באחד הערבים בבקעת אנפורנה, באוקטובר 1981, הגיע אל אוהל-חדר-האוכל שלנו בחור קנדי, שדיבר בגרון חנוק מדמעות, על הפגיעה האיומה שאנחנו פוגעים בו ובכל שומרי ארץ הבראשית. "הפיסול שלכם הוא פלישה המזהמת את מקדש הטבע הטהור! מותר לכם להשאיר כאן אחריכם רק את עקבות רגליכם!"
זאב משל היה אומר: " רוצה לעשות אומנות? תפריח בלונים, אבל תזכור לאסוף אחריך הכל"
עוזי אבנר היה מראה את אוסף השקופיות "אומנות בטבע", ואומר לסיכום: "בשביל מה צריך עוד? כל מה שיוסיפו בני האדם הוא מיותר"
שקד הצהיר שיהרוס את הסולם האנכי שאבא הציב במישור שלרגלי הר סיני, מיד בסוף מפגש האמנים, אבל הוא התאפק ויצא להפיל את הפסל רק בגלל מחאת הארכיבישוף של סנטה קתרינה. שקד אומר שעזרא ידע שהפסל יפורק מתי שהוא. למרות יומרתו לפסל בחלל הוא הבין היטב את יחסי הכוחות בין אדם – אפילו ענק וקורא תגר כמוהו – לטבע. גם הוא, הרכין ראש בפני האינסוף.
יש אנשים שפסל אדני הרכבת על שפת הצין הוא בשבילם קוץ בנשמה – פינת נוף שנהרסה בגלל גחמות של עבריין בניה, שכופה את עצמו על הסביבה. מבחינה זאת הם צודקים – אבא אמנם מציג את עצמו כ"אחד העם", אבל בנושא הפיסול הוא דיקטטור, שמבצע את מה שנכון בעיניו.
לדיקטטור היו מגבלות ביכולת הביצוע, ובדיעבד אני שמח על חלקן. לו היה שדה הפסלים מוקם, עשוי בטון חשוף, הוא היה בן משפחה של אנדרטת "חטיבת הנגב". מבטא יוהרה, ומזדקן כמו אופנה שחלפה. אני חושב שהמקום של "הפיסול האדריכלי" הוא במרחב העירוני. לפיסול בארץ בראשית, מתאימה הרבה יותר הצניעות והשימוש בחומר מקומי.
שומרי ארץ בראשית מפרידים באופן נחרץ בין האדם ובין הטבע. לדעתם, המקומות שעוד נשארו ללא מגע יד האדם, צריכים להשאר טהורים. יש בתפישה הזאת משהו סטרילי. אבא טען שאנחנו חלק מהעולם ולכן מותר לנגוע, בעדינות, גם בארץ הבראשית. מותר להתכתב עם המרחב. ראוי להקים מבנה אבן סמלי, שמחבר אותנו לא רק אל הנוף, אלא גם אל העבר האנושי.
פעם טיפסתי עם חוג הנוער של סנטה אל ראש הר, בסיני. שם, בין אבני הרוג'ום, טמון בתוך פחית חלודה, חיכה לנו פתק – מין דרישת שלום להלך מזדמן. דרישת שלום דומה השאירו הקדמונים, אלה שהציבו קווי אבנים ומבנים טכסיים על הפסגות. הרגלים שלי עמדות באותו מקום, כמו אחי האלמונים, לפני אלפי שנים. הרגשנו אותן הרגשות, אותה התפעמות מול אותם מרחבי מדבר…
אבא טיפס אל בקעת האנפורנה שוב ושוב, ואני חזרתי אל הפסל עם נעה. אמא, נטע ולי, עלו לשם לפני כשנתיים, ובימים אלה מטפס לשם עומר. כשהילדים שלי יהיו גדולים מספיק, נעלה איתם לשם. אולי עד אז כבר ימחקו השלגים הכבדים את הכל, לא ישאירו אבן על אבן. זאת תהיה עליה לרגל אל ארץ בראשית ואל הסימן שהשאירו בה. "כן שיגור של ההכרה" – פסל צנוע, המשתלב הסביבה, משהו שהארכיאולוגים קוראים לו "פולחני". דרישת שלום שמחברת אותנו אל אלה שעברו כאן לפנינו, שהנוף עורר את רוחם. אלון אוריון, 2004