יובל יגר, 2016
עזרא היה מפקדי בסיירת המילואים של חטיבה המרחבית 3 אלכסנדרוני. את רוב שנותיי במילואים עשיתי תחת פיקודו. הגענו לסיירת הזאת ישר עם שחרורנו מסיירת גולני אי שם ב 1961: "אני רוצה לשדרג את הסיירת ולתת לה קפיצת מדרגה" אמר לנו מיד בפגישתנו הראשונה. ואכן השתלבנו בתפקידי פיקוד שונים ובתפקידים מרכזיים אחרים ביחידה המתחדשת. עזרא הרשים אותנו וקנה אותנו מיד בעוצמה שהקרין, בקולו האיטי והעמוק, בגופו הגדול ובכלל באישיותו הכובשת. איש שטח ונווט מעולה שאחריו היינו הולכים באש ובמים ללא היסוס. היו לנו שנים נפלאות בשירות אתו. שנים שהתגבשה תחת שרביטו חבורה של אנשים שאהבו זה את זה ואהבו והעריצו את מפקדם. שנים קשות של מלחמות, של אובדן חברים, אבל גם שנים נפלאות של טיולים מקסימים ברחבי המדינה ובגבולותיה. אהבנו את הרגישות שהייתה חבויה בגופו הגדול ובדמותו הכאילו קשוחה של עזרא. אהבנו את ההומור הדק ואת חיוכו המבויש קמעה.
כמה תמונות מני רבות שנחרטו בזיכרוני:
מלחמת ששת הימים הייתה אולי התקופה המשמעותית ביותר בשירות המילואים שלנו עם עזרא. בימי ההמתנה הארוכים אנחנו מתמקמים בחורשה שליד אליפלט. התפקיד שלנו לכסות בסיורים רכובים ובמארבים את אזור הירדן ההררי, ה'פאתח-לאנד' כפי שכונה. כל לילה היה יוצא מארב לאזור הירדן כדי לסכל חדירות חוליות סוריות לשטחינו. בוקר מוקדם אחד מקפיצים אותנו בצעקות: המארב שלנו נתקל בחוליה סורית בדרכה חזרה , ששטפה אותו באש והתוצאה הייתה כואבת מאד: שני הרוגים ופצוע קשה. המחזה היה נוראי. אחד ההרוגים היה אבנר זמיר ז"ל מרמת יוחנן. ידענו על הקשר של עזרא עם רמת יוחנן. עזרא היה מאופק וכואב מאד. עוד באותו יום נסענו, משלחת מהסיירת עם עזרא, לרמת יוחנן לקבור את אבנר. אני זוכר שהתבוננתי בעזרא כשהוא שופך את העפר לקבר הטרי וחשבתי בליבי מה עובר בראשו של המפקד שלי, כשהחלל הראשון שהוא מביא לקבורה הוא דווקא מקיבוץ רמת יוחנן, שם משפחתו של אבנר ובכל החברים אותם הכיר כל כך טוב.. מאוחר יותר שוב עלתה בי המחשבה, כשיפתח שפרונג ז"ל מדגניה א', הקשר האישי שלו, שהיה צמוד אליו כל המלחמה, חטף פגיעה ישירה מפגז באזור המורטפה, ונפטר ממש בידיו של עזרא : איך הוא מסוגל בשקט כזה, בקור רוח להמשיך ולנהל את היחידה 'כאילו' שום דבר לא קרה…
תמונה נוספת: אנחנו על הג'יפים והקומנדקרים דוהרים לכוון דרדרה , שם נעשתה פריצת הטעיה של כוחותינו לרמה הסורית. פגישה ראשונה שלנו עם המלחמה בכל כיעורה. גופות של לוחמים מאחד הגדודים של החטיבה ממש מושלכות על משאית, כדי לפנותם מהר מהשטח המטווח. אנחנו ממשיכים בחזרה כשהפגזים נופלים מסביבנו. עזרא מחייך חיוך רחב, כאילו נמצא בטיול ואומר: נו הפעם זה כבר לא צחוק, חבר'ה.. החיוך והשקט הזה נסך בנו הרבה ביטחון.
יום או יומיים אחרי זה אנחנו מוצאים את עצמנו מדשדשים אחרי עזרא בוואדי בגזרת דרבשייה באזור ממוקש במוקשי נעל. צנחנים שכבר כבשו אחת הגבעות השולטות גבוה יותר , קוראים לעברנו: אל תלכו שם, האזור ממוקש!. עזרא שממוקד על המטרה להגיע למעלה למוצב שסומן לנו, מחליט להמשיך על אף ההזהרה וכמובן מעביר את ההוראה לפקוח עיניים. אני, שהייתי זריז וקל תנועה, מחליט בהחלטה אולי גורלית באותו רגע, לדלג רק על האבנים הרבות שבנחל, למרות החושך והמשקל שעלי. חבר טוב שלי מקיבוץ אושה – יגאל פזי, שחקן כדור עף מצטיין, עולה על מוקש ורגלו נקטעת. כמה דקות לאחר מכן גם החובש הפלוגתי עולה על מוקש. צעקה ואח"כ דממה . עזרא צועק "לא לזוז!" כוח קטן נשאר לפנות את הפצועים ואנחנו חוזרים קצת לאחור בזהירות, עושים איגוף ויוצאים משדה המוקשים. ממשיכים למעלה לקחת את המוצב שמעלינו, שכבר לא מצאנו בו איש.
גולת הכותרת של מלחמת ששת הימים, שלעולם לא אשכח, הייתה הטיול המפורסם שעזרא אירגן מיד עם שוך הקרבות, לפסגה הגבוהה של החרמון , 2814 מ', שבעצם הייתה חדירה של 17 ק'מ לתוך סוריה מקוו הגבול החדש באזור מג'דל שאמס. רק אדם כעזרא, חובב טיולים מושבע וגם הרפתקן לא קטן, מסוגל היה ליזום ולהוציא לפועל טיול אדיר כזה למשך יומיים שלמים, עם לינת לילה בקור מקפיא מעבר הגבול הסורי, ולא לידע את דדו, אלוף פיקוד הצפון דאז. העונש שקיבלנו, כשהעניין התגלה, לאחר חיפוש אחרי היחידה האובדת שלנו, היה ביטול טיול רכוב למרחבי סיני החדשים והמפתים. עם כל הצער שבדבר הטיול הזה לפסגת החרמון היה ללא ספק אחת החוויות הגדולות בחיי, שעזרא חתום עליה וכל הזכויות הן שלו!
יובל יגר, שמיר, אפריל 2016