"…שלוש שנים אחר כך, עזרא פנה אלי להשלים את המשימה. נסעתי איתו סולו. בלי עוזר או סאונדמן. כל הציוד עלי. מאחר וכאן הנוף מדבר, רציתי את האיכות הגבוהה ביותר. הפעם המשלחת היתה הרבה יותר מצומצמת. למדנו את השעור מהפעם הקודמת. היו איתנו רק שני בנאים וארבעה סבלים. שניים מהסבלים הפכו לצוות צילום מיומן. אחד סחב את התיק המרופד של המצלמה, והשני סחב את החצובה. הם היו מתורגלים כך, שהעמידו בשבילי את המצלמה על החצובה והדליקו הכל – זה עבד מעולה.
יצאנו באוקטובר, בסוף המונסונים, אז בדרך היו המון עלוקות, אבל למעלה היה פשוט מדהים. בדרך היה גשם, ומעבר לאיזה קו גובה, השמים היו בצלילות שלא ראיתי בחיים. זה הדהים אותי – הכחול היה כלכך כהה, שכשהייתי מכוון את המצלמה מול השמיים, מד האור היה מראה לי שהשמיים יותר כהים מהאדמה. זה מצב שאין אף פעם. הכוכבים בלילה נראים שם קרובים.
היה יתרון שהינו רק שנינו. עזרא לא היה צריך לרוץ, והיו לנו הרבה יותר שיחות. נחשפתי אז לידע הרב-תחומי שלו – גיאולוגיה, ארכיאולוגיה, הסטוריה. בעיקר מונולוגים שלו, כשאני מדי פעם זורק איזו שאלה. זה היה מאוד מרשים. בהפסקות, כשהיינו נחים, הוא היה מוציא את המחברת. הוא כתב יומן מסע, מאוד לאט, בכתב גדול ומוזר. אני חושב שהאנרגיות שלו ירדו. ב-93' הוא היה כמו רוח, רצה לקרוע את ההרים. ב-96' היה בו משהו יותר רגוע ונינוח. היתה לי התחברות טובה יותר איתו, למרות שלא סיפר לי שום דבר על עצמו, או על החיים שלו. שום כלום. הייתי נשוי אז לאשה שקראו לה רותי. כששמע את השם של אשתי הוא אמר רק "גם לי היתה רותי". את הסיפור שלה שמעתי יותר מאוחר, מאנשים אחרים.
הפיסול הזה בא אל הטבע ומתחבר עם הטבע. אין בו שום ענין דורסני. זה לא בוטה או מחבל בנוף. אותם מבנים שקיימים שם בקונפיגורציה אחרת, לא מוגדרים כאומנות, אלא כצ'אוטרה. זה נורא דומה, בנוי מאותה אבן צפחה. אתה יכול להיות שם ולפספס את הפסל, לעבור לידו ולא לשים לב. יש כאן משהו שקשה לי להגדיר, דווקא הוא, הדמות הקיצונית הזו, עם הרצון והעקשנות, עם העבודות המבקיעות, שמשגרות את התודעה אל הגלקסיות וכל זה, דווקא הוא חלה במחלה הזו. אי אפשר לא לחשוב על זה… החיבור של עזרא הוא מאוד יחודי ומפתיע. אין עוד כאלה."
עופר הררי, 2013