי לשמור על הפאסדה, וכשנחלשים יוצא הרוך. אבל בכל היחסים שלי עם עזרא היה מוסכם שאנחנו לא מדברים על דברים אישיים, על תחושות ורגשות. האמת קיימת, אבל אנשים מחליטים על מה מדברים. דיברנו על דברים שענינו את שנינו. לכן, במידה רבה, היחסים שלנו לא התפתחו. נשארנו ברובד אינטלקטואלי – בתיאוריות ופילוסופיות והסטוריה ואידיאולוגיה. במפגשים שלנו אמנם היתה סוג של חזרה לנעורים. לא היה דיבור נוסטלגי, אבל הקשר היה נוסטלגי. הוא לא שאל בעצתי ומאוד שמחתי שלא. גם על הדבר העיקרי שהעסיק אותו, על עולם האומנות שלו אומנות לא דיברנו. לי אין שום קשר לזה אז לא דיברנו על זה. אני מנותק מהאומנות הפלסטית. אני יכול להתרשם מהגודל, אבל לא התחברתי לאומנות שלו. הוא היה מקפיד להביא לי את פרי עמלו, אבל לא החלפנו על זה אף פעם 
מילה. אפילו לא קצה מילה. לי לא היה מה להגיד, והוא ידע שאין מה לדבר איתי על הדברים האלה. לו היה מושך אותי לדבר על זה, הייתי אומר דברים שהיו קשים בשבילו. ההתערבות שלו בטבע מאוד הפריעה לי. עזרא היה איש טבע. היתה לו עין והיו לו יחס ורגש לטבע. אני חשבתי שמותר לאדם להתערב בטבע רק כרע הכרחי. אמנם ההתערבות שלו היתה עדינה. כשרואים אל ההימליה, ואת ערימת האבנים, זה מוכיח את אפסותו של האדם. זה נראה כמו יומרה מטורפת להוסיף איזה פרור. קדמונים עשו עבודות כאלה בטבע, אבל זה היה בשבילם הכרח דתי. הנושא השני שלא הבנתי אצל עזרא, היה הרצון להשאיר אחריו משהו העולם. להרבה אמנים יש הצורך הזה, אבל לי אין בכלל. מעפר באת ואל עפר תשוב. בנאדם משאיר אחריו באופן טבעי נכסי רוח – זכרונות אצל הילדים שלו, יחס של הסביבה שלו. יש אנשים שמשאירים אחריהם חומר – כסף ובתים, זה שוב סיפור אחר. אבל אנשים שמשאירים אחריהם מונומנט, יד אבשלום – לפן הזה לא התחברתי. אני לא מגנה אותו, אבל זה לא מדבר אלי.
בנעורינו היתה הרבה מאוד הזדהות עם העולם הקומוניסטי. הצבא האדום היה הגיבור של מלחמת העולם השניה, ולפניה מלחמת ספרד. "הם לא יעברו – נון פסארן" היה אחד המשפטים האחרונים שאמר, עם אגרוף מונף.