אברהם שקד מרץ 2014
אברהם שקד – מוותיקי המדריכים בסיני של החברה להגנת הטבע, שותף להקמתו של בית ספר שדה "צוקי דוד" במרומי סיני ומנהלו האחרון עד להשבת האזור למצרים. בעבר מדריך מסעות רגליים בהימלאיה וטיולים בדרום מזרח אסיה, אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט, עיתונאי ומספר סיפורים. כיום עוסק בשמירת טבע וסביבה בירושלים והרי יהודה מטעם החלה"ט.
אדם יכול לבחור מולדת וסיני היתה מולדת הבחירה שלי. אתה נקשר למולדת במה שאתה עושה בשבילה. ארץ לא שייכת לאף אחד. במקרה הטוב, אתה שייך לארץ. בנסיעה הארוכה שלי גיליתי מה זו שייכות למקום. בקעתי בקיבוץ מענית וגדלתי בחולון מגיל שלוש. מגיל 21 הייתי בסיני. את תעודת הזהות הסינאית שלי הרווחתי במאה ויותר שקי אשפה שהייתי אוסף מדי שנה במבצעי הנקיוון שלנו, במעלה 3200 המדרגות לפסגת ג'בל מוסה.
לסיני הגעתי בטעות. כשעמדתי להשתחרר מהצבא הייתי חייל מרוט, עייף ושחוק. הייתי במחזור הראשון ששירת שלוש שנים. האריכו לנו את השירות פעמיים. ב-68' הקימו את קו בר-לב ואני חשבתי להיות שם מפעיל של טרקטור. מאז יש לי יחסים מורכבים עם טרקטורים – לאן שאני הולך, בא אחרי טרקטור. במקרה ראיתי מודעה ב'דבר' או 'על המשמר': "החברה להגנת הטבע מקימה צוות מדריכים יעודי לסיני ומחפשת מועמדים…" לא ידעתי מה זה החברה להגנת הטבע". למרות שלא היה לי נסיון בהדרכה הזמינו אותי לטיול שיצא בערב של יום השחרור שלי – שמונה ימים בסיני. בבוקר סחבתי את הקיטבג בבקו"ם ובערב העמסתי את משאית המרצדס בפעם הראשונה. למדתי לעשות 'בלוק נהגים' ונסענו. אף אחד לא הכיר אז את הדרכים, התברברנו, שקענו. כשהגענו לראס מוחמד נכנסתי למים, שחיתי את 200 המטר מעל הבמה של הריף ובבת אחת הגעתי לתהום. התחלתי לצעוק בתוך המסכה, בלי קול – בחיים לא ראיתי דבר כל כך יפה. למרות שאני מזוהה כאיש של הרים, דווקא בים היה הרגע שבו הבנתי שזהו זה, שזה המקום שלי. היום אני מבין את זה במונחים שלמדתי מאוחר יותר – שזו הייתה הקארמה שלי.
לפני שהגענו היה בבקעת א-רבה כפר עונתי של הבדואים. הם חיו שם רק בחורף, כי למעלה בהרים היה קר מדי. הממשל המצרי היה שלושה ורבע שוטרים בצריף של פארוק. זה היה סוף העולם. המנזר היה המרכז של התיירות. כל הפיתוח בבקעת א-רבה התחיל תחת שלטון ישראל. הרעיון של הקמת מינהל אזרחי היה של 'סידנא מוסא' – משה סלע. הכוונה היתה טובה – לתת לבדואים שירותים חיוניים ואפשרויות תעסוקה. חפרנו בארות, בנינו מרפאה ובית ספר, תחנת דלק. כשהגעתי לסנטה ידעתי מעט. לא היה לי אינטרס או רצון להקים שם בי"ס שדה. זה היה רעיון של אבנר ואורנה גורן וחברים נוספים בחלה"ט ומחוץ לה. שלחו את שלמה דקל, שהיה איש ביצוע מעולה, לנהל את ההקמה. הייתי הותיק במדריכי סיני וריכזתי את ההדרכה בטיולי סיני בחברה להגנת הטבע. לא יכולתי לתת לדבר הזה לקרות בלי שאני שם – עוד יעשו פדיחה. הרעיון של הקמת בתי ספר שדה בתוך המרחב לא היה פשוט. היינו מודעים לבעיתיות מהתחלה. כשעזבתי ב-74', אחרי מלחמת יום כיפור, זה היה רק מחנה אוהלים קטן עם מחראות-מצלפות. אנחנו גרנו בצריף של פארוק. לא היתה לנו נוכחות פיזית עם השפעה דרמטית. כשחזרתי ב- 77' כבר היה המכלול של בית הספר והמרכז של המינהל האזרחי בנוי. הוא תוכנן בעדינות על ידי סעדיה מנדל וגובי קרטיס ונבנה מאוד יפה, אבל הויכוחים על הפיתוח ליוו את כל התהליך. זאב משל אמר לנו: "קומו מפה, צאו לזיתונה, תפתחו שם – אל תבנו כאן, בתוך הלב של השטח". הוא צדק. פתחנו את קודש הקודשים וקירקסנו אותו בשביל המוני המטיילים. בפסח הראשון, ב- 1973, עשינו מבצע והבאנו הרבה אנשים לסנטה. 3000 מבקרים צבאו על הדלתות של המנזר, חירבנו וטינפו את כל השטח. לסיכום האירוע אמרתי שהדבר היחיד שאפשר לעשות זה לעלות עם מאג אל הגג של הצריף של פארוק, ולירות בכל המבקרים. יש כאן קונפליקט – המשימה המוצהרת של החברה להגנת הטבע היא להוציא את האנשים אל הטבע, כדי לקרב אותם ולגרום להם לשמור עליו. הצלחנו במשימה רק חלקית – עם ישראל מטייל, אבל הטבע על הפנים. כל פינות החמד הנסתרות הפכו להיות נחלת הכלל ולכן הן מרוטות ומלוכלכות.
כשחזרתי לסנטה, אחרי שלוש שנים, דרך 'זיווה', שקישרה בין ההר הגבוה והחוף המזרחי, היתה בשלבי ביצוע. חזרתי הישר אל המלחמות נגד הדרך ואל העימותים עם גברוש. חיבבתי אותו למרות ההתקוטטויות. התעמתנו בשטח – צעקות ומריבות נוראות. הוא שלח טרקטורים לפרוץ דרך בוואדי חיבראן, אז דהרתי לשם עם הג'יפ ועצרתי אותם בגופי. ישבתי עם הנהגים ושתינו תה. גברוש זעם. הוא היה פירחח, איש מתוק עם איזה חיוך כובש. לקראת הפינוי פגשתי אותו בשארם. הוא חייך אלי ואמר: "אכלנו אותה, הא?" הבנתי שהוא אוהב את סיני אהבה עזה, בדרכו. לימים, ריאיינתי אותו והיתה לנו שיחה נפלאה. באנו מקצוות מנוגדים של הויכוח על הפיתוח, ונפגשנו כאוהבי סיני. הוא דיבר על סיני בלשון נקבה, כמוני. הוא היה גאה בכך שפתח את סיני לכולם. הוא היה איש טהור שהיה לו חזון משלו. כרכז שמירת טבע אני ממשיך להלחם נגד הפיתוח. המלחמה על דרך 'זיווה' היתה כסף קטן לעומת המאבקים הנוכחיים – נגד כסף גדול שמתפלש במיץ של הזבל.
הויכוח על הפיתוח ממשיך בנושא האמנות הסביבתית. ב-77' בית ספר שדה אירגן את סדנת האמנים. דני, עידית ואיתן בישלו את זה והסדנה הראשונה התקיימה עוד לפני שחזרתי. אירחנו אמנים ואנשי הרוח, טיילנו איתם והדרכנו אותם. זה נועד לאינטראקציה וספיגה הדדית. עד אז עוד לא היתה לי דעה בנושא. האמנים הרצו, הציגו והסבירו את האמנות שלהם. האמנים העירוניים שהגיעו לסדנה חשבו שהם יכולים להתערב בכל דבר. מבחינתם אמנות זה דבר נפלא, שאפשר לתקוע איפה שרוצים, כי האדם הוא חלק מהטבע. פילוסופיות בגרוש. אני אמרתי להם שיש מקומות שבהם אסור לעשות כלום. שום פיתוח. אפילו לא אמנות. לא אמרתי שאסור לעשות אמנות בטבע. האמנים התל אביבים התיחסו אלי כאל איזה סבונרולה שונא אומנות ושורף ספרים. עזרא היה ממוקד ולא נכנס לויכוח. הוא היה אחר – איש שטח ואיש טבע. היה לו ראש עמוק ותפישה מורכבת. הוא בא עם רעיון שהיה מחובר לשטח, רעיון שדיבר גם אלי. כשהציג את מה שהוא רצה לעשות, נגנבתי על זה. הסולם שלו דיבר עם הסולם של הנזיר הביזנטי יוחנן "המטפס בסולם" קלימכוס. זו היתה אמירה שקשורה לשטח – ההרים הזקופים שמקיפים את המקום, אידיאל הגאולה כטיפוס בסולם הטהרות רוחנית ודתית, המדרגות לג'בל מוסה. הרעיון היה סינאי לגמרי. זה לא היה "לקחת את כתמי הצבע הבוטים שלי ולזרוק אותם בשטח כדי לשפר את המראה". אחרי הפינוי, ב- 1980, האמן הבלגי ז'אן וראם (Jean Berame) לקח את הגישה הזו לשיא של ברוטליזציה מזעזעת. הוא צבע בולדרים בכחול בבקעת נפח. אני הגעתי לשם עם נח פולברג, צלם הנוף. חשכו עינינו – האיש נוסע על טנדר עם מפוח, עוצר ליד בולדר וצובע אותו בצבע שמן משובח. צבע תוצרת הולנד, עם ערובה להחזיק מאה שנה. הוא קרא לזה "מונומנט לשלום". 
אני נחנקתי, לא יכולתי לדבר. נח, שהוא איש עדין בדרך כלל, התפוצץ וצעק עליו: “What the fuck are you doing?!” הבלגי ענה: "Art". ואז התחיל בינהם ויכוח מר וקולני על אמנות, גדוש קללות עסיסיות. חזרתי משם מזועזע. ירדתי לשארם א-שייח, לביס"ש נעמה. על אחת המרפסות של מגורי הצוות, ישבה חבורה על בקבוק ויסקי ונהנתה מהשקיעה. אחד מהם היה עמוס קינן. אני הייתי נסער וסיפרתי בשצף על הבלגי שצובע בולדרים בנפח. אחד החברה', שהיה איש השייטת, אמר: "יאללה, בוא ניסע להרוג אותו". אמרתי לו: "השתגעת?". עמוס קינן אמר: "ההבדל בין הדור שלנו והדור שלכם הוא שאנחנו יכולנו להרוג את מי שרצינו… " הרבה זמן קיללתי את עצמי על שלא עשינו מעשה. המצרים לא הכירו עדיין את השטח. היינו יכולים לנסוע ולחזור ואיש לא היה יודע. הייתי חולם בלילות על איך אני לוקח את ה"אמן" המזוין הזה, מפשיט אותו ערום ומרסס אותו מכף רגל עד ראש בצבע הכחול שלו. הבן זונה המשיך משם למרוקו, שם ריסס בהרי האטלס עוד "פסל סביבתי".
כל זה היה שונה לחלוטין ממה שעזרא עשה. ההיכרות שלי איתו היתה ממוקדת במספר נקודות אבל התפרשה על פני זמן רב. יצא לי לפגוש ולהכיר אותו כחודש, אולי חודשיים, לפני מלחמת יום כיפור, כשבא עם הצוות של בית ספר שדה לטייל בסיני. תוך כדי הטיול ההוא נוצרה חיבה הדדית. הוא נראה מדהים, גדול כזה, מכנסים קצרים, לאפות בסנדלים, תרמיל – קורן מכריזמה. הוא הלך ואחריו היו רצות התרנגולות הקטנות – המורות החיילות, חלקן יפות להפליא. הדרכתי אותם במשך עשרה ימים על פני כל דרום סיני. נסענו בג'יפים שלהם והלכנו ברגל. עלינו לאום שומר ולהרים אחרים. זו היתה הפגישה הראשונה בה התחלתי לעכל את האישיות שלו, שמעבר לדמות שלו. הערכתי מאוד את השדאות שלו, למדתי להעריך ולחבב אותו. ראית שמאחורי הדמות הזאת, החצובה בסלע והדיבור האיטי הזה יש גם מוח חושב.
בהמשך עשינו – מדריכי סיני והצוות הראשון של סנטה – סדנה עם משה שחק בשדה בוקר. הסדנה עסקה במערכת האקולוגית, שממנה נבעה תפיסת העולם וההדרכה האינטגרטיבית של הסובב. זה היה מענין, למרות שהיינו צריכים לספור חלזונות ולשקול ביומסה. בגלל הרעיון שכל הדברים מחוברים, התפתחו דיונים אינסופיים על בני אדם, על חברות ועל פוליטיקה. אני הייתי בשמאל הקיצוני. רבתי עם האנשים על מערכות היחסים שקשורות בינהן. על כך שאם אתה מרים פה, יורד שם. היה ברור לי שהמצב הקיים לא יכול להמשך ושתהייה מלחמה. ביום שישי, ערב יום כיפור, ישבתי עם חברים בבית של אמי בחולון ודפקתי להם נאום על המלחמה שהולכת להיות. למחרת היתה מלחמה. הייתי באיזו יחידת נ"ט תלושה, שסופחה לכבוד המלחמה לפיקוד צפון, לחטיבה 3 ולאיזה גדוד. פתאם הסתבר שזה הגדוד של עזרא – סגן אלוף, ענק עם גב אדיר, שגימד את הרובה שלו. היינו איתו בהתארגנות במטעי התפוחים של מחניים. אחרי יממה, בתוך הכאוס, ניתקו אותנו ממנו. תפסנו עמדות ממערב לגשר בנות יעקב. היתה שם חגיגה – התחילו לשים מטענים על הגשר, לקראת בוא הסורים. זה היה כמו MASH – הרמה בוערת וההליקופטרים כל הזמן מרעישים מעל, טסים הלוך וחזור. ישבתי שם וחשבתי על ראלי – חבר שלי שנסע לאוסטרליה עם בחורה אוסטרלית שהדריך בסיני. דמיינתי איך הוא עושה חיים בסידני ולא ידעתי שבאותן שעות הוא היה בשדה התעופה, מתאמץ נואשות לעלות על מטוס לארץ… בתחילת המלחמה נתקעה לי בראש המחשבה, שאם אני יוצא מהדבר הזה בשלום, אני עף מפה לאוסטרליה, כי זה בדיוק בצד השני של כדור הארץ.
הלכתי בלילה לצד המזרחי של גשר בנות יעקב ופתאום יצא אלי מתוך האפלה סג"מ אפרים, שעכשיו קוראים לו אפי איתם. היום אני מתכסח איתו, כי הוא עומד בראש המיזם של פיצלי השמן בעדולם. אז הוא היה נער, קצין בגדוד 13 של גולני, שטייל איתי בסיני כמה שבועות קודם. הוא בא מהמלחמה למעלה, ברמה, והיה הלום. העיניים שלו היו קרועות לרווחה והוא דיבר בשטף מטורף לגמרי. הוא אמר לי: "אני ראיתי את הצבא הישראלי בורח". הדרך שעשה מאז, החזרה בתשובה והפיכתו לימין קיצוני – להרגשתי כל זה התחיל שם. אני ראיתי את הטראומה שלו מתבשלת. הייתי איזו חצי שנה בגולן אבל הדחקתי את כל התקופה. במרץ חזרתי לסיני. למרות שישבתי במקום הכי יפה בעולם, סנטה לא היתה רחוקה מספיק בשבילי. היתה לי מועקה גדולה ורציתי לברוח. הנסיעה שלי התחילה להתבשל כשקראו לי לעוד שישה שבועות של מילואים ברמת הגולן. חטפנו שם הפגזות קשות – הגירסה הסורית של מלחמת ההתשה. לא הבנתי למה, אבל היה לי ברור שאני חייב להתרחק. זה דפק לי בראש מאז אותו לילה מעל גשר בנות יעקב. מאז, בכל פעם שהייתי מקבל את צו המילואים במעטפה החומה ההיא, היתי נכנס ללחץ ומקבל חררה. המשכתי לעשות מילואים כמו אידיוט. בגיל 45 עוד פתחתי צירים בחרמון, הייתי תקופות ממושכות בתוך עזה ואל עריש. רק אחרי עשרים שנה הבנתי ושיחררתי את עצמי. אז, מיד אחרי המלחמה, עוד לא ידעתי עד כמה אני דפוק.
נסעתי בכרטיס בכיוון אחד כי לא התכוונתי לחזור. ישבתי שנה וחצי באוסטרליה, רוב הזמן באליס ספרינגס ולמדתי על האבוריג'ינים. אצלם אין מילה שמתארת בעלות על ארץ. לא היו להם טריטוריות או ראשי שבטים, כמו לאינדיאנים בצפון אמריקה. כל אדם היה מזוהה עם השטח בו הוא נע. לפי התפישה שלהם, השטח שאדם מתקיים ממנו זה השטח שהוא אחראי לקיים. בטקסים ובשירים שלהם הם מחדשים את הבריאה. היו להם איזה 600 שפות ובכולן היתה מילה ספציפית שהגדירה "איש ששיך למקום". זה לא סתם "בן המקום" אלא משהו כמו "ברוא המקום". הם תפשו את האדמה כמקום שניתן להם, לחיות עליה, להתפרנס ממנה. האדמה ובני האדם הם חלק מאותה בריאה שהתרחשה "בזמן חלום". כל מה שהם יודעים נמסר להם בחלום בהקיץ. הם חיים בתוכו, חיים ממנו והם חייבים לקיים את החלום בדרך שבה נבראו. זו תפיסה יפהפיה, שעברה מפה לאוזן במשך דורות, עשרות אלפי שנים. האדמה ניתנה לאדם "לשומרה", לא "לעובדה". כך צריך להתייחס לאדמה – היא לא שייכת לאף אחד.
מאוסטרליה המשכתי לפפואה ניו-גיני, ומשם לארצות הברית. נסעתי בעיקר מפארק לפארק, תוך כדי נסיון להחליט האם לחזור לארץ. באחד ממרכזי המבקרים בפארקים קניתי את הספר Desert Solitaire של אדוארד אביי (Edward Abbey). הספר מבוסס על החוויות שלו מ-58', אז היה ריינג'ר בפארק הלאומי 'הקשתות' שביוטה. לצערי לא פגשתי את האיש עצמו, אבל הפגישה איתו דרך הספר, היתה כמו למצוא אח אובד. הוא כותב שם על איך התאהב במדבר ואיך התפקח מהנסיון הנואש להגן עליו. כותב על המדבר כמשהו שהוא לא יכול לחיות בלעדיו. הוא כתב: "הארץ, כמו השמיים, האוויר והים, שייכת לכולם ולאף אחד". אביי לא גילה לי כלום, רק אישר וחיזק דברים שלמדתי בעצמי בסיני. הכתיבה שלו פשוט סידרה לי דברים בראש. הוא היה מאוד פופולרי אז, במיוחד במערב ארה"ב. בוויומינג, מונטנה וניו-מקסיקו הוא היה שנוא נפשם של בעלי חוות ויזמי פיתוח. הוא הטיף לאקו-טרוריזם, ובעצמו עשה אקטים סימליים, כמו להעיף את מקלות הסימון של סוללי הכבישים. אנחנו עשינו את אותו דבר בדרך 'זיווה'. אביי אמר שהאקט אמנם חסר משמעות לטווח הרחוק, אבל זה גורם לך להרגיש טוב במשך זמן מה. קצת לפני הפינוי מסנטה, במאי 79', התחלתי לחלום על ליצור מהלך בינלאומי שיכריז על כל דרום סיני כאזור לשימור. זה שטח שגדול יותר מכל מדינת ישראל – 25,000 קמ"ר. העזתי וכתבתי בדחילו לאביי מכתב. הזמנתי אותו לבוא לסנטה בחודשים שנותרו לפני ההחזרה. כתבתי שאנחנו חוששים ממה שיקרה לסיני תחת השלטון המצרי וביקשתי ממנו להפיץ את המסר בעולם – להגן על סיני מהפיתוח. שלחתי את המכתב לאיזה עשר כתובות שונות, כי לא היה ברור איפה הוא. בסוף המכתב הגיע אליו דרך עיתונאית אמריקאית, שהיה לה קשר עם איזה רופא אליל באריזונה, שהכיר את אביי. זה היה כמו יריה באפלה. אביי ענה לי בכתב יד, על דף גדול שנתלש ממחברת – מכתב תמיכה מדהים. לצערו הוא לא יכול היה להגיע, הבטיח לבוא בהזדמנות אחרת. לצערי לא היתה הזדמנות כזו מעולם.
ב-1981, לפני הפינוי הסופי מסיני ואחרי ההתקלות עם ז'אן וראם הבבקעת נפח, נסעתי לארה"ב. הסתובבתי בארה"ב ואספתי תמיכה לרעיון של שימור כל דרום סיני. בהמשך, בבריטניה, נרתמו למאמץ גם דני רבינוביץ שלמד בלונדון, עדנה גורני חברתו אז וחבר אנגלי בשם ג'רי מתיוס. יחד הקמנו את "ידידי סיני" בניסיון ליצור מודעות לאיום על הטבע והנוף בחצי האי. התרוצצנו בין האירגונים, גייסנו כסף ותמיכה ברעיון השימור. דני קנה חליפה ופגש את הנסיך פיליפ בארמון בקיננגהם. יואב שגיא מהחלה"ט התגייס גם הוא לסייע ונסע לוועידת IUCN בניו זילנד, כדי לקדם את העניין. בסוף ה'סיירה קלאב' הגישה את ההצעה, כדי שזה לא יראה כמו יוזמה ישראלית. המצרים לקחו את הכסף בשמחה אבל מיסמסו את כל הענין. את הפיתוח שישראל התחילה, הם המשיכו בתנופה עצומה. היום יש "עיר" בסנטה, רצף מלונות לאורך החוף משארם ועד טאבה ושטיח של בקבוקי פלסטיק שמכסה את החול בנועייבה ודהב.
כשנסעתי לאוסטרליה ניהל אבי פרבולוצקי את "צוקי דוד". היו להם הרבה שאלות וספקות לגבי המשך הדרך. היתה התחלה וגיבוש של תפישת העולם ההוליסטית של ראיית שטח והדרכה. כשחזרתי לסנטה הזדעזעתי מכך שתפישת השטח ההוליסטית הפכה מדעית וחסרת נשמה. דבקתי בשיטה אבל התאמצתי להנשים אותה, ברמה של אביי. 'רוח האדמה' התחילה כדפים שכתבתי ביד ושכפלתי – אוסף קטעים סביבתיים שתירגמתי, קטעים של אביי וכותבים אחרים, דברים שהתבשלו לי בראש במהלך הנסיעה. בהמשך צירפנו קטעים שדני תרם והוצאנו חוברת רחבה יותר. עזריה אלון התרעם תמיד על כך שבמכלול ההדרכה ההוליסטית שלנו "שכחנו" את הקשר של העם היהודי עם סיני. הוא הוציא אנתולוגיה של מקורות ישראל במדבר. שנים אחר כך היתה לי הרצאה שנקראה "בשבח המדבר". הייתי משתמש בקטעים שעזריה אסף בכדי להוכיח שמאז ארבעים השנה ההן, עם ישראל פיספס את חווית המדבר בגדול. הוא נקרא "ישימון" ויש צורך "לכבוש" אותו. כל זיון המוח הבן-גוריוני "להפריח את השממה". הויכוח על הפיתוח נמשך כל הזמן. אנחנו נלחמים בפיתוח כקרב מאסף – אני פסימיסט ולכן לא מתאכזב מכך שכל הזמן הדברים נעשים גרועים יותר. האוכלוסיה גדלה, הארץ קטנה ועכשיו זו מכירת חיסול – ותמ"לים, שינויים בחוק התכנון והבניה כל הקרקס הזה. זו מלחמה של נסיגה מתמדת. בעבודה שלי אני מבוסס במיץ של הזבל. אני עוצר את הבלתי נמנע כמיטב יכולתי – אצבע בסכר. אני נותן מרווח נשימה. נשארה לנו רק מעט ארץ בראשית, מדרום למכתש רמון. זו לא ארץ בראשית מבחינת המימדים, אבל אפשר ללכת שם לאיבוד בחמאדות ולהתמודד עם איתני הטבע. אני עצמי לא פנוי להנות מהטבע, כי אני תקוע עם האצבע בסכר. אני עושה את זה כי מישהו צריך לעשות את זה…
היה צריך לנהוג בהרבה כבוד וזהירות בטבע העוצמתי של סיני. אנשים נפלו ממצוקים ושברו את הראש, הלכו לאיבוד, נעלמו במדבר ומתו, אבל לא היתה סכנה בטחונית. לטיול ב-68' עוד יצאנו עם רובים. בלילה סידרו אותנו לשמירה היקפית, אבל כבר אז זה נראה לנו בדיחה הזויה. כל זה נגמר ברצח בראס בורקה – גן העדן נגמר. בשנות השמונים נסעתי המון לסיני, הדרכתי וטיילתי עם המשפחה. סחבתי את הבת הבכורה שלי, בת שלושה חודשים, במעלה אבו ג'יפה אל התלעה הקטן והתלעה הגדול וסרביט ואום בוגמה. היה קשה במעבר הגבול עם המצרים, אבל כשהתרחקת מטאבה זה היה אפילו יותר טוב מפעם. היום זה אחר לגמרי. הראש של דאעש לא מתחבר לבדואים שהכרתי. הנאמנות שלהם היא רק לעצמם – היא לא דתית או פוליטית. הם אכלו הרבה חרא מהמצרים ועברו איזו מטמורפוזה בשלושים שנה. היום אני לא בקשר עם הבדואים שאיתם עבדנו – פארג', חאדר- הם היו בני גילנו והם כבר אינם. אני כבר לא נוסע לסיני וממליץ שלא לנסוע, כי הסכנה היא אמיתית.
מקסי, שניהל את בי"ס שדה נעמה, אמר שסיני היתה בשבילנו כמו "ארץ לעולם-לא" – שם היינו ילדים לנצח. המורות החיילות והמדריכים הצעירים שלגמו מהמעין של סנטה, היו מאוד רוחניים. בהמשך הם הלכו להרדוף, למעלה צביה, לנאות סמדר. זה נובע מכך שהזמן שם, הנסיון הזה, היה קצר מדי. חווית סיני בשבילי נמשכה 14 שנה, עם שלוש שנים של שהיה בחוץ והסתכלות על עצמי, על מה שהייתי שם. עברתי תהליך רוחני, מנטלי ואינטלקטואלי שלם. תמיד ידעתי שנלך מסיני, שהכל זמני. זה התיישב עם תפישת העולם הפוליטית שלי, אבל היה לי נורא קשה לעזוב. זה היה כמו למות. החיים שלי מאז הם כמו החיים שלאחר המוות. ריגשית, זה היה משבר נוראי. בעשור האחרון אני מוצא את עצמי משלים ומפנים את זה שהארץ אליה אני שייך – סיני ההיא – כבר לא קיימת. שמתי לב שאני כבר לא מתגעגע לשם. את סיני שאני שלה, אני סוחב איתי בראש, לכל מקום. היה יפה, אבל אני נזכר בכל זה בלי געגוע. גרסיה מארקס כתב:" אין דרך חזרה אל העבר וגם האהבה הגדולה ביותר היא בת חלוף ".
בלב הנושא של 'פיסול סביבתי' יש פרדוקס. כמו 'מדינה יהודית דימוקרטית'. על זה ניטש הויכוח. מצד שני, כשאני רואה את הצילום של עזרא עומד על כן השיגור באנפורנה – אני נמרח. התמונה יפהפיה, כמו שאברהם חי יודע לצלם ואני אוהב את הרעיון. בשנים שאחרי המפגש ההוא בסיני, למדתי להכיר את עזרא. הוא ראיין אותי ב'סביבות' בנושא ארץ בראשית. זה היה מענין, כי הוא דיבר איתי אבל כתב את הדברים בשפתו שלו – תרגם אותי ל'עזראית'. הוא הבין את מה שאני אמרתי היטב וגם הוסיף דברים ששם בפי. היתה לנו חיבה הדדית, נוחות וזרימה. נורא אהבתי את עזרא ואהבתי כל דבר שהוא עשה. הייתי מסוגל לגרום לו לצחוק…
למרות שאני זה שהפיל את הסולם של עזרא בסנטה, אני מבין את האמנות שלו. מבחינתי היה הסולם יכול להשאר שם לנצח, אבל אב המנזר התלונן ודרש שנפרק אותו. אין לי שום בעיה עם קו אבנים במדבר, או מזבח בראש הר. כשאמן מקבל על עצמו את החוקים של המקום, משאיר את הפסל לאלמנטים, לבליה, מבחינתי זו הצהרה מפוארת. כן השיגור באנפורנה הוא מגניב. החלליות הזאת, התקשורת עם היקום. הגדולה של עזרא היא שבסוף עבר לפסל ביקום – שם לא צפוף. הוא הוציא מתוך הכור של אישיות שלו המון דברים, הרבה מהמיטב – פיסול, שירה, הגיגים. הוא משאיר מאחוריו מורשת. האיש הגשים את עצמו. בספר השירים שלו, 'טרמינל רוחות', יש משפט מדהים, ששנים מסתובב לי בראש: "בתהומות האבן שומעים דממה – משם באתי". זה גם תמצית של ההר הגבוה בסיני, עבורי ועבורו, וגם תמצית של הדמות שלו, השותקת, החצובה באבן.