אבא שלי ענק. הוא נועד להיות ענק, נוצק אל תבנית ענקים. הוא גודל כ"אדם החדש", שיא היצירה המשיחית של הוריו, החלוצים הנפילים. לגורי ענקים אסור לבכות, לפחד או להתלונן.
הם גדלים חסונים ויחפים, יפי בלורית ותואר. הם האוונגרד המובחר, המבקיע את הדרך אל עולם המחר. אחיהם הגדולים היו בבריגדה הבינלאומית בספרד, היו בפלמ"ח. הם הבחורים הנכונים לכל משימה, מגויסים עד כלות.
מעל הכתפיים הרחבות של אבא רואים את העולם מרחוק. אבא מפעיל את הבולדוזר הכי גדול. הטרקטור שלו מושך בקלות עגלה עמוסה בהר של אספסת, והנוף מלמעלה נפרש אל האופקים. בחדר-האוכל קוראים אליו "בוקר טוב המפקד!". מתחת לכיור מסתתר קלצ'ניקוב, שלל מאיזה מרדף. על הג'יפ שלו יש מקלע אפס שלוש, עם חורים לאורך הקנה.
אבא מרתך באפלולית של המסגריה. הוא מסתיר את הפנים במסיכה של אבירים ומסתכל באור האסור שבקצה האלקטרודה. אבא מפורר סלעים. הוא עומד זקוף ושרירי, מחריש אוזנים בפטיש אוויר, ומגלף גוש עצום של אבן. אחר כך, החמוקים הקרירים של הפסל הופכים למשחקיה. בדמיון אפשר לשחק מחבואים בין המגלשות והמנהרות שבתרשימים. לטייל ביראה בתוך הדגמים של הקתדרלות. דגמים שעוד מעט יפרצו החוצה, ויהיו גדולים פי 200!
אבא חותך הרים. הוא מנצח בתנועות רחבות על מפעיל הבולדוזר. "מנגן על הכלי". הוא לא מחכה לשום אישור מהמליאה, מהאסיפה או מהועדה. הוא מזקיף סלעים, בלי רשיון, מבצע את "מה שנכון". מה הסיבה לכל הפעילות הזאת? "אומנות". מילה קטנה, שמקפלת בתוכה את כל המשמעות. זה מה שחשוב באמת. אין הסבר אחר. כשתגדל תבין.
אבא מנהל בי"ס שדה. כל המדבר הזה, הוא הממלכה שלו. הצוות ממלא בשבילו דו"חות תצפית – כמה יעלים הם ראו, איפה ומתי. הג'יפים של אבא מתגברים על כל שיפוע. הוא זה שפורץ ומסמן את השבילים, זה שחוצב את המדרגות במצוק. המדבר שלו הוא גיאולוגיה וארכיאולוגיה – לכל השאר הוא קורא בזלזול "תכסית". הקניון בעין מור הוא אחת הקתדרלות של אבא – רק מי שראוי, מי שמתאמץ ומטפס, מגיע אל הבריכה הנסתרת שלו.
בוקר אחד אבא העיר אותנו עם אור ראשון והוביל אותנו אל שפת המצוק. משם הראה לנו, כמו קוסם, את נחשולי השטפון במדבר. מפלים אדירים של מים, שגעשו אל הצין, בשבילו.
אבא מוציא מים מהסלע – הוא משכנע מנהלי תאגידים ובנקאים, שהדבר החשוב ביותר שהם יכולים לעשות, זה להקדיש כמה מאות אלפים, לאומנות משמעותית. משהו גדול, כי על פחות מ-15 מטר גובה, אין טעם לדבר איתו. הוא "לא מתעסק בצורפות". הרי כל דבר שאפשר להכניס אל תוך גלריה הוא בזוי – "דקורטיבי". כסף זה דבר מלוכלך. אל היד של אבא זה לא נדבק. אבל כל גרוש נוסף מותח את הפלדה כלפי מעלה, מרים את הבטון גבוה יותר.
כדי ליירט את האנשים העסוקים, צריך רק נחישות וסבלנות. כדי לשבת עם "מנהל מערכת השמש" של נאס"א, צריך לפתוח יומנים, ולתאם לעוד חצי שנה. שם עוד לא צפוף. גם אם הפגישה שקבעת נדחית לעוד שנה, היום ההוא בוא יבוא. אפילו הזמן עובד בשביל אבא.
מגדלור של כריזמה, אבא מתניע אנשים. בטפיחה על השכם הוא רותם אותם למאמץ. עוד לפני רגע הרעיון נראה להם תמוה וסהרורי, והנה, הם כבר מגויסים לצוות שיחולל "משהו חשוב".
ככה גויס טיול השחרור שלי להודו, לטובת הפיסול הטקטוני. לפתע הפכנו, בן דודי ואני, מתרמילאים שלווים, לחיל החלוץ של "המשלחת להקמת הפסל הגבוה בעולם". בבקעת אנפורנה, 4100 מטר מעל פני הים "הנוכחי". הבנאים, שגויסו שם כסבלים, היו נירפים משהו. באוויר הדליל והקר היה קשה לעבוד. אבל אצל אבא "כשהחייל אומר אפסו כוחותי, הוא מיצה רק 10% מיכולתו". הוא הסביר להם שאנחנו בונים "צ'אוטרה" – מין ספסל של רוחניות. מילה משותפת אחת הספיקה. הנפאלים סחבו לוחות צפחה וגלגלו סלעים בהתלהבות גדולה. כשהושלם הפסל, שוגרה ההכרה שלנו בהתרוממות רוח אדירה, במעלה פסגת האנפורנה, בניצב למישור הגלקסיה. אבא משגר אובליסקים באורך של מליארד קילומטרים. מטילי אנרגיה ממריאים בדממה, אנכית. נוסקים אל מרחבי היקום, אל הנצח.
אבא מדבר לאט. מתנסח במדויק. חוצב את המילים. מנקד כדי להדגיש. לפעמים הוא מצחיק. איזה שובבות מבצבצת בפינת העין שלו, מבלחיה מתחת למצוק המצח הרציני שלו.
אבא רץ בעקשנות, למרחקים ארוכים. מחליט כל יום מחדש, בהצבעה "ברוב רגיל", לצאת לעוד קרב מאסף בבליה. לרוץ שוב על שפת המצוק, לקראת השקיעה.
אבא היה לוחם חסר תקווה. מורד מתמיד בכבידה. משדר בנחישות: "הכל אבוד ואף על פי כן".
אבא היה אתאיסט חסר פשרות. הומניסט, שמיואש מהמין האנושי. האוונט גארד, שיודע שההמונים כבר לא יבואו בעקבותיו . אבא חצב לוחות ברית של משמעות יחסית, שדאו כמו אבק על פני התהום. הוא ראה את כל החיים על כדור הארץ, כהרף חולף ומקרי, ביקום אדיש, מדברי. אבא היה משורר מר של מילים מרוסקות, נמוגות. הוא כתב:
לא היה לי אלא – זהב דועך – ששמה בידי – השמש השוקעת – – לכל חיינו – – אל תחנת תהום –
שמתי אבן על אבן – – עברו חיי – –
אבא היה ענק.
אלון אוריון, 2015