יותר גבוה, יותר עמוק

יגאל צלמונה הוא אוצר ראשי בינתחומי במוזיאון ישראל, ירושלים.
הטקסט מתבסס על דברים שנשא ביום עיון לכבוד עזרא אוריון באפריל 2004, במדרשת שדה-בוקר,

היצירה של עזרא אוריון מתגלגלת ומתפתחת במהלך השנים בדרך בעלת היגיון פנימי מרשים, כשפרק אחד נובע כמסקנה מהפרק שקדם לו. כשבוחנים תקופות מאוחרות ביצירתו של אוריון, נדמה שאפשר היה לנחש את התפתחותן מניתוח של ראשית היצירה. אבל אוריון הוא יוצר חשוב דווקא משום שלא היה אפשר לנחש את הפרקים ביצירתו לפני שהתממשו, ורק בדיעבד מתגלה ההיגיון הפנימי שלה. אפשר להעיז ולומר, שהעיקרון המוביל של ההתפתחות הזאת הוא שכיוון את הפיסול משחר ימיו: השאיפה להיאבק בכוח הכבידה, המודעוּת לביטוי הטרגי ביותר של הכבידה – הסופיות של הקיום; המוות. המאבק הזה מעניק ליצירה של אוריון ממד הרואי, האופייני לכל אמנות טובה ולכל ההישגים האנושיים.

רעיון שדה הפסלים של אוריון בנגב מ-1968 היה חלק ממגמת ההתנגדות הרומנטית לעיר הגדולה, לכרך. אוריון דיבר אז נגד הפיסול המעוצב בידי הכרכים, שהגלריות הן איי הקיום שלו – מגרשים נמוכי תקרה, מוקפי קירות. זהו פיסול זמני, קטן-ממדים, שעשוי על-פי מידת הדלתות של המבנה שהפסלים חייבים לעבור דרכן; פיסול מיניאטורי ובורגני. כדי לחולל חוויות בעוצמה רוחנית חזקה הפיסול צריך להיות גדול, טען אז אוריון. עליו להתנשא הרחק מעל האנשים, להשתרע על-פני מאות מטרים. הוא חייב לשלוט במלוא היקפו של החלל ולהכיל את האנשים בחלליו הפנימיים והחיצוניים. אוריון דיבר על שדה הפסלים שלו במונחים של פריצות אור לתוך מסות גבוהות של חושך עטוף בטון; קתדרלות של אור ואבן. הוא דיבר על מערכות פסלים, על קהילות פסלים וכמובן על שדות פסלים.

בעומק הטקסטים של אוריון זוהר משפט אחד, שמנבא אולי את הפרקים שבאו לאחר מכן ביצירתו: "קתדרלה היא תהום אנכית. ביטוי של דחף להמראה".[ii] לפי המשפט הזה, קתדרלה היא קליפת אבן ליֵצר. דחף ההמראה הוא מושג מפתח בהקשר זה. זהו הביטוי הגבישי ביותר של ההומו ארקטוס – האדם המתרומם, שכפות רגליו נטועות באדמה אבל משהו גורם לו לקום, לעמוד, להתמתח, להתנגד לכוח הכבידה, לברוח מכלא הגוף, מן הסופיות של הקיום ומוודאות המוות.

תפיסת הפיסול כעיצוב של מסות בידי כוחות במובן הרחב ביותר של המילה, שהובילה את אוריון לראות בפעולות הטקטוניות פיסול ולהצטרף אל הפיסול הזה – היתה תובנה נחשונית וייחודית בכל קנה-מידה. אוריון רואה במערכות הרכסים בנגב, בהימלאיה ובאררט כני שיגור של ההכרה אל מעבר לבועת היקום הנראה. יותר מכך, הפיסול החדש או המתחדש של אוריון, שבילי האבן העצומים שהוא מעמיד מול הרכסים, הם בעצם כני השיגור האמיתיים אל הטווחים האינסופיים. הם מטווחים את הגוף, העין וההכרה של המתבונן – לאו דווקא אל האינסוף אלא אל האין. זהו תהליך של  שיגור – המראה – דאייה – נסיקה אל קצות הטווחים של ההכרה – אל הכרת מהותו של הֶרף הקיום האנושי.

האמן הגרמני קספר דויד פרידריך [Friedrich] צייר את הדמויות הבודדות הניצבות על רכסים אלפיניים מול תהומות ים (כמו הנווד מעל ים ערפילי, 1818) מתוך דחף דומה, אבל הדמויות הללו מבקשות להצטרף אל אלוהים מוגבל. הן מצוירות על-גבי ריבועי בד קטנים וממוסגרים. הכול כאן סופי. הפסל החשוב קונסטנטין ברנקוזי [Brancusi] יצר פסל בשם העמוד האינסופי (טיגו ז'רו, רומניה, 1938). גם העמוד הזה היה מַשגר תודעה לטווחים אחרים, אבל הוא עדיין גוש אבן סופי. אוריון מייצר מטא-פיסול. כמו לוחם ג'יו-ג'י-טסו הוא מצטרף לכוח קיים, לרכס ההרים, ומשם ממשיך הלאה ומבצע תרגיל מבריק לפיסול ההיסטורי. האמנות שלו יכולה להשתייך לקטגוריית אמנויות הלחימה הקוסמיות. הוא מבטא את השאיפה האנושית לברוח כמה שיותר רחוק מן המוגבלות. אוריון תכנן ליצור שורת אבנים על שפת מצוק הוואליס מארינריס [Valles Marineris] על המאדים באמצעות רכב החלל של נאס"א. זה היה אמור להיות מבצע של קידום כני השיגור של ההכרה אל תחומים רחוקים יותר, אבל בבסיסו, רעיון זה הוא חלק מהפיסול הטקטוני.

לגלי האבנים של אוריון יש מטרה רוחנית והכרתית, אבל גם ממד קונקרטי: חשוב כאן אלמנט העלייה לרגל, המסע הארוך לאנפורנה, ההליכה האיטית של המשלחת אל האתר, הטיפוס המפרך עם האבנים על הגב אל הרמה שמול ההר – כל ההתגלגלות האיטית והקשה עד להקמה של מה שהוא לא אחר מאשר מזבח חילוני. ואז, השיגור של ההכרה אל הבלתי-נתפס. זהו שילוב של זיעה, שרירים, קושי ואבן עם מושגים כמו הכרה אנושית ורוח האדם. זהו גם שילוב של העבר שלנו, של הגנים התרבותיים שמחברים אותנו עם אבותינו – שבנו גלי אבן דומים כדי להתחבר עם כוחות גדולים מהם – עם ההווה; שילוב של הקדמוני והקמאי עם מודעות מאוד מערבית, עכשווית, אתיאיסטית ומודרנית.

בכל יצירת אמנות גדולה יש משהו פגאני, בהיותה מין מחולל רוחני בעל נוכחות גשמית. הקתדרלה שאוריון דיבר עליה בעבר גם היא מושג מתחום הקדושה, אבל ההצטרפות לאינסוף היא ביסודה אתיאיסטית. עזרא אוריון הוא אנטי-דתי באופן עמוק ומובהק. "אלוהים", כתב פעם, "הוא רעיון שהופק באולפני הכרת האדם", הוא תהליך של "דיוקן עצמי". במקום אחר כתב: "אני מאמין באמונה שלמה באי ביאתו של המשיח". אם יש משהו רליגיוזי בנסיקה הזאת אל טווחים אינסופיים הוא טמון דווקא במה שכינה פרויד "החוויה האוקיאנית" – אותה תחושת איבוד עצמי, שאנחנו חווים מול אוקיינוס ללא-סוף, העומדת ביסוד חוויית הקדושה.

ההבנה שמסה היא בעצם גם אנרגיה איפשרה לאוריון לפתח את הפיסול הבין-יקומי. הפיסול הבין-גלקטי הוא פריצה של הפיסול מתוך ההיסטוריה של עצמו, מן החומרים שבהם עוצב מאז הפרהיסטוריה. ב-27 באפריל 1992 שוגרה קרן אנכית ממשגר לייזר של רשת וגנר העולמית ממצפה הכוכבים בר-גיורא שליד ירושלים, בתמיכת מוזיאון ישראל וסוכנות החלל הישראלית. השיגור נמשך 55 דקות ו-33 שניות. זה היה בעצם מטיל-אור, או אובליסק אנרגיה, שקוטרו 15 ס"מ ואורכו מיליארד ק"מ. הוא נטש את מערכת השמש תוך חמש וחצי שעות, חלף על פני החללית ווייאג'ר 2 ששוגרה חמש שנים קודם לכן, חדר דרך מיפתח ביקום הנראה ונורה אל תוך האינסוף הגלקטי. זהו מסע אינסופי שיש לו ממד אנושי, כיוון שהוא נוצר בידי אדם אבל מתקיים בממד הבין-יקומי והבין-זמני. קתדרלת האור הזאת תגיע לזמנים קדומים, לפני היות האדם על פני כדור-הארץ. ממדי החלל והזמן של הפיסול ההיסטורי מתהפכים. ולמרות הכול, זהו פיסול. אם מסות הן אנרגיות על-פי איינשטיין, הרי שפיסול יכול להיות מעצב אנרגיות. אבל אין ספק שמדובר במעמד אחר של הפיסול, במצב צבירה אחר שלו, השונה מזה שאנו מכירים.

כשאנחנו נמצאים בתחום הגלקסיות, אנו מודעים לכך שכולנו מיקרו-גלקסיות. האדם של עזרא אוריון יודע שהוא אינו אלא "טרמינל חלקיקי אבק בין-גלקטי – פלנקטון אנושי דואה" – כמו העולם. אנחנו בנויים מאותו חומר ונענים לאותה חוקיות. מרטין היידגר [Heidegger] כתב שהישות האנושית היא ישות של מוּשלכוּת קיומית. להיות קיים משמעו להיות קיים שם. קיומו של האדם הוא הוויה מושלכת לעבר המוות. אנחנו מודעים לכך שאנו חלק מן היש הכללי, אבל איש יוצר אחד מלמד אותנו להסכים לזה, לקבל את זה, ולא מתוך גישה מתרפסת. קנה המידה הגלקטי מאפשר לנו להבין את עצמנו כאלומות וקטורים. מצד אחד, מחוברים לעבר הקמאי – לטומולים ולגלי האבנים שיצרו אבותינו כדי להתחבר למה שמעבר להם, ומצד אחר, חוברים למיקרו-קוסמי ולמקרו-קוסמי.

מכיוון שמוזיאון ישראל היה המטרייה האווירית של פרויקט השיגור מאתר סוכנות החלל הישראלית בבר-גיורא, נכחתי בשיגור ואף נשאתי דברים לפני הלחיצה על הכפתור לשיגור הקרן. בדרך לבר-גיורא נדהמתי מהמוני התנים שהתקהלו לפני שערי האתר. פרוות מדבר מייללות. באתר עצמו התרוצצו עקרבים שזנבותיהם זקורים. אני זוכר שכאשר הבטתי בקרן המשוגרת חשבתי על העקרבים ושמעתי את התנים, ובאותה עת ניסיתי, והצלחתי, להתחבר לחוויית הנסיקה לאינסוף. ניסיתי לשכוח את העקרבים שהזכירו לי את כפות הרגליים, את העובדה שאני נטוע באדמה באמצעות רגלי, אך נוסק עם חלק ממוחי. ואז הבנתי שהפיסול הגלקטי לא נועד להגיע לשום מקום. הוא לא נועד לגעת באינסוף כמו באיזה קיר וירטואלי. הוא נועד להיות חוויה כוּלית. לגרוף איתו את האדמה והעקרבים והתנים, ולהיות בעצם יצירת אמנות טוטאלית. .Gezamtkunstwerk

אחד ממומחי החלל טען באותו ערב בפני עזרא אוריון, בהתרסה השמורה למומחים, שגם פנס-כיס יכול לבטא אותו רעיון. אבל אין זה נכון. מה שחשוב כאן הוא הטוטאליות. זו אינה אמנות קונצפטואלית, זוהי אמנות קונקרטית, דווקא בגלל הפיזיות הנוכחת כל כך של הממדים העצומים. היא קונקרטית מפני שזהו פיסול בממדים אסטרונומיים, והיא קונקרטית משום שהיא ביטוי גופני של יצירה רוחנית.

ברצון לעוצמה הניטשיאני הזה יש גם ממד טרגי. הכרת הסופיות והמוות וההבנה שאיננו אלא אבק גלקטי היא טרגית. הפיסול הבין-גלקטי הוא יצירה קודרת ואפוקליפטית. זהו שיגור של אלומות אור החוצות את המאפליה. זוהי קפיצת ראש נחשונית אל החושך האינסופי. זוהי דאייה בעולם ללא אל אבל עם כמויות אדירות של חסד, אומץ, מודעות ויכולת לראות עין בעין את האבסורד של הקיום ואת הסופיות שלו – ולכן היא גם יצירה של ניצחון.

חשוב לזכור שרעיון האמנות הטקטונית והבין-גלקטית נולד מחוויית המדבר. אוריון חי שנים רבות במדבר בדיאלוג שקט עם "מאגרי דומיה אילמים וענקיים של סלע", עם מצבורי זמן נצחי. חוויית האיבוד של האני בממד שמעבר לו, השאיפה לצרף את הקיום האנושי אל האינסוף, המודעות לכוח ההבעתי של התהליכים הטקטוניים וראיית השינויים במבנה קרום כדור הארץ כפיסול – כל אלה נולדו מתוך המורפולוגיה של הר הנגב. מה שהתחיל בשדה-בוקר ביקש באופן כמעט טבעי להמשיך על המאדים.

קריסת הנרטיבים הגדולים המאפיינת את תקופתנו וכישלונן של התיאוריות הכוללניות לפרש את העולם, הרחיקו אותנו עוד יותר מן המוחלט. מה שנותר בתוך הריק, שתפיסות עולם ישנות התקפלו לתוכו ברעש גדול בשלהי המאה ה-20, הוא רחש וזמזום בלתי פוסקים של מקריות קטנה, הסתעפויות מורכבות עד בלי סוף של פרטים זעירים, חומקים מהבנה במשמעותה הישנה. העולם נעשה דייסת תקשורת אחידה ומרחב מנוקד איים שמרניים ואלימים, שכל אחד מהם מנסה לפרש את סביבתו בדרכו הארכאית. אפשר לראות כיום את הפעולות הלקוניות של אוריון ביקום כמטפורות זוהרות העושות דרכן הרחק מן היורה האנושית המבעבעת על קליפת כדור הארץ. הן מבקשות להזכיר לנו שיש עוד תוקף לאקט הקיומי, לפעולה שאינה מבקשת לפרש או לאשר, אלא להיות מעין אנך של קנה-מידה הכרתי לתפיסה של ממדים אינסופיים. זהו אקט שמאפשר לנו לחיות טוב יותר את הסופי. הפעולה האמנותית של אוריון ממשיכה לבוא מן העבר ולגהור אל העתיד. היא באה מעולם הארכיטיפים הפילוסופיים – שבמרכזו הסיזיפי והטנטאלי – ומשתגרת אל הטווחים היקומיים, שרשומים בהם צפנים של אקראיות ונידחות, השלמה ומרד, הרואיות וחולשה. היא באה מן הסופי והטרגי והולכת לאינסוף, וכך מאפשרת לנו לחיות טוב יותר את מצבנו כתחנות זמניות של אבק גלקטי.

אוריון תמיד אמר על עצמו שהוא נווד מדברי ושהעם שלו הוא המין האנושי. אנחנו כוח קין, הוא אומר, ולא כוח סיזיפוס. מן הבחינה הזאת, חשוב מאוד להזכיר שממד מוסרי נלווה ליצירה של עזרא אוריון. בסוג העשייה הזאת שמכוונת הכי רחוק, הכי גבוה, מעבר למקריות ומעבר ליומיומי, טמונה איזו איכות של סרגל מצפוני. אוריון – ביצירתו ובהתנהלותו האישית חסרת הפשרות – קובע לכולנו רף של התנהגות ומנסח אמות-מידה הקובעות סוג מסוים של פרופורציות לתפיסת העולם שלנו. ההכרה ששוגרה אל הבנת האינסופי, ובאופן מטפורי מתבוננת בנו משם – הכרה כזאת תופסת אחרת מושגים כמו זמן חיים מוגבל, גבולות של מדינה, גבולות של זהות. זהו תרגיל מרתק לנסות לראות את עצמך מרחוק.

בספרו המרגש של רוז'ה-פול דרואה [Pol Droit] פילוסופיה בחיי היום-יום: 101 ניסויים, הוא מציע ניסוי בשם "לראות את הכוכבים למטה". צריך לשכב על הגב, להביט בכוכבים ואז: "חכה כמה זמן שנחוץ, עד לרגע שנולדת בך התחושה שאתה ממוסמר לקרקע, כמעט נמחץ מתחת למרחבים העצומים האלה, נקודה זערורית ומעליה האינסוף. הניסוי הוא פשוט להפוך את היקום על ראשו. אט-אט תשתכנע שהשמים הענקיים האלה נמצאים מתחתיך. אתה מזדקר מתוכם. כוח אדיר מרתק אותך לאדמה, אבל השמים הענקיים האלה נמצאים מתחתיך. אתה מרחף מעל לתהום הכוכבים ועלול ליפול לתוכה בלי סוף. ואז: לא צריך כמעט כלום, משב קל, אולי רגע של הסחת דעת. די באלה כדי להיסחף לאט-לאט בין שמים וארץ, במורד השמים. כשאתה קם, לאט, תעשה את זה בזהירות".[iii] משהו מזה מציע לנו אוריון – אבל הרבה יותר גבוה, הרבה יותר טוטאלי, הרבה יותר עמוק.

——————————————————————————-

 

[ii] כל הציטוטים מדברי אוריון מתוך רישומי שיחות ורשימות שבידי מחבר המאמר.

[iii] רוז'ה-פול דרואה, פילוסופיה בחיי היום-יום: 101 ניסויים, מצרפתית: דן דאור, הוצאת חרגול, 2003, עמ' 18.