"נסענו לפוקרה באוטובוס מקומי. גם זו היתה הרפתקאה לא קטנה. הכביש נסחף בשטפונות בשני מקומות, והנוסעים דחפו את האוטוביס דרך הבוץ. האוטובוס היה קטן ומחניק אז אנחנו ישבנו כל הדרך על הגג. זאת נסיעה של איזה 200 קילומטר שלקחה יום שלם. בפוקרה התחלנו ללכת. היו קטעים ארוכים של מדרגות תלולות – קריעת תחת. סחבנו הרבה, כי לא רצינו לקחת הרבה סבלים. היה לי תרמיל כתום עם מסגרת אלומיניום, שהתפרק תוך כדי ההליכה. זה היה די מדהים, כי אני הייתי אז גיבור טרי מהצנחנים, ובכושר פראי. גיאלזן ששקל חצי ממני וסחב פי שתיים ממני, רץ כל הזמן קדימה במדרגות התלולות וחיכה לנו, כי היה לו משעמם.
מפוקרה עולים על הגבעות, אז יורדים חוצים את המודי חולה ועולים לטטופאני וגורפאני. בכל מקום היו צ'אוטרות ומדרגות שעזרא התלהב מהם נורא. בהליכה עוברים את כל אזורי האקלים של כדור הארץ – בהתחלה הולכים ביערות טרופיים עם עלוקות, שקראנו להם "מסע עלוקות". אחר כך היער הנמוך מתחלף ביער במבוק, ואז יש רק עשב ומצוקים. ביומיים שלושה האחרונים המאמץ היה קשה, כי האוויר דליל בחמצן. הייתי אז בכושר מצוין, אבל התחושה היא כאילו אתה הולך עם שקית ניילון על הראש. הלכנו לאט והתעייפנו מהר. בלילה היה נורא קר. הסבלים הנפאליים הלכו יחפים, גם למעלה בשלג. או בסנדלים מצמיגים. הם לבשו מכנסים קצרים מקנבס ג'יפה, תוצרת בית. לא היה להם קר. אכלנו איתם את אותו אוכל – כל יום, דאל באט תרקרי, צמחוני לגמרי.
כשהגענו אל בקעת אנפורנה, עזרא מצא את הסלע המתאים והתחלנו לבנות את המדרגות. את האבנים הכי גדולות מצאנו ליד הסלע. אני זוכר שסחבתי שם אבן אחת עצומה. הייתי נורא חזק אז. היתה שם מלחה, ומעבר לה הסבלים סחבו לוחות של ציפחה, הלכו הלוך וחזור. התארגנו במאהל שהיו בו אוהלים קטנים לשינה ואוהל אחד ציבורי, קצת יותר גדול – יכולים היו לשבת בו בקושי ארבעה אנשים. במשך היום היה נעים, אבל מיד אחרי שהשמש שקעה הטמפרטורה צנחה למינוס עשר – קור כלבים. קצרתי עשבים ודחפתי בין היריעות כדי שהאוהל יחמם אותי קצת. בלילה הראשון השארתי מימייה ליד האוהל, כדי שאוכל לצחצח שיניים בבוקר. אחרי שעתיים היא היתה גוש קרח.
מצב הרוח של עזרא השפיע על כולם. הוא היה כל הזמן בלחץ, וחשש שתהיה סופה של שלג ושלא נספיק לגמור את הפסל. היה לנו מזל. גמרנו יום אחד לפני המתוכנן. ביום של הצילומים היה בוקר מפואר וצלול לחלוטין, בלי טיפת עננים. זה היה מושלם. עזרא לקח אותי להיות הדוגמן, כי הוא אמר שיש לי מידות גוף של אדם ממוצע. נורא נעלבתי. הייתי אמור ליצג "כל אדם", אבל המכנסיים שלי היו מקופלים כמו בצנחנים. הוא גם לא הרשה לי ללבוש שום דבר חם, אז עמדתי שם כמעט ערום, בקור של ארבע מעלות."
עמיר סולד, 2013