"כשהדוד אברהם אמר שהוא נוסע שוב לנפאל, ביקשתי לנסוע איתו. הוא שאל את עזרא, שאמר: "קצין מגולני – אין בעיה". פגשתי את עזרא לראיון אישי באירוע בתל-חי. הוא הציב שם אבן "מול השבר". כשראיתי אותו לראשונה הוא עמד עם מגרפה, וניקה את הסלע במברשת. הוא נתן לי שם נאום מכונן, שלא הבנתי ממנו כמעט כלום. הוא דיבר על פיסול סביבתי, והראה את האינסוף. הבנתי חלק מהדיבור שלו דרך הז'רגון הצבאי. חשבתי שאוכל ללמוד ממנו מה זה אומנות. לא הבנתי אז שאין תשובה ברורה.
טסנו לקטמנדו ואחרי יום של התארגנויות, נסענו לפוקרה והתחלנו לטפס. כל ההליכה, כמעט עד למעלה, היתה חוויה מאוד נעימה. נוצרה איזו דינמיקה של נחת. לא הלכנו בדבוקה, בשורה אחת, ביחד בג'ונגל. כל אחד הלך בקצב שלו, כל פעם עם מישהו אחר. מין כימיה והרמוניה. שיחה קטנה עם עזרא, ואז קטע של הליכה עם רותי, ואז קצת לבד, ואז נפגשים בהפסקת תה. קמים בבוקר ואוכלים משהו. אחר כך צוות המטבח רץ קדימה. אתה הולך עד שאתה רואה את העשן של המקום בו הם התארגנו לארוחת צהרים. יושבים ואוכלים ומדברים, ואז ממשיכים ללכת עד הערב. ישנו בשני אוהלים – אברהם ואני, ועזרא עם רותי. היה מאוד נעים ללכת בנוף, והשיחות היו משעשעות. פעם ראינו קופים בצמרות, ועזרא אמר: "אי אפשר להתעלם מזה שזה בן משפחה…"
ידעתי שהמטרה היא לפגוש את הפסל ולראות מה מצבו. ידעתי שאני בא לעבוד. היתה לעזרא עוד מטרה – הוא רצה לצלם את הפסל בלי הדמות האנושית. ב-81 צילמו את הפסל רק עם דמות. עזרא רצה כנראה לקבל את הפסל נקי, מול הנוף. היום אפשר לעשות את זה בפוטושופ, אבל לא עזרא… זה כנראה לא עבד, כי הוא לא החליף את הצילום המכונן. בלי הדמות זה נראה סתם צילום של נוף. כקולנוען אני יודע שהדמות נחוצה בשביל ההזדהות. בחיים, כשאתה עומד בעצמך מול קו האבנים, אתה הוא הדמות.
היה לי ויכוח עקרוני איתו – הוא התעקש לסחוב תרמיל. שאלתי האם גם אני צריך לסחוב תרמיל, אז נאמר שלא – הכל מסודר. לקחנו מספיק פורטרים, שסחבו את הכל. לעזרא היה תרמיל מצחיק, בצבע אדום, שלא היה בו כלום – סתם על הגב. באחת ההפסקות דיברנו על זה, ואני פתאום נהפכתי לסמ"פ שמתחיל למרוד. שאלתי "למה אתה סוחב תרמיל?" אז הוא אמר "דוגמה אישית". המבט שלו, כמו המבט של אבא שלי, גרם לי להרגיש לא נעים. לאנשים האלה יש איזה קוד מוסרי שמולו אתה נעשה פרעך. רותי היתה מצטרפת למרידות קטנות כאלה. אמרתי "רגע, בוא נדבר על זה – הרי אתה משלם להם כסף, וזה בסדר, זו העבודה שלהם. אתה לא עוזר להם בזה שאתה סוחב את התרמיל הקטנצ'יק הזה, שאין בו שום דבר שאתה צריך". נדמה לי שבהמשך הוא ויתר על התרמיל…
כשהגענו לאיזור הגבוה, בקור ובגשם, רותי הצטננה וחלתה. ירדו מולנו אנשים ודיווחו שהבקעה מכוסה כולה בשלג. בוקר אחד עזרא העיר אותי ואמר שכיוון שאני הצעיר שבחבורה, הוא ואני נרוץ קדימה. נראה את המצב למעלה, ונחליט האם יש בכלל טעם לעלות. התוכנית היתה צבאית – "אנחנו החלוץ, נעלה אל היעד ואז נחבור אל הכוח". רותי היתה אומרת: "עזרא לא מוריד פקודה, אבל אתה לא יכול לסרב לבקשה שלו". יש לו דיבור מאוד מכבד, אבל הוא סמכותי. לא יכולתי להגיד לו "תטפס לבד, אני אשאר פה עם החבר'ה…" אז קמנו, עזרא הוריד תדריך לנפאלים ויצאנו לדרך. בצהרים, כשהגענו למעלה, היה שם יותר מחצי מטר שלג, שכיסה את הכל. עזרא זיהה את הפס של הפסל. לי היתה אכזבה מסוימת שהפסל לא בול מול העליה, אלא קצת בצד, אבל למצוא אותו היה מאוד מרגש. עזרא החליט שיש מה לעשות, ושלא חוזרים. עד שיגיע "שאר הכוח", עזרא שאל: "בא לך לטפס?" טיפסנו כמו שני מפגרים, עוד 800 מטר על המדרון של הקרח. היו לנו רק גרזני קרח, ונעלי גולני שחורות ודביליות. עזרא לימד אותי איך להתקדם. תפסנו גובה, ומלמעלה היה המראה באמת יפה. אז הוא לימד אותי איך יורדים – תוקעים את הגרזן וגולשים. לבשתי רק חולצה קצרה. הזרועות שלי השתפשפו בקרח ודיממו, אבל לא מקטרים. עזרא אמר שבפעם הבאה נבוא בנעלי טיפוס מקצועיות.
לפנות ערב הגיעו רותי, אברהם והסבלים. למחרת התחלנו לעבוד. קודם פינינו את השלג, בידיים, בכפפות האסבסט שעזרא נתן לי. אחר כך הרמנו את האבנים העליונות – לוחות הצפחה שנפלו לצדדים. הבאנו גם אבנים חדשות. עבדנו עם גרזני הקרח, ועם איזמלים ופטישים. הנפאלים הכינו לוחות צפחה חדשים. הם לא הבינו מה אנחנו בונים. בנינו את המדרגות כך שהן מטפסות ברציפות על הבולדר. ביום האחרון, הנפאלים הבינו. דנו, השרפה הראשי, שהיה הכי סיירת, רץ במדרגות אל ראש הבולדר והצדיע מול ההר. אל האינסוף."
מנשה נוי, 2013