"ביום ד' 24/8 בשעה 5:30 זינקנו לדרך. מאיר ג., פסח ואנכי. שני הפסלים נחו בשלום על מזרונים ובין חבילות קש. הגענו למכמורת כמה דקות לפני 7. דממה כללית. דפקתי בזהירות בדלת ואחרי מספר דקות ירדו פסיעות מלמעלה ושוש פתחה קצת את הדלת (פיג'מה). אחרי עוד כמה דקות ירד יוסי במכנסים קצרים וסנדלי גומי. פרקנו בזהירות את הפסל. בסיס הבטון הכביד מאוד. גלגלנו אותו על הדשא. יוסי הביא את ומעדר. חפרנו בור לאחר שקבענו סופית את המקום. החלקנו והדקנו. הורדנו אותו "אל הבור". תלינו אנך לביקורת. הוספנו חול פה ושם עד שנתיצב אנכית. כיסינו כך שהרלסים נראים "מרחפים" מעל לדשא. מקלחת, קפה + טוסט. את הגרושים סוכם שישלם מעט מעט, כשיוכל – – ולדרך. פסח ירד בת"א ופנינו מזרחה. הגענו בסביבות 11. נכנסתי פנימה. המוזיאון ופרוזדוריו הסבוכים הוא כבר בחינת "מובן מאליו". פגשתי את איש הביצוע והוא הזעיק את המנוף. סנדברג יצא, טיפס על האוטו וסקר את הפסל הרובץ. ירד ונגשנו לבסיס שבחרתי והוא הסכים לו. לאחר זמן מה באה משאית קטנה נושאת מנוף. נגשה ונעמדה צמוד לבסיס הבטון, מאיר ירד מהכביש ונגש צמוד אליה מצדה השני. המנוף נשלח והניף לאט לאט את "הגבר", נשאו והורידו על הבסיס. קבעתי כללית את המקום. הפסל הושכב והולחמו לו "פגים" – יתדות מלמטה. הונף שוב, המקום נקבע סופית. סומנו מקומות לקידוח, שוב הועבר הצידה. הגיע בחור עם מקדח חשמלי קדח וקדח. ניקוי. מילוי החורים בבטון. הפסל הורם והורד לאטו כששלשת היתדות יורדים אל תוך החורים. – כך שבשעה 4 בערך עמד הפסל של אבא ואיש בגן הפסלים בירושלים. הסתובבתי סביבו עוד זמן מה…" עזרא אוריון, מכתב למשפחה בלונדון, 1966
עזרא הוזמן ליצור פסל לגן של מוזיאון ישראל, שנפתח בירושלים. במסגריה בקיבוץ בית אלפא הוא יצר פסל פלדה בגבוה שלושה מטר. באופן רשמי הוא ללא שם, אבל עזרא כינה אותו "הגבר". בהמשך תיאר אותו כ"מיני קתדרלה דחוסה". הפסל עמד בגן הפסלים עד שנת 2014, אז הועבר לכניסת העובדים. עזרא דיבר בחיבה על הפסל, ביקר אותו כחבר ותיק, ונהנה מהמיקום המכובד שלו "בשכונה של הנרי מור ופיקסו", אבל הוא כבר עבר הלאה. באותו זמן הוא עבד במרץ על גיבוש החזון של הפיסול הטוטאלי – "שדה פסלים".