"בפגישה הראשונה עם עזרא הייתי בשוק. פגשנו אותו בשדה התעופה. הוא יצא למסע כבר בנעלי צבא וצילמתי אותו הולך בנעלים האלה בשדה התעופה. זה נראה לי מאוד מוזר, כמו סוג של קומיקס. בהתחלה הוא נראה לי כלכך קיצוני, שזה היה על גבול המגוחך. גם הדיבור הקצרני, החתוך הזה. לי יש אנטי לכל הצבאיות. חשבתי אז "מה זה הדבר הזה?!" הדמות שלו סותרת את כל הדברים שגדלתי עליהם. להסתובב בקטמנדו בנעלי צבא. להיות כלכך לא רגיש למה שקורה סביבך. הוא לא פגע במישהו בכוונה, אבל היה לגמרי בטרק שלו, ולחלוטין לא ראה ימינה או שמאלה. היו בו הרבה דברים שעוררו אנטגוניזם. בגלל שהוא כלכך סגור, הוא לא דמות קולנועית. הוא לא חושף דברים אישיים. האתוס שלו הוא אנטי לחשוף רגש. זה לא מה שצופים בסרטים מחפשים בדרך כלל. בהמשך, ראיתי עוד צדדים, עוד פנים. לאט לאט נפתחה לי הדמות שלו, ונראתה לי יותר מורכבת. ראיתי את הצד של העשיה האומנותית, שאי אפשר להפריד אותה מהבנאדם.
בצבא הייתי ג'ובניק למהדרין, במחלקת הווידאו של מדור הדרכה. לא היה לי נעים להודות בפני עזרא שלא הייתי קרבי ולא כלום. הוא היה בטוח שאני, שמטפס איתו בהרים וסוחב את המשקולת של המצלמה, בוודאי בא מהנח"ל המוצנח. אולי אפילו אמרתי לו פעם, אבל זה לא נתפס אצלו. הוא בנה לי תדמית כזאת, קרבית.
בימים הראשונים, כשהלכנו בשבילים כל ה-40 איש האלה, עזרא כל הזמן רץ קדימה. הוא היה מתוסכל מאוד מהסירבול ומהקצב, ודירבן את הסבלים ללכת מהר יותר. תחנה אחת לפני הבמבוקים הוא פיצל את המשלחת. הוא לקח אותי עם המצלמה ושני סבלים ורצנו קדימה. הייתי צריך להלחם בו, כי רציתי לצלם אותו עולה בשבילים, אבל הוא היה כל הזמן בורח לי. הייתי צריך להתעקש, לעקוף אותו ולביים: "תבוא מאחורי המבנה הזה". הצלחתי לרוץ איתו עד הבייס קמפ של המצ'פוצ'רה. משם יש עליה מפרכת אל המקום של הפסל. כשהגענו אל השלג והערפילים, עזרא פשוט נעלם לי. רצתי אחריו והצלחתי לצלם את הרגע בו הוא מגיע אל הפסל. זה היה אירוע קולנועי נדיר וכלכך חזק. השלג והפסגות המדהימות…
זה היה מוזר, היה גם רעיון להביא איתנו פסל נפאלי, שיצור איתו איזה דיאלוג. אבל הנפאלים לא מבינים בכלל את כל הענין של האומנות שלו. זה לא מתחבר בשום רמה. הם לא מבינים מה עובר על בן אדם, שפתאום עולה לשם ומזיז אבנים. הדבר היחיד שאיכשהו דיבר אליהם הוא הענין הדתי. הם היו בטוחים שזה משהו בדת של הישראלים, כמו הצ'אוטרות, שהם בונים לזכר המתים.
יש משהו מאוד מרשים באדם שעושה את הדבר שלו, את האומנות שלו. שלא עוצר לרגע. זה הופעל גם עלי – הוא לקח אותי איתו. גם כשהגענו אל השלג, ונראה שכל המהלך נכשל, הנטייה הראשונה של עזרא היא להילחם. לא לוותר. היכולת שלו לגרום לאנשים לפעול. הוא לא בנאדם שאומר: "טוב, אכלנו אותה, בוא נקפל את הבטסה". הוא רצה לחפור בשלג. היה שם תהליך מדהים, שיצר בשבילי איזה מהלך בסרט: ציפיה והליכה לקראת, אחר כך נפילה ואז התרוממות גדולה. זה באמת היה ככה. עזרא הצליח לרתום את כולם, להחדיר בהם איזו חדוות יצירה."
עופר הררי, 2013