בני אדם מסדרים אבנים במדבר – מניחים אבן על אבן בכדי לסמן שביל, עורמים גל של אבנים לזכרון, בונים מבני קבורה. בנגב יש קווי אבנים מתקופת הברונזה הקדומה, בני 4800 שנה. הארוך שבהם נמתח על פני 4600 מטר, בין הר רומם להר רמון. הארכיאולוגים משערים ששימש לפולחן. בשלושה אתרים ליד הקו נמצאו אתרים בצורת פרסה, בנויים לוחות אבן שניצבים כמו מצבות. ביום הארוך בשנה פונה הקו במדויק אל לשמש השוקעת. עזרא התחבר אל המורשת הקדומה הזאת. אל הדרך בה מכוונים את התודעה אל ההרים. השימוש הלקוני באבנים מקומיות הופך את הפיסול לחלק מהנוף. רק במקום אחד מתלכדות האבנים לקו. רק בעיני המבקר, העומד באותו מקום. רק התודעה שלו רצה לאורך הקו וממשיכה הלאה אל המקום שאליו הקו מצביע. הקו הוא משגר של תודעה – אל פסגת ההר ומהפסגה אל המרומים…