תהליכים בזרם הרומנטי

תהליכים בזרם הרומנטי – מקספר דויד פרדריך דרך ברנקוזי ועד עזרא אוריון

יונה לוי גרוסמן ספטמבר 1990

קישורית אל העבודה המלאה

פרק ד' – עזרא אוריון – Ezra Orion

"תנועה במהירות גבוהה משנה את האנרגיה הגלויה של גופים"[101]

"רוח – ח – היא נגיעת התהומות בקרום האבן – ו –

לטיפה היא סטירה שמסריטים לאט — —

–          –

– כל זה – ה –

– –

– – – צבור חלקיקים דואה בחלל הריק."[102]

"גוף מאיר המצוי בתנועה נראה לכאורה כמפיץ אנרגיית-תנועה"[103]

" – עוברות צמרמורות – "[104]

 

"איינשטיין הסיק כי אור חייב להיות כבד ." [105]

" – – וצמר – מורות – צרי – חה – ה – –

– –

– – –

– שש – – מ – – – ע – ע – ! – –

– – –

– י – שש – – ר – – אל – ל ! – –

א – – יו ו – – א – – לו – – הי – ם – ם – ! – – " [106]

"המסה והאנרגיה זהות : E=MC2 " [107]

"או שהנה אותה אבחת הדף – ף –

בשמונה ורבע בבקר – – – אוגוסט – 45 –

– – בהי – רו – שי – מה – ה – " [108]

 

"חומר הוא אנרגיה קפואה " [109]

"עוברים – אנשים – אנשים – אנשים – לשימוש – חד פעמי – –

– טורסו מטוס –

עוברים רכסי מח חורים בגבה רב – " [110]

 

מתוך שני מקורות הבאתי את הדברים שנרשמו לעי"ל. האחד, משפטים מתוך ספר מדע פופולארי, הבא להציג את גרעיני הגותו של אדם שהשפיע יותר מכל על תולדות המאה שלנו.

ביניהם שזרתי קטעים מתוך ספר שירה של עזרא אוריון – הבזקי מחשבה שהם תולדה שלאחר 1905. הבזקי מחשבה מעוצבים באותיות, נאספים במילים ומקוטעים בקווים. חורטים ומעצבים יצירה פלסטית רבת שנים. יצירה הנוגעת ומתפלשת בקיים, החודרת אל התהומות ומרקיעה אל האין-סוף של אדם הצופה אל האין-סוף ויודע שהכול אבק.

עזרא אוריון נולד בשנת 1934 בקיבוץ בית אלפא – Beit Alfa גדל בקיבוץ רמת יוחנן, Ramat-Yohanan , את לימודי האמנות בבצלאל – Bezalel Academy of Art and Design , ירושלים – Jerusalem , סיים בשנת 1952. בין השנים 1964-67 למד בבי"ס לאמנות בסנט מרטין – ( Saint Martin's School Of Art ) ובלונדון – London למד ברויל קולג' אוף ארט ( Royal College Of Art ) . בשנת 1967 עבר להתגורר במדרשת שדה בוקר – Sde Boker . בין השנים 1971-77 שימש כמנהל בית ספר שדה במקום. שם הוא מתגורר ויוצר גם כיום.

עבודתו של אוריון לפני הגיעו לשדה בוקר מאופיינת בפיסול המותאם לתצוגה בגלריות. זהו שלב בו הוא עובד בברזל ובאבן בקנה מידה מקובל. אך יחד עם זאת, הוא מתרשם עמוקות מהמבנים של הכנסיות הגותיות. אותה פריצה חדה אל הרקיע הבאה לידי ביטוי חיצוני ואותה תחושת התעטפות מיסטית סגפנית שבתוך המבנים הנותנים את אותותן במחשבתו ועבודתו של אוריון. את דעתו על הפיסול לפני שדה בוקר מביע אוריון בדברים שכתב ב – 1968, שנה לאחר הגיעו לשדה בוקר.

"הפיסול היום הוא בעיקרו פיסול הכרכים הגדולים … אין הפיסול מעצב את הכרכים, הכרכים הם המעצבים אותו. הגלריות הן איי הקיום של הפיסול הזה. אלה הם מגרשים קטנים נמוכי – תקרה, מוקפי קירות. על 'פיסול הכרך, לעבור דרך דלתות. עליו לתאום את מידותיהן. הגלריות מעצבות אותו. הוא ערוך על כנים או על הרצפה, מואר ניאון. לעיתים הוא עולה מעט במידותיו על מידות האנשים, לעיתים הוא עוד קטן מהם. זהו פיסול זמני. עליו לצאת מן הגלריות כשם שנכנס אליהן – כדי לפנות אותן לנדחסים אחריו. אין לו מקום, הוא קל, הוא עשוי חומרים המאפשרים לו לעבור דלתות. לעיתים הוא מוצא ל' תערוכות באוויר הפתוח ' כדי לשוב לאחר זמן קצר ולהידחס אל תוך הבתים. הוא נשלט ע"י כרך אלים לאין ערוך ממנו. זהו פיסול מיניאטורי. מיניאטורות אינן מחוללות באנשים חוויות רוחניות מעבר לעוצמה בינונית.

יש לחולל באנשים חוויות בעוצמה רוחנית גבוהה. כדי שהפיסול יעשה זאת, עליו להיות אחר – ;

גודל – הפיסול חייב להיות גבוה הרחק מעל האנשים. גבוה עשרות מטרים. משתרע על מאות

מטרים.

שליטה – הפיסול חייב לשלוט בכל החלל שבו נמצאים האנשים סביבם, מעליהם, מתחתם. להכיל את האנשים בחלליו הפנימיים והחיצוניים. חללים גדולים שוקעים ועולים, גואים ושוקעים. פריצות אור לתוך מסות גבוהות של חושך, חושך עטוף בטון."[111]

אוריון מתפתח מאמן הדוחס את יצירותיו הזמניות אל תוך חדרי הגלריות ומהן אל מרתפי האוספים, מאמן שעבודותיו הולכות לאיבוד בתוך ים גורדי השחקים, הכבישים והגינות, לאמן היוצר פסלים אשר קוראים תיגר ליצירתו של האדם, לקוביות הבטון הסוגרות עליו ולזמניות קיומו.

ביציאתו הראשונה מהמולת הכרך, יוצר אוריון כרך משלו. בקריאת התגר שלו כנגד כליאת האדם במבני הבטון המגמדים והשוחקים את האדם ויצירתו, יוצר הוא עצמו, כלא משלו. פסל השולט בחלל והנמצא סביב האנשים, מעליהם ומתחתם. כלא בדמות בתי התפילה המונומנטאליים של סוף תקופת הביניים. מעשה אדם הפורץ אל הרקיע כאומר, נגעתי באין-סוף. היוצר פתחים וחללים המתפתלים בתוכו והאדם נאסף כעובר אל בטן יצירתו, נתון לשליטתה הבלעדית של המעטפת. נזרק בין אור לחושך, בין נסיקה לנפילה אל תוך תהום, אדם חסר אונים, חווה בתוך יצירתו את חוסר אוניו. זהו שלב הפיסול האדריכלי בו עובד אוריון בגבס לשם יצירת מודלים לפיסול, כאשר הביצוע בשטח נעשה בבטון. העבודות העיקריות מתקופה זו הן: האנדרטא במצפה גדות ברמת הגולן. גובהה 14 מטר. פסל נוסף הוא פסל מעלות בירושלים. גובהו 18 מטר. וכן, תוכנית שדה הפסלים.

אוריון נזרק בין כוח, חוסר אונים, בין בראשית לאין-סוף, בין התעלות לדכדוך, בין תקווה לדיכאון. אוריון הוא תוצר מובהק של תקופתנו. תקופה האוספת אל תוכה את הקצוות, את הניגודים והם משמשים לה כחומר ביד היוצר. אוריון הוא רומנטיקן החי בתקופה אריסטוטלית, המפליא לאגד את שני הקצוות ליצירה אחת.

בעבר, שלא כמו בתקופתנו, חייב היה איש הגות לבחור בין עמדות חלופיות בפילוסופיה של הרוח. הוא יכול היה להיות או מוניסט או דואליסט. אם היה מוניסט, יכול היה להיות או מטריאליסט או אידיאליסט. אם היה מטריאליסט, יכול היה להיות או ביהיביוריסט או פיסיקליסט. חלוקה ההולכת מעמיקה ומצרה את תחומה. תקופתנו מאופיינת בתהליך של פריצה אל מחוץ לקטגוריות

הישנות.[112] כיום, שבעי ידע ומודעים למשמעויות הכוללות של המהפכות הניאופלטונית והלייבציאנית שבאה אחריה, כאשר האחת בישרה את "מות האלוהים" ודיברה על ההרמוניה הגדולה והאחת בין האדם והטבע, בין המוסיקה , מתמטיקה ושירה שהיו לגילוייה השונים של אותה הרוח העולמית. ואשר הביאו לתקופה בה פרחה המתמטיקה ובעקבותיה להפיכת העולם למובן יותר, נפלא יותר, מקום בו מצאו האדם ויצירתו מקום של כבוד. אושיות המחשבה האריסטוטלית כמסורת, נפרצו. וההתבוננות בטבע הלכה ותפסה אופי אישי ומיסטי.[113] התפתח עניין בדברים חדשים שחשיבותם הייתה, בעקרה, בערעור הישן.

המהפכה השנייה, הלייבציאנית, מבשרת את תורת היחסות עוד בתקופתו של ניוטון. היא תורה אריסטוטלית ולפיכך אנליטית ביסודה, סחבה אחריה אך לא חיסלה את גרעיני המהפכה שלפניה.

האדם המודרני, שבע המהפכות, אשר ראה אקסיומות קורסות, במהלך מחשבת האדם. שראה מושגים מרכזיים בהבנת הסביבה הופכים לבדיחה, למד להבין כי "הקדמה איננה אלא חקר השגיאות"[114] וההתקדמות איננה אלא בסיסו של מה שהחל כמשגה. כי כל דבר הוא זמני והדבר היציב היחיד הקיים ביקום ובו כאדם, היא העובדה שהכול משתנה. מחשבה מתחלפת במחשבה והיקום והתודעה הם נחל אדיר הזורם ומשתנה כל הזמן.

את כל אלו אוסף אוריון אל מושבו, אל נופי הבראשית על שפת מצוקי נחל צין שבנגב.

אל מול "מישורי הזמן הגיאולוגי"[115] שם הוא מתכנן את "שדה הפסלים" אדיר הממדים כפיסול טוטאלי. פיסול היוצר סביבה הכופה את עצמה על האדם כמו אותם בתי תפילה גותיים. אשר שימשו את האדם בתקופתם כמתווכים בינו לבין המקום. מבנים אדירים שצמחו מהקרקע ונגעו בשמיים. ששימשו כגוף המקשר בין הגשמי לרוחני, בין הגוף לבין הנפש. שעה שהגוף והנפש, בתודעה האנושית, נחלקו לשניים, בתקופה בה החול והקודש לא חיו בכפיפה אחת. מערכת פסליו של אוריון "שדה הפסלים שבנגב", הופכת למערכת הבעתית ולחלק אינטגראלי מהנוף הסובב אותה. "קתדראלות של אור ואבן שפעולתן על הצופה היא מסוג ההשפעה העוטפת והמכוונת שיש לארכיטקטורה של האדם".[116]

בשנת 1968 כותב אוריון: "אין קיום לפסל כיחידה בודדת. אלא כחלק מ"מערכת" "קהילת פסלים" "שדה פסלים". מערכת צורות מעל ומתחת לפני הקרקע שהן קומפוזיציה מסיבית אחת המשתרעת על פני שטח נרחב. האנשים ינועו בין צורות גדולות ובורות גדולים, בין שטחי שמש חזקה וצל כהה. יכנסו אל תוכן וינועו בחללים שוקעים ומתרוממים, לוחצים ומתרווחים, בין חושך לאור חיוור גבוה ופריצות אור עז פתאום על שפת מישור גבוה במדבר. זהו פיסול טוטאלי."[117]

לחיים במדבר ישנה השפעה מכרעת על מחשבתו ויצירתו של אוריון. תהליך של חיפוש הדרך לאיחוי הקרע שבין האדם לטבע הופך למרכזי בעבודתו.

"זמן – הפיסול חייב להתקיים במישור זמן גיאולוגי כמו הרים, מדרונות ומישורים. יש לבחור לפיסול חומרים שיעמדו בזמן.

מקום – פסל ומקום הם יחידה אחת שאין להפרידה: האדמה נכנסת כאן לתחום הפיסול. נוצרת היחידה "קיר-בור". הפיסול פורץ אל תוך האדמה, פיסול כלפי מטה, פיסול מתחת לאדמה.

נוף – על הפיסול לבחור לו מקום, אזור, האזור חייב להשלים, לתמוך ולחזק את הפיסול."[118]

מה שמייחד אותנו כבני אדם, היא היכולת המכרעת בעיצוב ראיית העולם שלנו אשר מתלכדים בה הטבע והאדם לכלל אחדות אחת. "יכולתנו לראות את עצמנו כפנים וכחוץ כאחד".[119]

אוריון חי ברגע היסטורי שבו האתיקה המדעית חודרת לכול. חדירת המדע אל תוך תכני התרבות המערבית הביאה לתהליכים של שינויים בסיסיים, חדשים ומתמידים שאין להשיבם לאחור. אורח החשיבה המדעית הפך לאורח החשיבה האנושית וכבש כל מחשבה יוצרת. ומאחר והמדע נבדל מכל ראיה מאגית של היקום בסרבו להכיר בהפרדה שבין הרוח לחומר,[120] ובסרבו לקבל את המיסטי והעל טבעי כממשות, טבעי הוא שבתהליך מתפתח זה של האחדה עם הטבע, בנוסח החשיבה המודרני, זונח אוריון את הפיסול הקתדראלי ועובר לשלב של פיסול מדברי, פיסול טקטוני שהוא פיסול המעביר את האדם במסלול חוויתי המגייס את כל החושים לקראת חווית ההטמעות עם המקום, עם האדמה, אדמת בראשית. ולאחריו, אל הפיסול במערכת השמש וכדרך הטבע אל הפיסול הבין-גלקטי. שלב אחר שלב מזכך אוריון את ההתייחסות הרומנטית מסממנים של תקופות קודמות ומתאימו אל החשיבה המודרנית. לא עוד רומנטיקה הספוגה בחשיבה מיתית, לא עוד האי-רציונאליות והטראנסאנדטאלי שולטים בה. במרחבי האין-סוף, החשיבה הרומנטית אינה מאבדת מכוחה גם אם היא נבחנת בכלים רציונאליים ואנאליטיים של תקופתנו. שכן, בעולם זה, גם האין-סוף אינו יותר מיסטי. הוא הפך לממשי. אך, מסתורי, מפחיד ומושך לא פחות מאשר בעולם של חשיבה אי-רציונאלית.

המסע באין-סוף כפי שהוא משתקף בתקופתנו, הוא מסע ממשי אל מרחבי אין-סוף הגלקסיות. הוא מסע ממשי של חלליות וציוד אל מרחבים שקודם לכן רק הדמיון הפורה של יחידי סגולה יכול היה להרשות לעצמו להעלות אל פני התודעה. אמנם, מסע פיסי זה נמצא רק בתחילתו אך, אנשי החולמים ובעלי הדמיון בימינו, לא רק שאינם חוששים להעלות את אשר בדמיונם אל התודעה, כך, דמיונם הופך לנחלת כלל החברה. בחברה שבתקופות קודמות עמדה מנגד ואף דחתה את החולמים בהקיץ, מגויסת כיום למען מימוש חלומות אלו ממש. תקציבי ענק מושקעים למטרות של שבירת מגבלות הכבידה ושליחת פלאים חדשים לבקרים לחלל. אסטרונומים העוסקים בגלי רדיו הופכים קול לתמונה וחושפים עולמות חדשים מעבר לגבולות הגלקסיה שלנו ומעבר ליכולת האופטית לקלוט.

כיום, בעזרת מיקרוסקופ הסריקה המנותבת אנו מטיילים בעולמות המיקרו שקודמינו ראו רק בדמיונם. אנחנו חודרים את המיקרו ורואים את האטום ואת הקשרים בינו לבין אטומים אחרים. בו בזמן אנו מרחיקים גם אל המקרו ואל מרחקים הנמדדים במליארדי שנות אור.

מבקיעים חלקיקים מתוך אטום המעבדות מאיץ החלקיקים כדי לחשוף את המנגנונים הפנימיים של היקום, כדי להגיע אל אבני הבניין הבסיסיים של הטבע כמו גם, אל נקודת ההתחלה הראשונית בחלל ובזמן של ההתפוצצות הקוסמית אל נקודת המפץ הגדול בו נולד היקום הקרוב אלינו. ואם זאת, בו בזמן, מעמידים את התורה עצמה בסימן שאלה. כל זאת, עפ"י מיטב המסורת האפלטונית והאריסטוטלית גם יחד.

חקר המיקרו והמקרו מנותבים ומתבצעים ע"י המוח האנושי, שיותר מכל, הוא עצמו, משמש תחום למסע אין-סופי של האדם בחקר על עודות עצמו. מסע אל תוך התודעה האנושית ואל הייצוג של התודעה, אל המוח. כיום, חקר המוח עצמו משמש חוד החנית בתהליך ההאחדה של הקיים. אנו מקשרים בין חלקיקים פיסיקליים חסרי תודעה (יסודות כימיים) עם רגשות. מקשרים בין מערכות פיסיקליות בצורתו של החומר האפור והלבן שבתוך גולגולותינו עם התודעה בעלת ההיבטים האנושיים והמיוחדים של קיומינו.[121] אנחנו מוצאים כי תופעות נפשיות נגרמות ע"י תהליכים כימיים/חשמליים המתרחשים במוח ברמה העצבית או המודולארית ובו בזמן ממומשות באותה מערכת עצמה המורכבת מנוירונים. אנחנו מוצאים שתופעות הפנים (המקרו) בטבע, נגרמות ע"י מבנה המיקרו וגם ממומשות בתוכו. אלה הם בדיוק קשרי הגומלין הבאים לידי ביטוי ביחס שבין הנפש למוח.[122] אנו מבינים את ההסבר הביולוגי לתכונות המאפיינות יצורים חיים. העובדה לקיומו של חומר חיי אינה יותר בגדר המיסטי. יחס דומה נגזר אל התודעה. העובדה שבגוש חומר אפור-לבן וקמחי שממנו מורכב המוח, יש תודעה, איננה מסתורין יותר מאשר העובדה שבגוש חומר אחר יש חיים.[123]

זוהי תקופה בה מולכת התחושה שהדרך לפזר את ערפל המסתורין היא, להבין את התהליכים. גם אם איננו מבינים את כל התהליכים, וגם אם אנחנו רק בתחילת מסע ההבנה שלנו את האי-סוף, התחושה היא שזהו המסע לו אנו מיועדים.

זהו המסע אליו יוצא אוריון, הוא מאגד את הרציונאלי באי-רציונאלי עם האי-רציונאלי שברציונאלי. את המודע שבתת-מודע, עם הבלתי מודע שבמודע, את כל התחושות עם הידיעות, את המיקרו עם המקרו. את מסורת החשיבה של המערב עם זו של המזרח. ויוצא למסע אין-סופי של האדם, מסע של התאחדות עם היקום והאין-סוף.

איני יודעת אם הליכתו של אוריון אל המדבר באה מתוך מניעים רומנטיים של חיפוש אחר הבראשית הקיומי והרצון להצטרף אל תהליכי החיים הבלתי אמצעיים עם האין-סוף היקומי, או, מתוך תחושת המרד ב"אסתטיקה הטכנולוגית ובדרקוניות האורבנית"[124] כפי שבאה לידי ביטוי ביצירותיהם של "אמני האדמה" של שנות השישים. אך ברור הוא, שלמקום קיימת השפעה רבה על עיצוב מחשבתו של אוריון, הרבה מעבר לזו שבאה לידי ביטוי ע"י "אמני האדמה". עבודתו של אוריון אינה בגדר בריחה או אמירה כנגד הכאוס מעשה ידי אדם והסובב את האדם בתקופה המודרנית. היא גם איננה בריחה מכל השכלתניות הסובבת אותנו. להיפך, השכלתניות היא כלי המשמש את אוריון לעילה ולעילה. אוריון מתגלה כאמן באיסוף עובדות, עיבודן וצירופן לכלל יצירה המשמשת ככלי לאותה תשוקה רומנטית של הטמעות עם המקום ועם האין-סוף. אין עבודתו של אוריון דומה לזו של רוברט מוריס ( Robert Morris ), מייקל הייזר (Michael Heizer ) ובעיקר רוברט סמיתסון (Robert Smithson ) – אשר יצאו אל המדבריות מתוך צורך להגיב לתכנים המורכבים של החברה המתועשת.[125]

עבודתו של אוריון אינה מושפעת מהעניין המחודש בטבע שהביאו התנועות האקולוגיות השונות לשימור הסביבה. כפי שבצעו וולטר דה מריה (Walter De Maria ) ודניס אופנהיים

(Oppenheim Denis ). עבודתו אינה דומה לזו של אופנהיים המנסה להציג שליטה בתהליך הטבעי. כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי ההסבר לעבודתו בשדה החיטה. "פרויקט זה מדגים שיתוף פעולה הדדי עם המדיום בשלביו הראשוניים של התהליך. זריעת החומר שלי וגידולו דומים להוצאת הפיגמנט הדרוש לצבע מן האדמה – ביכולתי לתכנן כרצוני את ההתפתחות בשלביה המאוחרים יותר. במקרה הזה, נזרע החומר, וגדל למען המטרה האחת – שלא יעשה בו שימוש בשיטה החותרת לתוצר הסופי …. דומה הדבר כאילו מנעו מפיגמנט טרי מלהפוך לכוח אילוזיוניסטי על הבד."[126]

דומה ההבדל בין עבודתו של אוריון לבין זו של אופנהיים להבדל הקיים שבין הגישה המדעית השולטת כיום, של מחקר מתוך חדווה קיומית של הצטרפות לתהליכי הטבע ע"י הבנתם, לבין החשיבה המאגית שהיתה שלטת בחשיבה המדעית אשר ראתה

"בידיעה כוח"[127] כפי שהגדיר זאת פרנסיס בייקון – ( Francis Bacon ), נטייה להתאים את הטבע לרצון האדם. זוהי תפיסה אשר שולטת בה המחשבה של כיבוש הטבע. של "עצירת חוקי הטבע והפיכתם מהליכיהם."[128] של אילוץ הטבע לספק דבר בניגוד לרצונו ולפעול כך שהטבע לא יהיה מחולל מעצמו. כפי שהדבר בא לידי ביטוי הן בעבודתו של אופנהיים "יבול מבוטל", והן אצל רוברט סמיטסון – (Robert Smithson ) ב"מזח לולייני".

המהפכה של אוריון נובעת ישירות מהמהפכה שהתרחשה בעקבות דבריו של בייקון "איננו יכולים לצוות על הטבע, אלא, בצייתנו לו."[129] מאין ניסיון לסדר את הטבע ע"י חיקוי הטבע. ובדרכו שלו הוא מבטא זאת כך: – "איננו יכולים עוד לשלוט בתגובה זו: לכל היותר יכולים אנו להחניף לה על ידי קבלת עול זכויותיה שלה."[130]

"גישת ההטמעות נותנת ביטוי לתפיסת האדם את עצמו כפרודה המבקשת להיטמע, להתמזג בהוויה הכוללת: להימהל באין-סופי – – כתפיסה פיסולית היא אנטי-מונומנטאלית מובהקת: איתור סמוי, מתחבא, צורות וחומרים זהים ככל האפשר לסובב, יכולת הישרדות מעטה. גישת הדיאלוג יכולה להיות חיפוש סינתזה בין שתיהן: הוקרת "ארץ בראשית" והוקרת ערך האדם. היא אולי ביטוי לציוויליזציה המודעת למשמעות ההכחדה העצמית שנושאת איתה התפוצצות מין אנושי מתועש, מנותק ועקור ממקורותיו. פיסול בגישה זו יקדים לאיתור המקום התוועדות ממושכת, מעמיקה עם המרחב המדברי שבו אתה ניגש ליצור, לא כן הזדקרות ולא כוך הסתוות, אלא, אתר לביטוי נוכחות משתלבת, קשובה ומתפתחת לאטה.

אופי הצורות והחומרים יבחרו "במשותף" עם הסובב. שילוב של הסובב באנושי. זהו "דיאלוג" של ספיגה יוצרת, איטית, סקרנית חודרת, אל "אישיותו" של הסובב המדברי. שלילת תחרות או התמודדות כדי להכריעו או להכניעו. חיפוש מימוש לדו-קיום יוצר איתו. עבודת פיסול היא מחולל. היא מהות המשגרת מניפת תהליכי הכרה, הרחק במרחב ובזמן מעבר למחולל הפיסי."[131] ועוד מוסיף אוריון "חיים באזור מדברי יכולים להיות מפגש איטי עם מסלע חשוף: עם סלעיות קשוחה, גרמית, איטית, ללא שיעור. סלעים הם מאגרים אילמים של דומיה מתרחקת לאחור אל היווצרות 'מערכת השמש' ".[132]

חיים באזור המדבר בונים דמות של אמן רגיש אשר המגע שלו עם המקום הוא מגע של שותפות ודריכות לכל גירוי, לכל מגע שיובילו למידע נוסף לאוצר האסוציאטיבי שהמקום והידע המצטבר פותחים לפניו. ואמנם, בצעד הבא אחרי פיסול מדברי, מגיע תורו של הפיסול הטקטוני. "דהיינו מיצירת פיסול כסביבה ועד להכרה שהסביבה, הנוף, קרום כדור הארץ – עצמם מהווים פיסול שעוצב על ידי הגיאוטקטוניקה בכוחה של האנרגיה הפורצת מן המעמקים ויוצרת שרשרות הרים, בקיעים ורכסים תת-אוקיאניים, אנרגיה שעיצבה את רכסי האלפים, את השבר הסורי-אפריקאי ואת תזוזת

היבשות."[133] יצירתו של אוריון היא יצירה של הזדהות מושלמת עם המקום בו הוא חי ויוצר. מתוך הזדהות זו הוא מצטרף אל הפיסול הטקטוני של הטבע כאשר הוא מציב סלעים בשדה צין. בעבודתו "מתחם קוי אבן"[134] יוצר את מתחם קווי האבן בהר ארדון[135] מפלס ערוץ משלו "מול השבר I I " בהר סדום.[136] או בנחל דרגות "מול שבר I I I ."[137] וכן השיגור בבקעת אנפורנא בגובה 4000 מטר מעל פני הים שבהרי ההימליה – נפאל.

הצטרפות זו אל מעשה הטבע, נעשית מתוך מודעות לממדי הזמן והמרחב בו הוא פועל. מתוך מודעות זו נולדת המודעות לממדי האנוש. לרגעיות קיומו, לקטנותו וקטנות יצירתו. הפיסול הטקטוני, גם אם באופן יחסי לכל עבודות פיסול אנושי, הוא אדיר מימדים, הוא רגעי כפי שקיומו של האדם הוא רגעי: הוא נוגע במקום מתוך הזדהות עמו והיטמעות בו. "הימדדות עם מסלע ( Scsling ) היא חווית התחוורות הלעומת, הלנוכח ממדי הזמן, החלל, האיטיות, הדומיה, טווחי שנות אור – – מתחוורת בה אוניברסאליות של קהילות חלקיקים חולפות במרחב ובזמן אינסופיים: כל זה אירוע חלקיקים מרתק, קיומי, מתסכל, מדהים – – "[138]

זהו פיסול המפגיש אדם ויקום. המעלה את שאלת ערך קיום האדם אל נוכח עוצמת האינסוף. מתוך אותו תהליך של הזדהות, חתירה אל מעמקי העבר והבראשית היקומי והקיום האנושי כאחד אל משמעויות הקיומיות במשך הדורות וחיפוש המסר שאולי העבירו עמם, נזרק אוריון אל המהויות האמתיות של קיום כאן ועכשיו.

"השאלה היחידה הרצינית באמת" איננה שאלת ההתאבדות מתוך פסילת החיים האלה, אלא, שאלת המוות המתקרב והבלתי נמנע. זהו מחנה ההכחדה למיליארדים – – היית בוחר בדומיה, בצלילות ללא עפעוף ה"אבסורד" הרציני באמת היא ההתנגחות בין הדחף להוסיף להתקיים ובין וודאות המוות. "אבסורד" פחות רציני "נולד מעימות בין הזעקה האנושית ובין השתיקה חסרת ההיגיון של העולם … בין האדם ובין אי-הבהירות שלו…".

זעקות המעמקים הנוראות באמת הן –

– – לא – א – למו – ו – ת – – ! – – ! – – "[139]

גרעין ההוויה האנושית המתמשכת מאז תחילת קיומו של האדם הנוגעת לכל אחד ואחד מפרטיו באה לידי ביטוי "ביצירת אמנות" אחת מני "תחנות חמיקה פזורות לאורך הדרך: תחנות הרדמת פחדים. יחסי אני-אתה עליון (מרטין בובר – Martin Buber ) הם עוד ניסוח מתכון מנוס בן-זמננו".[140]

יצירותיו של אוריון הן "תחנות חמיקה" הבאות לידי ביטוי בתחילה בעבודות העפר בערוצי הנחלים ובהעמדת סלעים על-פי מצוקי מדבר. אשר יש בהן ה"נוסטלגיה אל המקורות הבראשיתיים הקיומיים דרך הכמיהה למשמעות וללכידות "השואבת אותנו אל נרקוזה של אבהות מטפיזית, אמהות טוטאלית."[141] וממשיכות אל עבר הפיסול הבין-גלאקטי. "דחף קמאי להמראה אנכית, של אדם התופש את עצמו כיצור מקורקע, מסומרר ארצה – – דחף להתנשאות אנכית נוסקת, לביתוק המלכוד הגורדי, חסר התקווה של מצבו: להדיפה בליסטית, להישאב דרך ה"רקיעים" – – אנטי-כבידה, אנטי-כניעה, אנטי-אנתרופיה – – אתה חי אותו כדחף אבסורדי: שניות, דיכוטומיה, של קמאי-מיתי ורציונאלי בתוכך – – אתה מנסה ליצור משגרים לדחף הזה – – "[142]

תחילתו של הפיסול הבין-גלאקטי באה מתוך תחושת האדמה. מתוך תחושת האמן המצטרף אל כוחות הטבע "אל אנרגית הפיסול הטקטוני של הטבע לאין-סוף אנרגיות, ומכאן לתחושת חוויה של הצטרפות אל האינסופי."[143] בשלב זה יוצר אוריון כן שיגור הנפרץ בתל עפר "תל-אבק" שבשדה רמון, ומעפיל בשני מסעות בעמק האנפורה שבהרי ההימלייה,

 

 

 

כדי לבצע את "מסלול ההמראה הרוחנית". היצירה האנושית הופכת לתהליך ההתמודדות האנושית עם הקושי הקיומי. תהליך העמידה הרוחנית בקשיים הפיסיים והפסיכולוגיים כאחת. הקשיים מהווים חלק מהמימוש היצירתי האנושי אשר נמתח אל עבר מגבלות היכולת. אוריון הוא אמן בעל אישיות יצירתית הצופה אל העולם כאל מה שנועד להשתנות ועל עצמו כמכשיר לשינוי. הטיפוס אל עמק אנפורה, הקמת "מסלול ההמראה הרוחנית" אינם מטרות בעיניו. יצירותיו הן אמצעים לא מקודשים לביטוי הרף-העין של הקיום האנושי, מול עוצמות הזמן, המרחב והאנרגיה של היקום. הוא מודע לחוסר התקווה הקיומי הבסיסי של האדם, אך, הידע והמודעות משמשים ככוח מניע למתוח עד גבולות היכולת האפשריים. ולממש, למרות המגבלות ולמרות היות האדם "אבק אדם בתוך סופות האנרגיה של היקום."[144] יצירה שרק הדמיון העלה אותה אל פני המציאות. נראה, שמתיחת גבולות המציאות האישית ומימושה אל עבר הדמיון, הוא הדחף היצירתי העומד מאחורי אוריון.

יותר ויותר נוגעת האמנות במדע והמדע באמנות, בתשוקתו של האדם לחוות את תחושת ההטמעות במרחבי היקום. שניהם גם יחד, המדע והאמנות עושים זאת ע"י הרחבת גבולות המציאות האנושית אל עבר הדמיון. במילים אחרות, מימוש הדמיון והפיכתו למציאות.

בתהליך התפתחותי זה הנובע מתוך מודעות לחוסר התקווה האנושי, להיות אדם – "אבק" וע"י זאת, מתוך ניסיון למרוד כנגד הרף-העין של הקיום האנושי. כך, זונח אוריון את הפיסול "החומרי – חזותי" ומממש את הידע שהצטבר בתקופתו, אל עבר פריצה אל תחום "הפיסול האנרגטי". תחילה הוא מציע לשלוח אלומת אנרגיה אל תוך הפוטוספירה של השמש כמחווה לאיקרוס. יצירת קונוס אנרגיה הנע במהירות האור וחודר לפוטוספירה של השמש ע"י שיגור אנרגית רדיו. אוריון "מציב פיסול אנכי מעבר לתחום הכולל את ניסיונות ההרחבה של מושג הפיסול. המתרחש רק בין הליתוספירה, עליה עומדות רגלינו, ובין הסטרטוספירה, תחום העננים שאליו מכוונים רבים מקבוצת SKY ART במרכז לאמנות וטכנולוגיה M.I.T פיסול אנכי זה לעבר החלל …. – יש לו רמיזה רעיונית בפסלי 'העמוד האין-סופי' של ברנקוזי ובפסל המעלות של אוריון."[145] (פסל המעלות של אוריון מוצב ברחוב הרצוג בירושלים, עשוי בטון יצוק, ומתנשא לגובה של 18 מטרים.[146] )

קרן אור כמדיום, מתקבל אצל אוריון כמייצג מושלם של הפיסי והרוחני שלו כאדם וכחומר. ובהתאמה מושלמת עם הנוסחא E=MC2 . אך, מעבר לזה, הוא מגדיר את רעיון הפיסול האנרגטי כ"חזרה אל הראשוני ביותר, המהותי ביותר – אל שורש הכוחות."[147] זהו רעיון "הנושא איתו את מושג הבלתי-נראה, ה- Nonretinal Art שהועלה ע"י מרסל דושאן – (Marcel Duchamp), ואת מושג הויתור על חישות, כשהחוויה היא בתחום ההכרה בלבד."[148]

זוהי ההכרה הממומשת ע"י טכנולוגיה והפונה אל ההכרה. פיסול של דמיון ומציאות המתחלפים תדיר, מתגברים האחד את השני והופכים לישות חיה הקיימת בזכות עצמה. פיסול שהוא מעשה בראשית. המתקיים בו זמנית במרחבי היקום ובתודעת האדם.

כזה הוא מטיל האנרגיה ששוגר מתחנת סוכנות החלל הישראלית בבר-גיורא בערב יוני חם של שנת 1989. פסל בדמות מטיל אנרגיה מיליארד קילומטר אורכו, במהירות האור, הניצב למישור הגלקסיה שלנו, עפ"י מיטב החישובים המתמטיים בני זמנינו. זאת, כדי שלא יאבד, במידת האפשר, מעוצמתו, מכוון אל עבר אין-סוף היקומים. ביקום שהולך ומתרחב, הולך ומתרחק.

כך מתאר אוריון את עבודתו זו. "זוהי פריצה של הפיסול מן ההיסטוריה שלו: מן החומרים שבהם עוצב מאז הפריהיסטוריה – לכדי ישויות אנרגיה סמויות, אדירות מימדים, המשוגרות מאנטנות רבות עוצמה, במהירות האור, אל הטווחים הבין-גלקטיים, אל טווחי זמן אינסופיים – – – ."[149]

קוטר המטיל ששוגר 15 ס"מ (בגלל מגבלות הטכנולוגיה. שכן, אוריון ביקש לשגר מטיל בקוטר גופו הוא). שעה – משך שיגורו, בהגבהה אנכית בניצב למישור הכבידה של שביל החלב אל "מיפתח ביקום הנראה, אנכי אנטי – גרביטאי , קתדראלי, אנטי – אנטרופי – מפסיד רבע מכוחו בפריצה מתוך האטמוספירה – נוטש את מערכת השמש תוך חמש וחצי שעות – חולף על פני החללית וויאג'ר 2 ששוגרה ב – 1977, תוך זמן דומה – אל האינסוף הבין גלאקטי – – –

פיסול לאקוני, קיומי, של מין אדם אקראי, חולף, החוצה אי-שם את החלל הבין גלאקטי – – – אל אין-סוף היקומים – – – "[150]  אנרגיה מתחלפת באנרגיה המאיצה ומתחלפת שוב בדמות האנרגיה הראשונית. יצירה אנושית, מסע אנושי אל האינסוף. מאחר והגורם האנושי כלול בו, יהיה תמיד מסע זה, נידון להיות מסע בעקומת חלל זמנית. (במסע חלל זמני, שבים תמיד אל מקור היציאה – אל עצמו).