לאן נעלם עזרא אוריון?

אלי ערמון-אזולאי
"הארץ" – גלריה אמנות, 18.10.2012

איך קרה ששמו של אחד האמנים המרשימים והמעניינים שצמחו בישראל, מוכר בעיקר לבני דורו וליודעי דבר

עזרא אוריון, פסל, פילוסוף וגיאולוג חובב, הוא ללא ספק אחד האמנים השאפתנים ביותר שפעלו בישראל. קני המידה של יצירותיו הם מהגדולים והמרשימים שנראו כאן, תפישת הפיסול הייחודית שלו פרצה את גבולות המדיום והחומר והציבה את האמנות במחוזות חדשים. עם זאת, שמו מוכר רק לבני דורו ועוד למעטים. ובמשך השנים, כך נדמה, מפעל חייו הרעיוני וכן פסליו החשובים המוצבים ברחבי הארץ ובמדבר הולכים ונשכחים.

אוריון שומר בקנאות על פרטיותו ומעולם לא דיבר על עצמו בפומבי. הוא הניח לאמנותו לדבר בשבילו. לא בכדי נהג לצטט את מלותיו האחרונות של המלט, “והשאר דממה”. “אני חושבת שהוא היה רוצה לרדת מהבמה בשקט ולהשאיר אחריו דממה. דממה דקה כזו, שבעצם מהדהדת חזק מאוד”, אומרת דפנה חורב, בת זוגו זה 15 שנים.

אוריון בן 78 וזה כמה שנים אינו בקו הבריאות. עד לפני כמה שנים היה סמל לחיות, לעוצמה ולגדילה. כאדם וכאמן הוא היה מחובר לאדמה, לנוף ולמרחבים – אלה שחיכו לו מעבר למפתן דלתו בנגב כמו אלה שלא ניתן לגעת בהם, אי־שם בגלקסיה.

“שמתי אבן על אבן וחלפו חיי”, כתב אוריון באחד משיריו. במשך השנים יצר פסלי חוץ ופסלי אדמה, מודלים, ספרי שירה וקטלוגים וכן ערך שנים רבות את כתב העת “סביבות”. בנוסף לאלה הגה רעיונות, אחדים מהם מומשו באופן חלקי ומקצתם לא מומשו מעולם. אלה האחרונים – כעין משאלות לב או פנטסיות – גם אם היו מופשטים לחלוטין, פתחו צוהר אל מרחב חדש של אפשרויות באמנות העכשווית.

 

פסלים בנוף
עוד לפני שדני קרוון הקים את אנדרטת חטיבת הנגב בשנות ה–60, הגה אוריון מעין קריה פיסולית בנגב, שאותה כינה “שדה פסלים”. מתוך אתאיזם גמור הוא ניסח פיסול רוחני, כזה הנשען על מבנה, תנועה וקני מידה. פרויקט זה לא מומש מעולם. אוריון גם המשיג צורות פיסול חדשות כדוגמת “פיסול טקטוני” – כך כינה את הכוחות המעצבים את פני כדור הארץ. אלו הובילו לשיא חדשנותו – פיסול במערכת השמש. הוא תיכנן אקט פיסולי על פני המאדים, “פיסול בין גלקטי”, שיושם בשיתוף פעולה יוצא דופן עם נאס”א החל בסוף שנות ה–80.

אוריון הציב פסלים רבים, בעיקר בארץ אך גם בעולם. מקצתם נחבאים ונטמעים בנוף המדברי ויש לגלותם, לאחרים נוכחות חזקה שאי אפשר להתעלם ממנה. טיילים, קבוצות נוער ותושבי האזור לבטח מכירים היטב את “ירח מדברי” מ–1978 – אדני רכבת זקופים על גבעה הצופה אל חוד עקב שבאזור שדה בוקר, ואת “קו החלוקים” – מסלול של חלוקי אבן הנמשך משדה צין לכיוון חוד עקב ורמת עובדת. פארק הפסלים שעל שפת מכתש רמון, שהוקם ב–1962, הורחב והתפתח ביוזמתו של אוריון, אשר הזמין קבוצת פסלים לעבוד שם בחומרי המקום ב–1986. “הוא מצליח תמיד לגרום לנו להבין שיש קיום לאמנות גם מעבר לגבולות המוכרים לנו”, כתבה ציונה שמשי על יצירתו של אוריון ‏(“הארץ”, 1991‏).

בין היצירות האחרות של אוריון, שרובן נישאות לגובה: פסל המדרגות ההפוכות בשדרות הרצוג שבירושלים, “מעלות”, מ–1981; “שדה כוח נטוי” המוצב בין “מגדלי אביב” ברמת אביב ג’ – יציקת בטון בצורת פרסה שפתחה פונה צפונה בהתייחסות לשמש. פסלים מרהיבים אף יותר מוצבים בפריפריה ובראשם “פסל הזהות” בירוחם ‏(1990‏), הנשקף כבר מהכביש הראשי – שני ניצבים מבטון המתנשאים לגובה 20 מטרים; ו”מצבו של האדם” הצופה אל ים המלח, 25 מטר גובהו והוא מורכב מ–236 אדני רכבת מימי הטורקים, שמקורם בתחנת הרכבת חיפה מזרח. “מאז ומתמיד – מהיום שבו התחלתי לעסוק בפיסול – חשתי בוודאות שממדי הפסל הם שקובעים את צורת השפעתו על האדם”, אמר אוריון בשיחה שפורסמה בכתב העת “קו” ב–1968.

 

מרמת יוחנן ללונדון
אוריון נולד בקיבוץ בית אלפא ב–1934 ובהיותו בן חמש עברה משפחתו לקיבוץ רמת יוחנן. החינוך שספג שם לבטח תרם לעיצוב תפישתו בדבר יחסי אמן ומדינה. הוא היה ללוחם ואמן, פסל ובונה אנדרטאות. “הוריו הגיעו לארץ ליצור את האדם החדש – והוא היה האדם החדש”, אומר בנו אלון. “הוא ראה עצמו ישראלי, היתה לו הזדהות עמוקה עם הציונות, היה מאופיין באתאיזם תוקפני וחריף. הוא אמנם הציג את עצמו כאחד העם, אך החביא סנוביזם של מלח הארץ”, מוסיף הבן ללא שמץ שיפוטיות.

“עזרא הוא מעין טיפוס מיתולוגי, היתה לו ההתנהגות של רמת יוחנן שילדיה מפורסמים בדיבור האטי והשקול”, מספר האמן והפסל מיכה אולמן, שמכיר את אוריון מתחילת שנות ה–60. אולמן, שידוע בעצמו כדובר אטי במיוחד, אומר שלעומת אוריון הוא דמגוג. “כל מלה שלו חצובה בסלע. המלים שלו היו כל כך מדויקות, ומובן שכל מלה היתה מגובה במעשה או ניסיון אישי”.

“הוא היה מדבר לאט לאט, היה כיף לשמוע אותו כי בין מלה למלה היה אפשר לתפוס תנומה”, מספר בהומור חם הצלם אברהם חי, שמאז תחילת שנות ה–80 התלווה לאוריון ותיעד את יצירתו.

פרופ’ מיכה לוין, שמכיר את אוריון שנים רבות ואף עבד אתו על שני פסלים ציבוריים, בירושלים ובתל אביב, מעיד כי “הוא לא איש של שיחות בטלות. היו לנו שיחות רבות אשר ברובן עסקו במהות. הוא נתפש בעיני כאיש עם אמירה, שאינו רוצה לכלות זמנו על דברים קטנים. זו היתה בעיני תכונה מרשימה ובלתי רגילה; ופגשתי בימי חיי הרבה אמנים”. בנו אלון מוסיף בצער: “הדבר הכי בולט שחסר כעת הוא השפה. אין לו שפה עכשיו”.

כשם שאוריון היה שקול בדיבורו כך היה שקול במעשיו. הוא החל את לימודי האמנות ברמת יוחנן אצל הצייר עוזר שבת וב–1952 נרשם ללימודים בבצלאל. שם רכש את מיומנויות הרישום בשיעוריו של איזידור אשהיים ולמד פיסול אצל יעקב לב. כעבור שנה לא ראה עוד טעם במסגרת זו, עזב והתגייס לצה”ל, שם התגלגל לקורס קצינים ולסיירת.

עם שחרורו מהצבא חזר לבית אלפא ויצר ברוח הפיסול הארץ־ישראלי החדש שהחל להתבסס באותן שנים. ב–1962 השתתף בסימפוזיון פיסול במצפה רמון וכעבור שנה הציג תערוכת יחיד במשכן לאמנות בעין חרוד ובמוזיאון חיפה. עם ההשפעות שציין מתקופה זו נמנו תערוכת יחיד מוקדמת של יגאל תומרקין בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ומפגש עם הפסל יחיאל שמי, שאותו העריך מאוד מאז.

בעקבות הצלחתו המהירה זכה אוריון במלגת השתלמות של קרן אמריקה־ישראל ונסע ללונדון ללמוד בבתי הספר לאמנות סנט מרטין ורויאל קולג’. באותן שנים שהו בלונדון גם האמנים מנשה קדישמן, בוקי שוורץ ומיכה אולמן.

 

זו היתה היציאה הראשונה של אוריון ממסגרת הקיבוץ. הוא נסע עם אשתו ושני ילדיהם (לאוריון חמישה ילדים משתי נשים). “הם היו שני קיבוצניקים דלפונים – הדריכו מחנות של השומר הצעיר, ואמי ניקתה דירות”, מספר אלון אוריון. “את כל הריהוט אספו ברחוב, וחילקו דירת חדר אחד לשניים כדי שיהיה חדר לילדים”.

בלונדון התוודע אוריון לאמנות האדמה ולפיסול המונומטלי ופגש את האמנים אנתוני קארו, פיליפ קינג, בולוס ואחרי כן הנרי מור. בתקופה זו הציג תערוכת יחיד בגלריה מרקורי ובתערוכה קבוצתית בגלריה גרובנור בלונדון. כמו כן לקח חלק בתערוכה החשובה “אמנות ישראל” שהוצגה במוזיאון לאמנות עכשווית בניו יורק והציב פסל בגן הפסלים על־שם בילי רוז במוזיאון ישראל בירושלים.

נדמה שהיו לו כל הנתונים והתנאים ליהפך לכוכב בשמי האמנות. אך אוריון בחר להפנות גב לכך – ביודעין אך גם באמונה תמימה משהו שיצליח לשמור על מעמדו. הוא חזר לישראל והשתקע דווקא במדרשת שדה בוקר המבודדת, הרחק מהמרכז האמנותי.

 

אל המדבר
המעבר לשדה בוקר היה משמעותי לאוריון כאדם, כאמן וכמורה. הוא בא לשם ללמד אמנות בהזמנתו של מנהל בית ספר שדה אז, מיכאל גל, ולאחר ארבע שנים היה למנהל המדרשה. בתקופת כהונתו כמנהל הוא הרחיב במידה ניכרת את אזורי הטיול המקובלים עד אז. כך, לדוגמה, בעזרת סיירת צנחנים ו–50 ק”ג חומר נפץ פרץ את העלייה מנחל צין לחוד עקב – שני אזורים שהיו קרקע פורייה לעבודתו. כעבור זמן מה פרץ את הדרך לפסגת הר ארדון יחד עם מדריכי בית ספר שדה וגם שם הותיר חותם בנוף.

“שובי ארצה והיציאה למדבר היו חזרה לדבר התחלתי. היה בזה, קודם כל, משום צורך להשתחרר מהצפיפות, ממכלול של יחסי אנוש ומאווירת ‘אמנות הגלריות’ – התערוכות, האספנים, המבקרים”, סיפר אוריון באותה שיחה ב”קו”. “לאחר החיים בקצב של צריכה ובכורח לצרוך, הרגשתי שאני חייב לחפש משהו חדש. היצירה שנעשית לקראת תערוכה, היצירה המיועדת לשלב אותך בסיטואציה אמנותית שהסביבה כפתה עליך, הרדיפה המטורפת אחר ‘הטריות’ שנעשתה לשם דבר בפיסול האנגלי – כל אלה היו לי למעמסה. המדבר שגיליתי בשדה בוקר ענה באורח טבעי לצורך שהיה בי”.

הפרויקט “שדה פסלים”, שהוצג כמודל בתערוכת היחיד של אוריון שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל בירושלים ב–1974, נהגה בתחילת שנות ה–60; כבר בעשור ההוא דיבר אוריון במונחים של סוף הפיסול בצורתו המוכרת לנו היום. “הפיסול הוא בעיקרו פיסול הכרכים הגדולים – ניו יורק, לונדון, פאריס. אין הפיסול מעצב את הכרכים, הכרכים הם שמעצבים אותו, טען בכתב העת “קו”. “הגלריות הן איי הקיום של הפיסול הזה, הן מעצבות אותו. הוא ערוך על כנים או על הרצפה, מואר בניאון. לעתים הוא עולה מעט במידותיו על מידות האנשים, לעתים הוא עוד קטן מהם. זהו פיסול זמני – עליו לצאת מן הגלריות כשם שנכנס אליהן. מיניאטורות אינן מחוללות באנשים חוויות רוחניות מעבר לעוצמה בינונית. יש לחולל באנשים חוויות בעוצמה רוחנית גבוהה. כדי שהפיסול יעשה זאת, עליו להיות אחר – גדול”.

המודל הורכב מכמה אלמנטים פיסוליים, העיקרי שבהם נסק לגובה 32 מטר. אוריון רצה ליצור שדה של פסלים שיכילו את הצופה, שיכתיבו את תנועתו, שיהיו בהם יחסים של פנים וחוץ והם ייצרו אלומות של אור. “שדה הפסלים, יצירתו של הפסל עזרא אוריון, יהיה תרומה רבת תנופה למרכז הרוחני הזה, הוא מהווה ביטוי למאבק האדם עם המדבר. אני תומך בכל לבי ברעיון הזה”, כתב דוד בן גוריון על הצעה זו בשנת 1969.

לפי עדותו של אוריון, שירותו הצבאי בסדיר ובמילואים העשיר את ארגז הכלים שלו כאמן והשפיע על היחסים ההדוקים שקיים עם אדמת המקום והנוף. “בסיירת היה דגש חזק על ניווט, על טופוגרפיה, על תפיסתם של אזורים נרחבים בשטח”, אמר בראיון ל”הארץ” ב–2002. “לשירות הצבאי שלי היה חלק בתפישת השטח שלי, בו הושגה הבנה די מפורטת של תבליט הארץ, דבר שלימים תרם לעיסוק הגיאולוגי. התשתית מהסיירת של לימוד וקריאת מפות תרמה גם למשיכה שלי לפסגות”.

סמוך לשובו לישראל פרצה מלחמת ששת הימים והוא לחם בה. כשבועיים לאחר הפסקת האש, בסוף חודש יוני, עמד בראש כוח צבא שהעפיל לפסגת ג’בל א־שייח, החרמון, שגובהה 2,814 מטר. במשך הקריירה האמנותית שלו עמל רבות לשחזור חוויה זו. אחת העבודות המובהקות בהקשר זה היא “פיסול בבקעת אנפורנה” שבהרי ההימלאיה, בנפאל. “אני חושב שהשפיץ של הפיסול הטקטוני היה הפיסול בהימלאיה”, אומר בנו אלון, שהצטרף לאביו למסע זה אשר ארך חודש ימים.

ב–1981 יצאה המשלחת הראשונה לאנפורנה – 12 איש, ישראלים ונפאלים. הם הלכו במשך כשבוע, נשאו ציוד על גבם וישנו באוהלים, עד שהגיעו ליעד – 4,100 מטר גובהו. מטרתם היתה בניית גרם מדרגות של 32 מטר במקום הפונה אל נקודת שיא בנוף.

כעבור שנה יצאה משלחת שנייה במטרה לשקם ולתעד את הפסל, שחלק ממנו קרס בעקבות השלג הכבד שירד באזור. כל משתתפי המשלחות שהוביל אוריון – בהם בנו אלון, הצלם אברהם חי, שהפליא לתעד את המסע, ואחיינו של חי, השחקן מנשה נוי – תיארו את הנסיעה כחוויה מסעירה; זו לוותה לא אחת גם בחוסר ודאות בשל מזג האוויר הקיצוני ומורכבותה של המשימה. “היתה אווירה יוצאת מן הכלל. אווירה של יצירה. הבטנו והתהלכנו בנוף, עשינו טיולים בסביבה וכולנו התלכדנו סביב עזרא”, מספר חי.

“על העבודה באנפורנה להיתפש לא כאובייקט בסביבה נתונה, אלא כמשגר הכרתי אל הרכס הגבוה”, כתב האוצר וההיסטוריון יגאל צלמונה. חי אומר: “הרעיון שאת עולה כל כך הרבה מדרגות בשביל צר ובסוף את מגיעה לנקודה שממנה אינך יכולה להמשיך הלאה או לצדדים, והברירה שנותרה לך היא להסתכל לכיוון הנוף – יצר שיא של דיאלוג בינך ובין הנוף”.

אוריון, בשונה מאמני האדמה האנגלים והאמריקאים, לא הלך אל הטבע כאות מחאה וגם לא ביקר בו באופן חד פעמי, השאיר בו סימן והלך כלעומת שבא. הוא בחר לחיות בו. כאשר נשאל על יחס בין פיסול לנוף ענה: “את היחס לנוף ולממדיו אתה יכול לפתח רק כשאתה חי בו, מכיר את הזריחה והשקיעה, את להט השמש ואת סופות החול. כשאתה חש בהבדלים שבין משטח של ליס לבין קשיות הסלע. רק אז אתה מבין שיש בנוף נקודות שאסור לבנות בהן פסלים, מכיוון שעוצמתן מספיקה להן. שפת מכתש, למשל”.

בחוברת “המסכת 5, אירועי אמנות מדברית”, שיצאה לאור בחסות המרכז לאמנות חזותית בבאר שבע, כתב אוריון: “גישתי לפיסול סביבתי־מדברי אינה גישה מונומנטלית השואפת לחלוש על הנוף ואף לא גישת היטמעות המבקשת להתמזג עמו, אלא גישת דיאלוג המחפשת סינתזה בין השתיים. גישה זו דורשת התוודעות ממושכת, מעמיקה, למרחב המדברי”.

האוצר צלמונה טוען כי העיקרון המרכזי בפיסול של אוריון מאז ועד היום הוא “השאיפה להיאבק בכוח הכבידה, המודעות לביטוי הטרגי ביותר של הכבידה – הסופיות של היקום: המוות. המאבק הזה מעניק ליצירה של אוריון ממד הרואי, האופייני לכל אמנות טובה ולכל ההישגים האנושיים”.

אין זה מפתיע איפוא, שאחת ההשפעות הגדולות על יצירתו של אוריון היתה ביקורו בתערוכה רטרוספקטיבית של ברנקוזי בפאריס. הוא ראה שם תצלום של העמוד האינסופי שיצר הפסל ב–1937; זיקה דומה היתה בפסליו הרבים של אוריון ששאפו לשחקים, לאינסוף.

הביטוי המעניין ביותר של עקרונות אלה היה בפיסול האנרגטי והבין־גלקטי שהגה אוריון. בשנת 1981 הוא נסע לסן פרנסיסקו שבקליפורניה לייצג את ישראל בוועידה בינלאומית לפיסול. אז ביקר לראשונה במתקן של נאס”א בפסדינה, צפה במראות שצולמו במאדים והוקסם. כעבור שנה הציע לאנשי סוכנות החלל האמריקאית ליצור פעולה פיסולית ולהציב אבן על אבן על המאדים. ב–1988, בפגישה במפקדת נאס”א בוואשינגטון, הציע להציב שם קו אבנים כפי שעשה במדבר, בשדה צין, בעזרת רכב חלל. בתיאור הפרויקט כתב: “מאחר שתהליכי הבליה על המאדים אטיים כזמן האסטרונומי, יימחו מתווי אבן גיאומטריים אלה רק לאחר מיליארדי שנים”.

הרומן הבין־גלקטי נמשך כ–15 שנים ובהן כמה תחנות: ב–1987 שוגרה קרן לייזר אנכית למישור שביל החלב ממכללת תל חי שבגליל העליון. שנתיים לאחר מכן שוגרה קרן אנכית שנייה ממצפה בר גיורא ליד ירושלים. השיגור, בתמיכת מוזיאון ישראל וסוכנות החלל הישראלית, ארך 55 דקות ו–33 שניות.

באפריל 1992 התקיימו אירועי שנת החלל העולמית ובהם שוגר אובליסק אנרגיה נוסף, שיצר קתדרלת אור אנכית למישור שביל החלב. לאירוע השיגור הזה, שהתקיים אף הוא בתחנת הלייזר של בר גיורא, באו כ–50 שוחרי אמנות. הוא התקיים ביום השנה לזכרה של רותי אוריון, אשת הפסל, שמתה שנה קודם לכן. האלומה ששוגרה, אמר אז אוריון, עושה את דרכה כמה שנות אור הרחק מכאן “אל אינסוף היקומים. הפיסול, עד היום ולאורך ההיסטוריה שלו, הוא פיסול מקורקע. הגיעה שעתו לפרוץ מתוך שדה הכבידה של כדור הארץ, אל טווחי מערכת השמש, ומעבר להם, אל הטווחים הבין־גלקטיים”.

בודד בפריפריה
אף שבשנים הבאות הציג אוריון בתערוכות ‏(לא רבות‏) והמשיך להציב פסלים, הוא נותר הרחק מהשיח ומשדה האמנות ההגמוני. חוץ מיגאל צלמונה כמעט שלא היה לו מפגש עם הממסד. האמנים עצמם, בעיקר בני דורו ומעט צעירים מהם, העריכוהו מאוד, אך מרחוק.

כיום הסדנה של אוריון במדרשת שדה בוקר, המכונה “המוזיאון לפיסול מדברי”, נעולה. עשרות המודלים, הספרים, כתבי היד וכלי העבודה המצטופפים במדפים ועל רצפת החלל צוברים אבק, הולכים ונהרסים.

אחת הסיבות לכך שאוריון נשאר בשולי הקאנון היא המרחק, וזה אינו רק פיסי גיאוגרפי כי אם מנטלי, אידיאולוגי וכלכלי. “אנשים התעצלו לנסוע לנגב לראות עבודות שלו”, אומר אברהם חי. ב–2002 אצרה נגה ראב”ד תערוכה של אוריון במוזיאון הנגב שבבאר שבע.

“ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה, של אמנים שאיכשהו לא זוכים להגיע לחשיפה הגדולה לציבור”, אומרת ראב”ד. “עם זאת, על עזרא אני לא יכולה לומר שהוא אמן לא ידוע. כי עזרא קיבל הערכה מקצועית מכל אדם ואיש אמנות בישראל. הגדולים והחשובים שבאמנים בני דורו הביעו הערכה אין קץ. עם זאת, ללא ספק הפער בין ההערכה להכרה הרשמית שהוא ראוי לה – גדול מאוד. אמנים שחיים בפריפריה ושם מרכז חייהם נפגעים מהעניין הגיאוגרפי. זה לא מספיק שבשיחות סלון סגורות מביעים הערכה”.

חי, שעובד עם שמנה וסולתה של עולם האמנות, טוען כי “אמן הוא 60% יחסי ציבור”. הוא מציין את דני קרוון ומנשה קדישמן כדוגמאות  מובהקות לכך, ולעומתם, את בוקי שוורץ, שבדומה לאוריון, לא ידע לשחק את המשחק ובמובנים רבים גם לא רצה. חורב, זוגתו של אוריון, מעידה: "הוא לגמרי יחידאי. יחיד במינו. המדבר מאוד התאים לו, השקט הזה, הבידוד הזה והרוח הזאת".

מיכה לוין אומר כי: "אף על פי שהיו לאוריון חברים אמנים והוא יזם פרוייקטים עם אמנים אחרים, הוא היה דמות אידיבידואלית מאוד. אדם בודד, שנשאר מרוכז במה שהוא רוצה לעשות ועושה. הוא היה בן אדם מרשים ומיוחד במינו, אך לא היה כריזמטי כמו דנציגר שאנשים הקיפו אותו והקשיבו למוצא פיו. עזרא לא עשה כלום מבחינה חברתית או אנושית לקדם את עצמו".

אולמן נזכר שלפני שנים רבות התכונן אוריון להציג באחת מתערוכות סלון הסתיו בביתן הלנה רובינשטיין, אך הדבר לא יצא לפועל. משלא התקבל סיפר לאולמן שהיו בידיו שתי אפשרויות: "האחת להקיף את הלנה רובינשטיין בצמיגים ולהצית והשניה לחיות עם חיוך מסוים. והוא בחר באפשרות השניה".

לדברי חורב, "הדברים שלו ממשיכים להשפיע. גם הדברים המופשטים ביותר שלא ניתן לראות, אלא רק לדבר עליהם ולדמיין אותם, כמו האומנות הבין-גלקטית. אני חושבת שהאומנות הזאת והתוכניות העתידיות שלא הצליח לממש היו חוד החנית של היצירה שלו. מהפיכה בחשיבה. זה מה שריתק אותו, ההבנה של הדברים בלי הצורך לחוש אותם. כל העבודות של עזרא לקוניות ומתומצתות מאוד וזה הכח שלהם. כאן הוא מגיע לשיא".

אולמן מוסיף: "מבחינת הפיסול אני חושב שיש לו משמעות אדירה בכל מקרה. אני מעריך שהפעולה והפעילות שלו השאירו אימפקט שקשה למדוד אותו". חורב מסכימה ומוסיפה בעצב רב: "אני חושבת שקתדרלת האור, כפי שהוא קרא לה, איכשהו מפלסת לה את הדרך בחלל במהירות האור וממשיכה להתקיים. היה בו איזשהו צורך להישאר אף שהוא היה מודע מאוד לסופיות של החיים. הוא ישאר לתמיד דרך העבודה הזאת, שהיא ענקית בכל קנה מידה". ואמנם אפשר לקוות שמורשתו של אוריון תונחל לדורות חדשים, בעזרת תערוכה מקיפה שתוצג במרכז הארץ.

——————————————————————————

איש הנגב
ד"ר זאב זיוון 25.10.2012 12:002
בתגובה על "אמן האינסוף" מאת אלי ערמון-אזולאי ("הארץ", גלריה, 19.10)

זכיתי לעבוד לצד המורות החיילות שפעלו בבית ספר שדה שדה בוקר בשנות ה-70 הראשונות, בניהולו של עזרא אוריון. אוריון היה מנהלו השלישי של בית הספר, שנוסד בידי יהושע כהן ומיכאל גל ב-1962.

זו היתה "סיירת" שחרשה את הר הנגב וסיני והגיעה לכל פינה, כאוריון לוחץ אותנו וקיסם בידו מעל המפה עם השאלה הנצחית: היכן אנחנו במפה? הרקע הצבאי שלו סייע לו לחבור למיטב הסיירות של צה"ל שבאו באותן שנים לבית הספר ללמוד ולסייר.

סיור שכזה עם סיירת גולני בפיקוד יהודה פלד ובהדרכת ד"ר זאב משל הביא אותנו ב-1970 לפסגת ג'בל עריף א-נקה שבמזרח סיני ולגלות מחדש את כונתילת עג'רוד שעל דרב אל-עזה.

ברצוני להעיר, כי אוריון לא היה מנהל המדרשה. הדרך שפרץ בהר ארדון איפשרה למטיילים במסלול מעגלי לרדת מהפסגה אל "העמק האדום" שבמזרח מכתש רמון. כעורך כתב העת "סביבות" פירסם, כמפעל של איש אחד, 49 חוברות שעסקו בחינוך סביבתי, בנגב ובפילוסופיה.

כמנהל בית ספר שדה הוביל את סימון שבילי הר הנגב הרבה לפני שצמחה הרשות ושלטיה. השלט שעיצב, בצורת חץ עם אף חתוך מוכר וזכור לוותיקי המטיילים.

אוריון ייסד את חוג המטיילים האזורי של המועצה האזורית רמת נגב, והדריך את טיוליו בשנותיו הראשונות. החוג ממשיך לפעול עד היום, משנפתח הגבול עם ירדן, אוריון נמנה עם חבורת המטיילים שטיילה בפטרה בעקבות מחקריו של פרופ' אברהם נגב ז"ל.

בכותל המזרח של מטיילי, לומדי ומלמדי הנגב שמור מקומו של עזרא אוריון. גם אם לא כל המטיילים עמו בשבילי הנגב התלהבו מחזון שדה הפסלים בשדה צין.