"היה לי ברור שאני רוצה להגיע אל הפסל באנפורנה. בשנת 2000 נסענו, אמא לי ואני. זו היתה חוויה מדהימה, כי קודם טיילתי בדמיון בתוך יומן המסע שלך. היתה התרגשות גדולה לעלות לגבהים. זה לא היה דומה שום דבר ממה שדמיינתי. אלא ענק, מדהים ושונה מכל דבר שחוויתי קודם. כשהגענו לפוקרה חשבתי שאני רואה עננים. לקח למוח שלי זמן לתפוס שמה שאני רואה שם למעלה זה הרים! בעליה מצ'ומרונג פתאום הבנתי מאיפה המדרגות שהוא בנה בפסל. כל השבילים שלהם בנויים באותה צורת בניה. כל הדרך הרגשתי בנוכחות חזקה של אבא. עלינו ועלינו, ועלינו, ועלינו, ועלינו, ועלינו והגענו אחר הצהרים אל הבקעה. רצתי קדימה אל שולי הקערה, חיפשתי את הפסל ולא ראיתי כלום. הרגשתי מועקה נוראה – "זה לא יכול להיות שזה נהרס לגמרי, או ששומרי הטבע הרסו אותו. לא יכול להיות שהגעתי עד לפה ואני לא מוצאת את הפסל". ואז אמרתי לעצמי: "תחשבי אבא – אם את אבא, איפה הפסל צריך לעמוד?" לקחתי קו מהשפיץ של ההר אל תוך הבקעה, ושם היה הבולדר. נשאר מספיק מהפסל בכדי לטפס על ראש הבולדר, וזה היה מאוד חזק." נטע אוריון, 2013
"היה לי מאוד משמעותי להגיע אל הפסל באנפורנה כי עזרא הוא חבר ילדות של סבא שלי, והכרתי את הסיפור על הפסל מאז שהייתי קטן. כמה פעמים הסתכלתי על הספר שלו, עם התמונות הגדולות. כשהייתי באירוע שעשו לכבוד שנת ה-70 של עזרא, שוב פגשתי את הסיפור הזה. זו אחת הסיבות שנסעתי לנפאל. אני אוהב לחפש את ההקשרים ולהגיע אל מקומות שאני מתחבר אליהם. נסעתי עם רבקה, בסוף פברואר 2011, בתחילת עונת הטיולים. עשינו את הטרק שמקיף את האנפורנה. היו שם סופות שלג חריגות, עם טמפרטורות של מינוס שלושים… כשרבקה חזרה לארץ רציתי להשלים את המשימה שנשארה לי – למצוא את הפסל. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת כי הלכתי לבד, וכמעט לא היו אנשים בדרך. הלכתי די מהר את הימים הראשונים, וישנתי בחוץ, בשק שינה. כשהגעתי יותר גבוה התחיל גשם שאחר כך הפך לשלג. בערך מאמצע הדרך ישנתי בלוג'ים. באחד הלוג'ים מצאתי ספר של צור שיזף, שמתוארת בו משלחת שעולה אל בקעת האנפורנה ובונה פסל של מדרגות. זה ממש התחבר לי. מסופר שם גם סיפור מיסטי, על איזה נזיר שהם פוגשים. הנזיר מוביל אותם ומראה להם את הדרך. הספר הזה ליווה אותי בעליה אל הבקעה. טיפסתי למעלה, וביום השלישי כבר נכנסתי לשלג. ישנתי ב"מצ'פוצ'רה בייס קמפ", ועם בוקר עליתי אל הבקעה. באור הראשון של השחר, ראיתי נזיר בודהיסטי, לבוש בגדים מוזרים – לא מנפאל או טיבט – עושה תנועות טאי צ'י, בשלג. זה היה חיבור נחמד אל הנזיר שבספר.
בכדי למצוא את הפסל, הבאתי איתי כמה תמונות שמצאתי באינטרנט. בתמונות, הסלע של הפסל בולט מאוד, ונראה שהוא בדיוק מול הפיסגה של האנפורנה. זה מה שתמונות יודעות לעשות. אבל הבקעה עצומה ומלאה בולדרים ענקיים. בהתחלה חשבתי שהפסל נמצא בקרחון למטה. כשהגעתי לשטח הבנתי שזה נמצא למעלה, מעל הקרחון. הכל היה מכוסה שלג, ורק הראשים של הבולדרים היו חשופים. בחלק מהמקומות השלג היה בעומק ברך, בחלק מהמקומות היה עד המותניים, ובשאר המקומות ממש טובעים בו. ראיתי גם ששועלים וחיות אחרות הולכות איפה שהשלג רדוד. זה היה די מדהים, כי הרי מבחינתן זה לא משנה מה עומק השלג. הן הולכות מעליו. כשהלכתי על העקבות שלהם השלג היה פחות עמוק. עד אז היו לי כבר מספיק הרפתקאות עם השלג ולמדתי שלא להתעסק איתו.
כל ראשי הבולדרים שהציצו מעל השלג, היו חשופים, בלי שום דבר בנוי עליהם. חיפשתי במשך הרבה זמן, והגעתי אל שלושה מקומות שנראו לי דומים, אבל לא ידעתי בדיוק. הלכתי לשאול את הנפאלים ב"אנפורנה בייס קמפ", אולי מישהו מהם מכיר. הפנו אותי אל הזקן שבחבורה, מישהו עם עין אחת. הוא אמר: "כן, אני זוכר את הפסל" והסביר לי איך להגיע אל אחד הסלעים שחשבתי שמתאימים. כשחזרתי לארץ הסתכלתי שוב על כל התמונות, ובדיעבד הסתבר שהסלע שאליו הוא שלח אותי לא היה הנכון. דווקא הסלע הרחוק יותר, שלידו הסתובבתי בהתחלה היה הסלע של הפסל. די התבעסתי שלא מצאתי את הפסל, למרות שמראש הבנתי שהסיכוי למצוא משהו ששרד את הבלייה של השלג, הוא נמוך. העיקר בשבילי היתה ההליכה לשם, ההגעה אל המקום, והקשר למשהו אישי במקום כלכך רחוק. בבקעה, עם שחר, התפזר הערפל והנוף היה מדהים. ראו את כל הפסגות המושלגות מוארות באור של הזריחה. מסקרן אותי לחזור לשם בסתיו, לראות את הבקעה בלי שלג.
תמיד דיברה אלי הכמיהה אל הפסגות, שיש בפסלים האלה. אני מתחבר לעוצמתיות וההתכווננות שלה. פחות התחברתי לענין של יצירה, שמתערבת בנוף. אני מרגיש שבמקום הזה, שהוא כלכך מופלא כמו שהוא, לא צריך לעשות כלום ולא להוסיף דבר. זה בסדר כשעובדים רק בחומרים מקומיים, בלי בטון ובלי להפר את האיזון. היצירה נשארת מקומית אם אתה לא מביא למקום דברים שזרים לו. אנשים בנו מבנים כאלה לאורך כל הפרה-היסטוריה. לטבע יש את התהליכים שלו ואף אבן לא נשארת על אבן. בוודאי הפסל הזה, שהבלייה עליו חזקה כלכך. זה דווקא מוסיף לו כוח בעיני, כי ברור שהפסל הוא זמני. הבניה שלו היא משהו פנימי. אני אוהב להניח אבן על אבן, כשמגיעים לפיסגה. אם אני מוצא אבן יפה, אני מסובב אותה קצת ומציב אותה כך, שגם אלה שהולכים אחרי יראו אותה." מיכאל פרדקין, 2013
"האומנות של עזרא לא דיברה אלי, אבל רציתי לעלות אל בקעת אנפורנה ולמצוא את הפסל שלו. היה לי ברור שאמצא אותו בקלות. ב-2011 הגענו לשם אחרי הצהרים וחיפשנו ללא הצלחה עד הערב. למחרת בבוקר המשכנו בחיפושים. לקח לנו המון זמן לחקור את המקומיים – הם לא כלכך ידעו אנגלית, ואנחנו לא כלכך ידענו להסביר. אם הייתי אומר להם "אינווירומנטל", בכלל היו עוזבים אותי. יש בבקעה שדה של גילגלים – כל אחד שעולה מקים גילגל, וזה מתווסף. יש כאלה שמשקיעים, ובונים בגדול, אבל לא בהיקף של הפסל שעזרא הקים. הלכנו לאט והתעקשנו עד שמצאנו את המבנה שהתאים. הערפל נפתח ונסגר. כשחזרנו מהאנפורנה, הבאתי לעזרא אבן בגודל אגרוף. הוא הסתכל בה ארוכות ואז אמר: "למה – אבן – כלכך – קטנה". כנראה הדלקתי אצלו לרגע איזה זיק." עזי קורן, 2013