מצבו של האדם

"תהומות אבק אדם" – שירתו של עזרא אוריון
עדי אוריון, מתוך עבודת גמר באמנות

בפרק זה אעסוק ביצירתו הספרותית-לירית של אוריון. לאחר שאשווה אותו לבני דורו בתחום השירה, אנתח מאפיינים ורעיונות מרכזיים הבאים לידי ביטוי בספרי השירה שלו: לילה גבוה  (1969), אבק רוחות (1972), טרמינל רוחות (1975), ערפיליות אבק (1977), ותהומות אבק (1980), אשר קובצו כולם בשנת 2000 לכדי קובץ אחד – תהומות אבק אדם.

בני דורו: דור משוררי שנות החמישים – "חבורת לקראת"

על אף שיצירתו הספרותית של אוריון לא השתייכה מעולם לזרם או קבוצה מובחנים בשירה העברית, בחרתי לבחון את שירתו ביחס לשירתם של יוצרים בני גילו, בדגש על חברות "לקראת", אשר ביצירתה מצאתי קווי דמיון ליצירתו של אוריון.

בשנות החמישים התרחש שינוי רחב בנוף השירה העברית בארץ. [1] תמורה זו קשורה בעלייתו של דור משוררים חדש, המכונה "דור המדינה", ובפעילותה של חבורת "לקראת" שהוקמה בשנת 1952. חבורה זו מנתה בשורותיה סטודנטים צעירים מהאוניברסיטה העברית, כגון נתן זך, משה דור, דליה רביקוביץ', אריה סיון, גרשון שקד, דוד אבידן, יהודה עמיחי ועוד, שקראו למרד בקו הקיים בספרות הישראלית. חבורת "לקראת" יצאה נגד כתיבה ברוח הריאליזם הסוציאליסטי, ונגד הדגש הלירי-ספרותי על החברה והמדינה שאפיין את משוררי דור הפלמ"ח: שירה וספרות בעלות פן קולקטיבי ופוליטי. שירתם של חבורת לקראת קישרה עצמה אל ספרות העולם ופרצה דרכים חדשות בשירה העברית. הסיבה לשינוי, היא היות הסטודנטים הצעירים נטולי מגע עם חוויית ההגנה על הארץ כחיילים במערכותיה, דבר שהקל עליהם להפנות  את השירה אל מחוץ לגבולות המדינה וליצור ז'אנר אוניברסאלי יותר, ללא מגע עם ההיסטוריה הישראלית ומורשתה. על פרסומי הקבוצה התקבלו תגובות מסויגות ואף עוינות, בייחוד מצד הביקורת הסוציאל ריאליסטית ודור המשוררים הקודם. בניגוד לשירת דור הפלמ"ח, שעסקה בקולקטיב ובמדינה, הנתק מן ההיסטוריה הישראלית בשירת "לקראת" היה מורגש ובולט מאוד. שירתם הייתה בלתי מובנת  ומסתורית. החבורה העבירה את הדגש מהפן החברתי-לאומי בשירה אל הפן הפרטי והאישי. הסבה זו הובילה גם לויתור על הגישה האופטימית והאידיאליסטית, שאפיינה את שירת דור הפלמ"ח. על אף פריצת הדרך שעשו בתבניות השירה העברית והריחוק מהפואטיקה של דור הפלמ"ח, אחדים ממשוררי שנות החמישים בחרו להמשיך בסגנון הפואטיקה של שלונסקי ואלתרמן. בשירה זו צומצם המימד החברתי והלאומי והודגש הפן האנושי אוניברסאלי. על כן ניתן היה לראות מאפיינים של שירה זו ביצירת משוררי "לקראת". יהודה עמיחי, לדוגמא, לא זנח את השירה המסורתית והסימטרית, ועשה שימוש במשקלים מקובלים. גם דוד אבידן המשיך בהיבטים מסוימים את דרכם של קודמיו, שלונסקי ואלתרמן, מבחינת הלשון הפיגורטיבית והריתמוס בשירתו.

שנות השישים והשבעים המשיכו בתוואי שיצרו חבורת "לקראת". השירה האוניברסאלית והמופשטת בעל הפן האישי המשיכה לאורך השנים הללו ולא חלו בהן תמורות משמעותיות בסגנון השירה.

בדומה לשירה של חבורת "לקראת", לא קיימת בשירתו של אוריון זיקה למדינה או לארץ ישראל. למעשה, אין בה כלל התייחסות להיסטוריה של מדינת ישראל, למלחמותיה או למציאות החברתית בה, והיא עוסקת בנושאים אוניברסאליים החלים על האנושות כולה. הוא מתייחס אל אירועים הסטוריים במדינות זרות – ספרד, רוסיה, צרפת, צ'כוסלובקיה – ואין בה כל רמז לשייכות ארצה או להשפעה הנובעת מהמגורים במדינה.

על אף הדמיון בהתרחקות מהשירה החברתית-פוליטית, נבדלת שירתו של אוריון משירת משוררי שנות החמישים או משוררי הארץ בכלל. היא בעלת סגנון ומבנה ייחודיים, בשונה ממאפייני השירה שהייתה מקובלת בתקופתו או המקובלת היום. שירתו מהווה, למעשה, מונולוג הגותי וקיומי מתמשך, נעדרת משקל, סימטריה, חריזה או חלוקה למקטעים.

רעיונות מרכזיים בשירתו של אוריון

הנושא המרכזי בשירתו של אוריון הוא מצבו של האדם: טרגדיית הקיום והגורל האנושי והתמודדות האדם עם שנגזר עליו – מוות בלתי נמנע. השירה היא ביטוי לייסורי תודעת חייו הקצרים והחטופים של האדם, ולזמניות הקשה מנשוא של הקיום האנושי. אל  מול היקום וממדיו האינסופיים במרחב ובזמן ניצבת אפסותו של הקיום האנושי במלוא עליבותה, כפרטים וכאנושות בכללותה.

חיי האדם מלווים בתחושת חוסר תכלית וחוסר מוצא ומנוס מגורל בלתי נמנע של מוות וכיליון, המשותף לאנושות כולה. אוריון מביע בשירתו את שאיפת האדם לגבור על ארעיותו:

"- לחש הייתי רוצה להיות בן אלמוות

…

– לחש כמה שנים אתה רוצה לחיות – –

כמו עילם – – כמו אשור – – כמו עבר – ר –

• כמו הנפילים – ם – -" (עמ' 154) [2]

בנוסף לשאלת האדם אל מול היקום עוסקת השירה גם בשאלת האדם מול החברה האנושית. מלבד קיומו העלוב בצילם של זמן עריץ וגורל בלתי נמנע, החורצים את דינו למוות, נדון האדם לחיות גם תחת משטרי דיכוי רצחניים, הטובחים במיליונים, שולטים בעריצות וגורמים ייסורים וכאב המוניים. כך נידון האדם לגורל ייסורים כפול – טרגדיית הקיום האוניברסאלית ובנוסף ייסורים, מגבלות ועריצות מעשה ידי אנוש:

" – באות דואות מפות תפוצת יסורים – ם –

–  מפות תפוצת עריצות –

צילומי לווין של מחנות הסוהר –" (עמ' 213)

ואף:

" – וסטירת לחי…

• – הודה שהוא קים – -" (עמ' 172)

תודעה קודרת זו, על שני רבדיה, נוכחת לכל אורך שירתו, ולצידה מתוארות גישות שונות של התמודדות אנושית עם הגורל המשותף: ההשלמה, המרד, האמונה, ההתאבדות וההתלבטות המתמדת.

ההשלמה עם הגורל היא סוג אחד של התמודדות עם הגורל האנושי: 
"טובעים בלחש – ש –

ללא בכי

בלי לפרפר…         ר…." (עמ' 64)

"להיות כמה דקות
עדה קטנה
לשיר לאט שיר שקט מאוד
מי אנחנו כי נבקש חיי נצח

עד
ולשוב
לנשוב
אבק – – – ק" (עמ' 16-17)

וכן:

"         בואי נהיה – – ה – –

השקט שעל יד הקיר

בכי –

יהיה לך יותר קל –

הפעם לא נתקומם

פעם אחרת – -" (עמ' 27)

הנוקטים בגישה זו מודעים למוות שנגזר עליהם ומשלימים איתו – או שאינם עוסקים בו. על כן הם "שטים בזרם" – מקיימים את חייהם הקטנים, החטופים, בשקט ובהשלמה.

"בנינו לנו בית על סירה

כולם בונים בתים על סירות – –    -" (עמ' 13)

"איננו חותרים

הוא נושא אותנו" (עמ' 13)

הם אינם מתמרדים כנגד חוסר התכלית ולא קמים נגד גורלם הנחרץ, למעט אולי נסיון אחרון להיאחז בחיים לקראת סופם: "סירות נאחזות במים הנופלים – ם – -" (עמ' 127).

בניגוד לגישת המשלימים עם הגורל ניצבים המורדים בו. למרד צורות וביטויים שונים, החל בזעקות מחאה כנגד הגורל, התקוממות פעילה ולחימה (כנגד משטרי דיכוי):

" – רואים אותם גוררים נדון במורד המסדרונות – –

צורח – – מנסה להאחז בסורגים – – לא כבר! –

ל – לא – – ! – -! –    -" (עמ' 137)

למותר לציין כי כל דרכי המרד סופן להיכשל, מאחר ואין דרך לעקוף את הגורל הבלתי נמנע. זעקות המחאה הן ביטוי לאי השלמת הפרט עם גורלו והן מושמעות כנגד כל הסיכויים – גם אם אין מי ששומע: "צעקנו מתחת למים" (עמ' 31).

דפוס המרד וההתקוממות זוכה לייצוג נרחב בשירתו של אוריון, ובה מספר דמויות המסמלות את המאבק בגורל הסופי והמוחלט של האדם – אם מול היקום ואם מול שלטונות הדיכוי: מהפכנים הנאבקים בכוחות גדולים וחזקים מהם, דמויות הלוחמות במוסכמות ובמצב הקיים. באמצעות דמויות אלה משרטט אוריון את דמותו של המורד – זועק, לוחם, נאבק ונופל במחאתו, במחווה המוצגת בהילה הרואית, אך בה בעת, ללא השפעה ממשית על הבלתי נמנע.

בין המתקוממים מוזכרים מלחי הצי הבלטי האדום, שהתקוממו נגד המשטר הבולשביקי ונטבחו במרס 1921, הבריגדה הבינלאומית שנלחמה כנגד הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, ומתנגדי המשטר הסובייטי בברית המועצות ובמזרח אירופה:

"על הקיר יהיה כתוב

לאט –

"תחי הבריגדה החמש עשרה

הבין-לאומית – – " (עמ' 51)

 

התאבדות

צורה נוספת של ההתקוממות היא אדם הנוטל גורלו בידיו ובוחר במעשה ההתאבדות כדי לשים קץ לייסורי הקיום או כאקט מחאה כשלעצמו. המתאבדים מאסו בשטף החיים הצפוי להסתיים ללא שליטתם, והם קוטעים אותו באיבו ובכך מכריזים אולי נצחון זעיר על הגורל הידוע מראש:

"מאחת הסירות הטיל עצמו ילד אל המים

קץ בכל זה – –

אומרים כי מישהו מצא אי עם הנהר

אין איים בעולם – – ם –" (עמ' 14)

המתאבדים מספקים מוצא אפשרי מייסורי תודעת הגורל. ההתאבדות היא בחירה במעשה התקוממות נגד גורל אכזר ושלטונות עוול ודיכוי. לעתים מעשה ההתאבדות אינו עולה יפה ולא צולח. חלק מהמתאבדים נכנסים אל דפי ההיסטוריה באקט מרשים, ובכך זוכים בניצחון מסוים על הדיכוי והארעיות. בהשתמרותם בזיכרון האנושות הם מצליחים לגבור על הזמניות שנגזרה עליהם, גם אם בקנה המידה היקומי הארכה זו חסרת משמעות.

שתי דמויות מתאבדות הרואיות המצוינות בשמן בשירתו של אוריון הן יאן פאלאך וחנה היהודייה.[3] שתי הדמויות הללו הן דוגמא לדמויות הרואיות אשר התאבדו לנוכח שלטון עריץ ועל קידוש עקרונותיהן – חנה שקפצה מהגג אל מותה לאחר שנשחטו כל בניה:

"- ורואים אותם מענים את שבעת בניה – –

– מתעללים ברביעי עכשיו – –

– מתעללים בשביעי עכשיו – –

– פתאום התנפלה והשליכה עצמה מכרכוב הגג – –

הוטחה אל מדרכת הברזל – – ונשארה חיה – ה" (עמ' 163).

ופאלאך שהצית עצמו בכיכר ואצלב בפראג כמחאה על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968:

"… הגפרור שדעך כרגע

הבהב ודעך –

היה יאן פאלאך – ך – -" (עמ' 213)

האמונה הדתית באל מנסה למלא את החלל הנפער בהעדר תכלית ואת חוסר האונים כנגד הגורל הבלתי נמנע, וגם היא מבטאת גישה להתמודדות עמם. המערכת האמונית הדתית של סוף בית שני מספקת מענה לסופיות: המשכיות בעולם הבא, אמונה בגאולה הכרוכה בביאת המשיח, אחרית הימים ותחיית המתים. על המענה של האמונה לסופיות  כותב אוריון במסתו הפילוסופית "פיסול במערכת השמש":

"טקסטים קדומים תופסים את מצבו של האדם כנואש; ארור; מושלך החוצה;

גולה; יצירת נפל;

נידון לעבודת פרך לכל חייו על אדמה מקוללת;

נידון למוות שלא בפניו – הוא דחפי עפר קצרים להתרומם – –

כל הגמול שמציעות עשרת הדברות, בעבור התנהגות טובה, הוא השהיית המוות. אין במקרא תקווה כלשהי לחנינה.

המנוס, החמיקות מוודאות המוות, תעשיות המשיח, תעשיות תקווה, הם רבי מכר מאוחרים יותר מסוף תקופת בית שני.

הם נחטפים מאז ברבבות מהדורות.

…

ותחנות חמיקה פזורות לאורך הדרך; תחנות הרדמת פחדים.

יחסי אני-אתה עליון (בובר) הם עוד ניסוח מתכון של מנוס בן-זמננו."[4]

כך תופש אוריון את האמונה באלוהים – ניסיון אנושי למנוסה תודעתית מן הבלתי נמנע על ידי תקוות שווא. אין כל חנינה ועל כן האמונה באלוהים עקרה היא: "חנניה: יה לא חנן איש" (עמ' 228). המוות הוא בלתי נמנע ומהווה את גורל האנושות כולה, והתקוות לדחייתו או להתגברות עליו – ריקות. אוריון יוצא כנגד קיום האלוהות כממשות עובדתית ושולל אותו לחלוטין: "'אלוהים' הוא זרם תודעה קולקטיבי. הוא תהליך רוחני שהחל אי-שם בפליסטוקן; ביטוי מתפתח ללא הרף של כמה מן המפלסים העילאיים של האנושי; ולשפלותו, ליצר ההתרפסות שלו, לרצון לשרת שלו, לעדריות שלו, למסדריות שלו, ל"מנוס מחופש" שלו, לאימת המוות שלו. אינות 'אלוהים' מחוץ להכרתו של האדם, היא בסיס התפישה הזו. הוא קיים רק במוחות המין הזה…" [5]. וכן:

"- – אנשים הם קהילות מכשירי מכ"ם – –

-אלוהים – ם – קיים רק אי שם במוחותיהם – –

– – החיים הם מחנה השמדה – –

– –

– – שאיש לא שב ממנו – -" (עמ' 114)

 

האלוהים שמתאר אוריון הוא למעשה נרקוזה עצמית, אלחוש ייסורי הגורל באוטו-סוגסטיה שמקורה בהמצאה אנושית.

בראשית יצירתו הספרותית מסביר אוריון את העדר האל בהתאבדותו על רקע המבול שהביא על הארץ: "כשכוסו ראשי ההרים הוא התאבד – -" (עמ' 36). בהמשך היצירה מפריך אוריון את הקיום האלוהי תוך שימוש בפער המוסרי בין השלמות המיוחסת למשפט ולדין האלוהיים לבין אירועי טבח המוני כהטלת פצצת האטום על הירושימה ושואת היהודים במלחמת העולם השנייה:

"- לחש שש מאות ריבוא הנשרפים – ם –

הנטבחים – ם – –

… קיראו לאלוהיכם –

– אולי ישן הוא וייקץ – –

–

– לחש – איחרת – –

– המשיח כבר בא – א –

– הוא היה בדכאו – ו – –

או שהיה אותה איבחת הדף – ף –

בשמונה ורבע בבוקר – – אוגוסט – – 45 –

– – בהי- רו – שי – מה-ה-" (עמ' 218)

וכן, ההתאבדות ההמונית של מורדי מצדה:

"- מנורות גבהים דולקות ללא עפעף – –

– על מעקה גשר הכוכים הצח – –

– דואה – מגולח ראש – –  – שקוף –  צף ושוקע  – –

– לוחש –   – – ליל סהר  – – – מלא –  –

–  – על ראש הסלע הקרח עשנות החומות עכשיו – ו –

– תשע מאות וששים נפש –    –

– – – ואתה ממעל –    – –

– אתה שומע קולות בכי חסום כפות ידים –

– הם שוחטים את הנשים עכשיו – –

– לחש – אחת – אחת – ת – –

– אתה – ה אינך מניד עפעף – ף – –

– – שוחטים את הילדים עכשיו – –

– ואתה – ה –

– – אינך – – מניד – – עפעף – – ף – –

– " (עמ' 188)

העימות עם הבעייתיות המוסרית שבעמידת האל מנגד בעת התרחשות כאוס ורצח על פני האדמה מוביל את המשורר לשלול לחלוטין אפשרות של קיום אלוהי. הוא נאבק ברעיון האלוהי ומתנגד לו, ואף מתריס בפני התולים בו את תקוותיהם ואמונתם, לאחר שהכזיב.

"- טארנוב – –

– פולין – –

– פה קבורים שמונה מאות ראשי ילדים יהודים –

שנרצחו ונערפו ביום 11 ביוני 1942 – –

–

–

–

– יום הכיפורים – ם – כאן –

– כל – – נדרי – י –

–

– המכובסים והמסורקים

אל מי אתם מתפללים שם – –

בלא שדעתכם נטרפת – ת – –

באות עניים קמות – –

– וצמר – מורות – צרי – חה – ה –

– שש – – מ – – – ע – ע – ! –

– י – שש – – ר – – אל – ! – –

– אי – ן – ן –

– א –

– ל – הי – ם – ם ![6]

– שמ – ים – אל תבק – שו –

רח – מים – – ע – לי –

– -" (עמ' 221)

 

ההתלבטות המתמדת

גישה נוספת להתמודדות מול אפסיות הקיום היא גישת ההתלבטות המתמדת. האדם שקוע בלבטים תמידיים ועורך מעין "הצבעות" על מנת להחליט מהי דרך ההתמודדות אשר עליו לנקוט –להמשיך לשוט, בדממה, על פני הזרם – עד ההגעה אל המפל והנפילה אל התהום, או לבחור דווקא בנטילת חייו בכפו ולפיכך בהתאבדות. גישה זו מקומה בין גישת המרד לבין ההשלמה. הלבטים התמידיים מהווים מצב ביניים שאין בו אקט מוחלט של מרד או של השלמה:

"שירותי מחשב אם להיות –

או – – לא –" (עמ' 209)

"- לחש –  – כל זה – –

-כמה דקות במחנה השמדה – – שטוף שמש – –

– האם – – לחיות – –

– האם לחיות – – או לא –   – –

– ושוב – – לפנות בוקר  – –

לא הושג רוב – –

– לא – – שוב לא הושג רוב – -" (עמ' 173)

שיטת ההתלבטות המתמדת של אוריון מתקשרת באופן טבעי לאקזיסטינציאליזם של קאמי. בספרו "המיתוס של סיזיפוס", הנקרא גם "המסה על האבסורד", עסק אלבר קאמי בשאלת הקיום האנושי והצהיר שמטרתו היא להבין האם יש טעם ותכלית בחיים הללו, או שיש לנקוט במעשה הקיצוני ביותר שיכול האדם לעשות בחייו –  התאבדות.[7] קאמי טוען כי עצם ההתלבטות האם לחיות את החיים הללו היא קיום האדם.

על אף היחס ההרואי כלפי גישת המרד, ההתמודדות האנושית ככללה היא הבל הבלים – דבר לא עוצר את הגורל הבלתי נמנע. במבט על, גם המתאבדים והמורדים אינם מצליחים לפרוץ את המעגל, וגם הם מוצאים את מותם ונופלים אל התהומות, אולם זאת לאחר שנקטו צעד שיש בו כדי הפגנת רצון אישי.

—————————————————————

[1] ויסבורד ר'. בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש״ח לתש״ך, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמודים 28-34.

[2] כל הציטוטים בפרק לקוחים מהספר עזרא אוריון, תהומות אבק אדם, תל אביב: חלונות, 2000, אלא אם צוין אחרת.

[3] מסיפור חנה ושבעת בניה- ספר מקבים ב', פרק ז'.

[4] עזרא אוריון,  פיסול במערכת השמש, עמ' 47. תל אביב: ספרית פועלים, 1985.

[5]  אוריון, פיסול במערכת השמש, עמ' 47.

[6] הדגשה על ידי כותבת העבודה.

[7] אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1978. עמ' 52.

 

מאפייני השירה

רציפות הטקסט

כל ספר שירה של אוריון הוא טקסט רציף, ולמעשה כל ספריו מהווים זרם תודעתי מתמשך אחד. הספרים אינם מחולקים בבירור לשירים או למקטעים, כי אם מהווים רצף טקסטואלי, ללא כותרות, ללא גבולות. השירה מבטאת שטף תודעה של האמן, רצף הבעה, רצף רעיוני. היא מייצגת ברצף מחשבות המקושר אסוציאטיבית. לעתים קרובות קופצת השירה מנושא לנושא ללא קישור ברור או רצף סדרתי.

אופי כתיבה זה מתקשר לזרם הסוריאליסטי –  מעל המציאות. הסוריאליזם הייתה תנועה ספרותית ואמנותית שנתקיימה באירופה בשנות העשרים והשלושים, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מקורות ההשראה לסוריאליזם היו תנועת הדאדא, והתנועה שמה דגש על תת ההכרה, הספונטניות והאוטומטיזם כמקורות השראה אסוציאטיביים שעליהם מבוססת יצירת האמן.[1] התנועה גרסה כי ההרס והחורבן בעולם נבעו מהסיבתיות וההיגיון ששררו דאז, ועל כן דגלה באי סדר ובאקראיות שנועדו להיות כלים לתיקונם. אי הסדר הוביל ליצירה המושתתת על זרם אסוציאטיבי בלתי מסונן – יצירה קרובה באופן מקסימאלי לכוונתו הראשונית של האמן. ניתן לראות ביצירתו של אוריון אופי סוריאליסטי כזה – רצף מחשבתי אשר בו משמעויות וכללים פרטיים, שאינם טריוויאליים לכל קורא.

מלבד היעדר החלוקה לשירים ולמקטעים, השירה מורכבת ממשפטים ללא נקודות לחתימתם. היעדר הנקודות הוא עוד ביטוי לרצף, לאי חלוקת הטקסט. בתחילה חילק אוריון את השירה לספרים, אך בשנת 2000 כרך את החמישה לכדי קובץ אחד – דבר המצביע על כוונה רציפה וקבועה.

 

מצלול

במבוא קובץ שיריו, "תהומות אבק אדם", מספק אוריון "הוראות האזנה"[2] לשירתו:

"- – יש לשמוע את המלים באות לאט, כמעט בלחש –

ולעתים בזעקה –

הרווחים ביניהן ובין השורות –     –  הם שתיקה דרוכה –

כאשר הן צפופות ומקפים ביניהן

יש לקרוא אותן כפסי הברות מהירים, תכופים –

ויש שהן נפרמות להברות ופסי קולות ממושכים –     –  "

וכן: "(המילים  באות כצפירות בקול רחוק, עמום, לח)" (עמ' 74)

לפיכך, מצופה מהקורא "להאזין" לפסקול שמתווה לו הטקסט, ברצפי המילים – משפטים – שתיקות, קשוב לקצב הקריאה במעין האזנה מדומיינת לקול המשורר. מהיכרות אישית עם עזרא אוריון ניתן לומר כי קריאת השירה דומה מאוד לדרכי הבעתו בעל פה: דיבור איטי, שקול ומדוד, עתיר שתיקות, מובאות אסוציאטיביות, מטבעות לשון ייחודיים וקטעי ציטוטים ממקורות כתובים. שירתו של אוריון נעדרת משקל וחריזה, וזרימת הטקסט נובעת ישירות מזרם המחשבות והתודעה, ללא התייחסות לתבניות חריזה מובנות.

בטקסט אזכורים מפורשים לקולות עצמים דוממים, המשמשים כאמצעי אמנותי וכ"תפאורה מוסיקאלית", בתוכה מציב המשורר את רעיונותיו: "קול אבנים פוגעות בחשך בפני המים" (עמ' 92), "רוח דופק והולם בדלת" (עמ' 10), "סטירת דלת רחוקה" (עמ' 54), "רוח מריץ קופסת פח-" (עמ' 41).

במקומות אחדים, ממחישות המילים וקצבן את צלילי הסצנה. לדוגמא, צעידת צבאות בסך:

"אלה שנשארו להם רגלים פוסעים – פוסעים – פוסעים – דרך –

• הכרך – כרך – כרך – כרך – כרך! – ­- כרך!- -" (עמ' 93)

או דהרת סוס ברחובות עיר:

" – – סוס ריק רודף רודף אחריי בסמטאות מרוצפות אבן –

– רודף – כנקם – כנקם –    – כנקם – !" (עמ' 99)

לאורך השירה מופיעים קולות אנוש, אם בציטוט ישיר, בשיחות ובזעקות, ואם בביטוי מטאפורי. בהיות השירה קיומית ועוסקת במצבו של האדם, בגורלו הבלתי נמנע וביחסו אל המוות, לקול האנושי יש ביטוי נרחב בשירה זו. טווח הקולות האנושיים ביצירה מבטא את קשת הגישות להתמודדות האדם עם גורלו. אם בהשלמה שקטה עם הגורל, בשתיקה ובתבוסתנות מסוימת, או בזעקת מחאה והתקוממות:

"רואים סוהרים גוררים אותו במסדרון המהדהד

… לא – – כבר!…"

לא  – כבר!…" –" (עמ' 100)

גם אם הזעקה איננה נשמעת: "צעקנו מתחת למים" (עמ' 31). חלק מן הצלילים המביעים את יחס האדם לגורלו מיוצגים מטאפורית כצלילים שמקורם בחפצים מואנשים: "רחוק צעקו רכבות ברזל…" (עמ' 52), "זעקת מכונות ירייה" (עמ' 143), וכן:

"אל מאפרה קטנה ירדו בלחש

השרופים והכבוי – ם – " (עמ' 51)

בניגוד חד לטווח הצלילים ביצירה ניצב העדרם המוחלט, המבוטא במגוון לשוני רחב: "שקט", "דומיה", "אלם", "בלי צריחה", "בלא קול", "ללא הגה", "דממה", או ייצוגם המוחלש, כגון "לחישות", "הבהובי קולות" (עמ' 257). השקט העמוק ביותר בשירה הוא אולי דממת התהומות – שהיא חלק ממטאפורת הגורל הבלתי נמנע: המוות, הסוף, האינסוף – שסופם לבלוע את כל בני האדם, בין אם משלימים הם ובין אם זועקים: "מחשכים שאין בהם צריחה – – -" (עמ' 30).

וכן: "עמוק בתהומות האבן שומעים דממה

דממות – –

משם באתי – -" (עמ' 104)

"מישורים עלו אלינו בלא קול" (עמ' 34)

"כמה מרחקים

ודממות – ת      -" (עמ' 39).

המצלול בשירתו של עזרא אוריון משמעותי להבנת הטקסט והעברת משמעותו באופן רב חושי.

 

מטאפורות

כאמור, הרעיון המרכזי של השירה הוא מצבו של האדם אל מול היקום. הסמלים הרעיוניים המשמשים את המשורר על מנת להמחיש רעיון זה נוגעים לאדם, ליקום, לחיים ולמוות.

אוריון מבטא את דמות האדם במטאפורות המחדדות את רעיון קוצר החיים, הזמניות, האפסיות, הזניחות, חוסר התוחלת. האדם בשירת אוריון הוא אבק, אפר ועפר, גפרור:

"עוברים כבים

מוסרים הלאה –

גפרור מוסר לבנו – – [1]

למסור

ולצנוח – –

אפר

עפר – –

בדרך לשמיים

מסע שלא יגיע  – – " (עמ' 18)

כשם שגפרור ניצת אך לרגע ולאחר שניות מספר מכלה אותו הלהבה, כן נולד האדם לחיים קצרים וחטופים – המתכלים על ידי המוות הבלתי נמנע. באמצעות המרת ביטוי האדם כגפרור לביטויו כלפיד: " – – להיות לפיד – דולק בלחש – – " (עמ' 92), מוחה אוריון נגד חוסר התכלית של האדם. בעוד הגפרור נדלק ונכבה מיד, הלפיד הוא בעל תוחלת – אקט מחאה כנגד חיי האדם החטופים.

מטאפורה נוספת הנוגעת לאדם היא מעולם האור והקול. כשם שאור הוא פרץ אנרגיה הדולק וכבה, וקול הנו התפשטות גלים הנשמעת ודוממת, כך גם חיי האדם – מבליחים לפתע וכבים, נעלמים בחושך ובמוות: "- אנשים הם קהילות – מכשירי – מכ"ם – קולטים – אורות – דולקים – כבים – קולטים – קולות – בלוחות – בקרה – מהבהבי – נורות – דולקות – כבות…" (עמ' 91).

מטאפורת האדם כאבק סמלית בשני רבדים. רובד אחד הוא המהות האמיתית של החומר ממנו עשוי האדם. אוריון עוסק בהתפרקות פיזית של האדם ובשיבה לחמרי המוצא – בדומה לתפישה המקראית של "מעפר באת ולעפר תשוב", התפרקות גוף האדם לאחר מותו אל חומריו הבסיסיים והשתלבותו המחודשת עם האדמה. בנוסף, מאחר והתהליכים הצפויים בחלל ובכדור הארץ הם שריפה וכליון, גם כדור הארץ סופו להישמד ולהסתיים באבק המסתחרר בחלל.

הרובד השני הוא האבק כביטוי לקיום האנושי. האדם הקטן, הזניח, הבלתי חשוב – הנו כגרגיר אבק. לא בלבד שפיזית ישוב האדם אל חמרי המקור ויהפוך לאבק, אלא גם חשיבותו ותכלית קיומו היא אפסית כאבק, ומשך חייו מתגמד אל מול מימדי הזמן והמרחב הנצחיים של היקום. כל המטאפורות לאדם בשירה זו מדגישות את הקוטן, חוסר התוחלת והזמניות וכל אחד מהסמלים מביע רעיון אחד או יותר מהרעיונות הללו.

אל מול האדם עומדים סופו וגורלו הבלתי נמנעים: היקום, החושך, הדממה, המצולות. הסמל המרכזי של גורל זה הוא סמל התהום. התהום הוא למעשה תופעה גיאולוגית, אך הוא מהווה גם מטאפורה לאינסופיות היקום. הבחירה במושג התהום כדימוי לאינסופיות היקום מתחברת ל"חֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א:2) – הראשית, הכאוס, התחלת היקום וסופו. ההעמדה הרעיונית של האדם, שמהותו היא סוף, אל מול התהום, שמהותו אינסוף, מייצרת מתח המבטא את ייסורי האדם הארעי והסופי אל מול התהום, היקום הנצחי והאינסופי.

החיים עצמם מתבטאים בשירה כזרם רציף ובלתי נמנע, מעין מסוע, בו נתיב התנועה קבוע מראש, בו אין לאדם שליטה על הכיוון או היעד. הסמלים המבטאים זאת הם נהר, רכבות, ספינות, רוחות – בהם משייט או נסחף האדם אל יעד ידוע מראש. הנהר מוביל אל המפל, הספינה אל המצולות, הרכבות אל התהום – שהנפילה אליו בלתי נמנעת:

"לא מערפת עומדת שם

ולא אליה הרצפה נוסעת" (עמ' 12)

בסופו של דבר חיי האדם נגמרים בחלל היקום האינסופי, בחיים שכל אורכם הרף עין

בנוסף למטאפורות הללו, מתאר אוריון מערכת יחסים בין האדם לחברה הבאה לידי ביטוי במשטרי דיכוי והסבל שהם גורמים. היחסים בין האדם למשטרים כפי שהם מופיעים בשירה יכולים להתפרש הן כשלעצמם, במישור שבין האדם לחברה בה הוא חי, והן כמטאפורה למצבו חסר התקווה אל מול היקום, כאשר המשטר הוא למעשה גורם נוסף שמולו ניצב האינדיבידואל חסר אונים.

—————————————————————

[1] נורית הדס,  עיונים באמנות במאה העשרים, תל אביב: אורט ישראל, 2002, עמ' 492.

[2] ההדגשות בטקסט על ידי כותבת העבודה.

 

אינטרטקסטואליות ואינטר צורניות

בשירתו של אוריון נעשה שימוש רב בתכתובת עם טקסטים אחרים – אינטרטקסטואליות. בזרם האסוציאטיבי המאפיין את השירה ניתן לראות השפעה רבה ממקורות כתובים שונים כספר התנ"ך (עמ' 35), המקבים, שירת ביאליק[1], ספרות כללית (אלבר קאמי[2]) ואף דיאלוג אינטנסיבי עם המיתוס של המהפכה הקומוניסטית והמאבק נגדה, כולל התייחסות לסרט הראינוע הרוסי "אניית הקרב פוטיומקין"[3] .

השימוש בטקסטים הללו והיותם חלק מהזרם האסוציאטיבי של האמן מהווה שיקוף לשיח המהפכני של דור הילדים הראשון של החברה הקיבוצית בארץ. מקור האסוציאציות בחינוך עברי קיבוצי המושתת על מורשת סוציאליסטית, שעיצבו את אישיותו של אוריון במגורים ובהתבגרות בקיבוץ בית אלפא ובקיבוץ רמת יוחנן. לתיאור השירה של אוריון ניתן להשתמש גם במושג "ספרות ילידית", שטבע משה דור[4].  לדבריו, כוונתו של דור היתה "לספרות, הנכתבת על-ידי ילידי הארץ או אלה שילדותם נתעצבה כאן.  זו ספרות שקשר הטבור שלה מחובר לנופי הארץ הזאת, הפיסיים והאנושיים, ולדברי ימיה המקרינים על ההווה והעתיד שלה, והיא יכולה להיווצר רק בחיק "תבנית נוף מולדת" ממשית וייחודית". הספרות הילידית באה לידי ביטוי בשירה בעיקר בעיצוב החינוכי קיבוצי ופחות בזיקה ארצה.

חלק מהנושאים והטקסטים משקפים את התקופה בה נכתבה השירה. כמו כן, עצם ההתכתבות עם המקרא תוך שלילת האלוהות משקפת זהות חילונית עברית, העומדת במתח עם אמירותיו של אוריון על היותו אזרח העולם:

"לאום: –

לֵס –

–  אבק אאולי – -" (עמ' 211)

בשירתו של אוריון נוכחת גם תכתובת עם יצירות חזותיות. אוריון שוזר בשירתו תיאורי תמונות וסצנות המבוססות על תצלומים וציורים, כגון התיאור המבוסס על היצירה "עולמה של כריסטינה" של האמן האמריקאי Andrew Wyeth (ראו בנספח תמונות, עמ' 51):

" – מישור שלף קמל אל אופק מאיד –

1.  Andrew Wyeth, עולמה של כריסטינה, 1948, טמפרה על ג'סו, 81.9 cm × 121.3 cm, מוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

– – ובית –

–  אישה מושלכת בשדה ופניה אליו –

– ומחלון אחד עולה דלקה – –

–  ללא קול – -" (עמ' 241)

 

 

בנוסף שבה ועולה בשירתו של אוריון סצנה המבוססת על התצלום ההסטורי "מותו של חייל לויאליסט" של הצלם רוברט קאפה, שצולם בתאריך 5 בספטמבר 1936 (ראו בנספח תמונות, עמ' 50). בתצלום מתואר מותו של החייל הרפובליקני פדריקו בורל גרסיה בזמן מלחמת האזרחים בספרד.

עליו כותב אוריון:

 

" – – רואה אותך – –

רץ על פני השלף  – –

–  צוחק – – פורס ידיים – ם – –

– שזוף – –

–  עכשיו… עוברים דרכך הכדורים – ם – –

– וכך – –

מרחף – – נטוי לאחוריך – –

2. רוברט קאפה, מותו של חייל לויאליסט, 1936, פילם שחור לבן, מגזין Vu הצרפתי.

רובה בכף ידך הפתוחה – –

סוליות רגליך כמעט נוגעות – –

–  ברמות החשופות של ארגון – ן"

(עמ' 147)

 

מלבד ההתכתבות עם יצירות חזותיות כתצלומים וציורים יוצר אוריון לכל אורך יצירתו תיאור ויזואלי של המתרחש בה. התמונות העולות מתוך השירה חדות וברורות והוא משרטט תפאורה ודמויות מדויקות ופשוטות לדמיון. התיאור החזותי מצטרף אל התיאור המחשבתי המופיע כהבלחי אסוציאציות וכך יוצר תמונה שלמה של המתרחש בכל ספרי השירה.

 

מוטיבים חוזרים

כתפאורה ויזואלית לרצף הרעיוני האמן משתמש בסצנות חוזרות, שחלקן סצנות היסטוריות וחלקן אישיות. ובסביבתן מבטא אוריון את הרעיונות המרכזיים בשירתו כיצירה רב חושית (ראייה, שמיעה, מישוש).

בין הסצנות ההיסטוריות בשירה, שבה וחוזרת על עצמה סצנת התאבדותו של הסטודנט הצ'כי יאן פאלאך, באוגוסט 1968:

" – זאת היא הככר האדומה – –

– – וכאן הנפט – ט

–  – זהו טכס הדלקת לפיד אדם – –

עם חנוכת עיר בתי הסהר – – של ברית הרפובליקות – -" (עמ' 137)

סצנות נוספות מקורן במהפכת אוקטובר שהתרחשה בשנת 1917, ובה הפילו הקומוניסטים, בראשות ולדימיר איליץ' לנין, את הממשלה הליברלית ותפסו את השלטון. לאחר מכן מתייחס אוריון גם לסצנת מרד קרונשטט – התקוממות המלחים והקצינים מבסיס הצי הרוסי הקיסרי אשר בקרונשטט נגד השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות, לקראת סוף מלחמת האזרחים ברוסיה – תחילת חודש מרץ 1921:

" – – הייתי מלח רחב כתפיים – –

– –  בצי הבלטי – – האדום – ם – –

– – אלה שכבשו את ארמון החורף – –

– – באוקטובר – –

– – תהיו – ו – –

– – אלה שנורו – ו – ו

על חוף קרונשטדט – הקפוא – ו – ו – –

במרס – -" (עמ' 73)

אוריון מתייחס גם לסצנת הטלת פצצת האטום על הירושימה על ידי ארצות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה, ב-6 באוגוסט 1945 וגרמה למותם של בין 90 ל-166 אלף אזרחים ביום הטלת הפצצות וכתוצאה מתופעות הלוואי שלה.

סצנה נוספת  המופיעה בשירה היא סצנת עקדת יצחק – סצנה מקראית מספר בראשית, פרק כ"ב:

"מדרונות סדינים – – נער מגולח ראש – – לוחש-

• אבא – – –

האם – – אתה הולך לשחוט – – אותי – -" (עמ' 132)

" – לחש – – אל תרעד, אבא – א –

–  אני רוצה להיות שה לעולה – ה –

להיות  לפיד – ד" (ע"מ 224)

סצנה המבטאת את התנגדותו של אוריון לאופיים ההרסני של משטרי הדיכוי היא סצנת האסיר הנגרר. סצנה זו מתארת גרירה של נידון במסדרונות בעודו צורח, מוחה כנגד מותו: "לא כבר" (עמ' 137). סצנה זו מחדדת גם את תחושת חוסר האונים אל מול גורלו הבלתי נמנע.

סצנה אישית שמתאר אוריון בשירתו וחוזרת בכל ספרי השירה היא תיאור מערכת יחסים רומנטית בין הדובר לנערה. דמות הנערה היא דמות צעירה, ילדה כמעט, בת שש עשרה – בעוד דמות הדובר בת שלושים ושלוש. מערכת היחסים בין הדובר לנערה מתוארת כבר בספר הראשון: "ראיתי ילדה באחת הסירות ולא יכולתי להסב עיני ממנה" (עמ' 14). בני הזוג נפרדים מסיבות שאינן בשליטתם: "את הלכת והנהר אותי לקח" (עמ' 13). במהלך כל הספרים, מלבד הראשון, מזמין הדובר את הנערה להיפגש עמו בבית קפה ריק, "Café de la Gare", בפריז. הרגשות של הדובר כלפי הנערה חבויים ולא ידועים לאחרים, זאת ניתן להסיק מהמפגשים בסמטאות ורחובות ריקים ובבית הקפה הריק, ואף מהתיאור המטאפורי "נשאתי אותך במעיל הפרווה הגדול שלי… אנשים שעברו לא ראו אותך שם" (עמ' 23). לאורך הספרים מתוארים מפגשים, שיחות ואף אקטים מיניים בין בני הזוג. הדובר מנהל עם הנערה דיאלוגים קיומיים בנושא זמניות האדם, קיומו של אלוהים ותכלית האדם בעולם. על השאלות הקיומיות הנערה היא השואלת והדובר הוא המשיב:

"האם יש שחר לחיינו – – ?

אל תצחיקי

האם יש אלוהים?

אל תצחיקי – – " (עמ' 88)

וכן:

"מאמין?…

אין לי תקווה –

בלי נרקוזה – –

–  עם צחוק קצר לעתים רחוקות" (עמ' 102).

למרות הפרש הגילאים הגדול בין בני הזוג, הנערה מפגינה שליטה על הדובר שגילו כפול כמעט משלה. היא מרסנת את התנהגותו של הדובר ופוקדת עליו:

"כאן תתנהג בנימוס

זה הרחוב שלנו

כאן מכירים אותי" (עמ' 86)

"אל תנשק אותי ככה בזמן…

שאני מדברת

אל תרים אותי ככה ברוח באמצע

הככר" (עמ' 52).

ניתן לראות כי על אף גילה הצעיר של הנערה, מושכות מערכת היחסים נמצאות בידיה. היררכיית השליטה מתהפכת בנושא הקיומי ובנושא הארצי-אנושי – אם בשיח הקיומי היה הדובר בעל התשובות והנערה השואלת, במערכת היחסים הנערה היא המנחה, הבוחרת, המובילה. בהמשך מתוארת סצנת דחייה בה הנערה מחליטה לסיים את מערכת היחסים ודוחקת בדובר שלא יבוא לבקרה עוד: "אל תבוא אליי כבר… אני רק בת שש עשרה…" (עמ' 55) וכן:

"לא נתראה עוד

שלום לעד

אל תבוא לטרמינל

אל תרדוף – -" (עמ' 60)

החזרה של סיפור הרומן מראשית הספרים ועד סופם מבטא חווית דחייה ואהבה נכזבת שלא מניחה למשורר.

החזרות השבות ונשנות לכל אורך היצירה מצביעות על טווח נושאים, תמונות, אירועים וחוויות אישיות שהעסיקו את המשורר במשך יותר מעשור. התנועה המעגלית של השירה מבטאת מעין הדהוד, חוסר יכולת לסגור מעגל, חיפוש אחר מנוח שלא צולח:

"משהו שאבד חוצה שוב ושוב

• מול פנינו – – " (עמ' 210)

הנושאים המעסיקים את אוריון לאורך השירה כולה נותרים סטטיים, דבר המעיד על חוסר יכולת להשתחרר מהם ומהחוויות האישיות הקשורות בהם.

 

סיכום: השירה כדרך ללא מוצא

חמשת ספרי השירה של אוריון עוסקים באותם נושאים וסובבים במחזוריות סביב אותו רצף סמלי ורעיוני. המוטיבים שנסקרו בפרק זה והשימוש בסצנות החוזרות על עצמן מראים כי במשך עשר השנים בהן כתב אוריון את יצירתו הספרותית הוא עסק באותם נושאים ואף הגיע אל אותה המסקנה. כל ספרי השירה מסתיימים באותו הרעיון, באותו האופן: הסוף הבלתי נמנע של האדם, המוות והתפרקות האדם ועולמו לתצורתם המקורית – אבק קוסמי בחלל אינסופי, דומם ונצחי. סיומים אלה מעידים שוב ושוב על חוסר יכולת של המשורר לפרוץ את מעגל האירועים של לידה-חיים-מוות ולפתור את אבסורד ההתנגחות בין הדחף הקיומי אל מול הבחירה במוות[5]. בכך מהווה שירתו של אוריון דרך ללא מוצא. הספר הראשון נפתח ביציאת הדובר למסע ובריצה אל הרכבת – התחלת דרך ויציאה מעולמו הקיים. סיומי כל הספרים מראים כי למסע אליו יצא המשורר סוף אחד בלבד, קבוע מראש – מוות, חזרה אל חומרי היסוד, התפרקות, התפזרות, דומיה.[6]

—————————————————————

[1] ניתן למצוא אזכורים לשירת ביאליק, בשימוש במושג "הקיץ גווע" (עמ' 239), ואף "שמיים אל תבקשו רחמים עלי" (222) המתכתב עם "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!" ב"על השחיטה" לביאליק.

[2] אוריון, תהומות אבק אדם, עמ' 129. בסוף הספר ציין אוריון מראי מקומות, ובהם: "מ"הנפילה" של א. קאמי".

[3] סרט העוסק בעלילת המרד על אניית הקרב. תושבי אודסה מזדהים עם המלחים המתקוממים על עונש המוות שהוטל עליהם על ידי קציני הצאר האכזריים. על מדרגות העיר הצופות אל הים מתרחש טבח עקוב מדם בתושבים התומכים – טבח שלא התרחש במציאות. התייחסות לסרט נמצאת בעמ' 216.

[4] משה דור, ששים שנה לקבוצת השירה לקראת, אתר "יקום תרבות", יולי 2012.

[5] אוריון, פיסול במערכת השמש, עמ' 47.

[6] אוריון, תהומות אבק אדם, עמ' 262-263.