אמנון נבר, 2016
עזרא היה מג"ד "מדור הנפילים". מפקד מהזן של המפקד של אנשי פמפילוב (ספר חובה על מפקד רוסי בזמן מלחמת העולם). איש גדול, חזק, שורשי, חושב, מקורי, מדבר לאט, לא לבוש כאיש צבא מדוגם, שואף לכבוש פסגות שלכאורה בלתי ניתנות לכיבוש, ומפקד נערץ שאנשים הולכים אחריו. יש המון סיפורים על עזרא, בגלל היותו כל כך מקורי ומיוחד. אני הייתי מ"פ פלוגה ב'.
1. בהתשה שאחרי מלחמת יום כיפור, עזרא זיהה שבלונה אצל הסורים: קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, מפגיזים את המוצבים והמחנות בגולן, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון. עזרא גם הבחין שהם לא מפזרים פגזים סתם לרוחות השמים. אז עזרא מצא שיטה איך לא להחזיק את הלוחמים שלו במחנות של המפקדות, כל היום בבונקרים כמו עכברים במחילתם. עזרא הקים אותנו מוקדם בבוקר ושלח אותנו לשהות את שעות האור באיזו נקודה אנונימית בלב השדות, שם יכולנו להעביר את היום באוויר החופשי ולתת לסורים ציונים על הפגיעות שלהם במחנות ובמוצבים שסביבנו.
2. יום אחר עמד עזרא במרומי תל פארס. איש גדול עם רובה שמתגמד לו בידיים. לידו עמד ד"ר חילקיהו זונדר – הרופא הגדודי. עזרא הניף את נשקו, הצביע עם הנשק על נקודה סתמית (אנונימית – כדברו) ואמר בקול שקט, באיטיות אופיינית, ובהדגשה: "שם"… ד"ר זונדר התחיל להילחץ "מה שם??". "שם תקום היאחזות זונדר…" אמר לו עזרא בקול שקט. ולזונדר כמובן לא הייתה ברירה. הוא לקח את התאג"ד שלו, ויצא לשדה, לשום מקום, ושם הקים "היאחזות חדשה" לתאג"ד" (תחנת איסוף (פצועים) גדודית).
3. הוא אהב לכבוש פסגות שלכאורה בלתי ניתנות לכיבוש – היינו בתעסוקה בדרום סיני. יום אחד עזרא הפתיע איזו מחלקה מכיוון המצוק, ממקום שאיש לא חשב שהוא עביר – גם כדי להראות ללוחמים שצריך להיות ערניים ל- 360 מעלות סביב.
ליד אחד המוצבים שלי היה איזה פיסטין בצורת חרוט. מאד תלול ונראה קשה מאד לכיבוש. החלטנו להניף עליו את דגל ישראל. יום אחד עזרא בא לביקור במוצב שהוחזק על ידי מחלקה מהפלוגה שלי. ראה את הדגל המונף בראש ההר שלכאורה בלתי ניתן לכיבוש. הסתכל עלי בחיוך אופייני לו, כמו אב גאה בבנו, וללא כל מילים. לא הייתי צריך את המילים. הבנתי כמה הוא גאה בי על כיבוש הפסגה והנפת דגל המדינה בראשו. זה עזרא!
4. בתום מלחמת יום כיפור, עזרא ראה מעליו ומרחוק את שיא החרמון הסורי. 2814 מטרים גובהו מעל פני הים, 17 קילומטרים לעומק השטח הסורי, ומוביל אליו רכס צר מאד ותלול מאד. עזרא לא עמד בפיתוי והחליט שאנחנו חייבים לכבוש גם את הפסגה הזאת. לצורך כך הוא ריכז את "רכזי הענפים" כדבריו (רכזי הענפים היו מפקדי הפלוגות והקצינים הקרביים במפקדת הגדוד, כמו הקמב"צ והקמ"ן). יצאנו לפני שחר בנסיעה לרכבל תחתון בחרמון. משם התחלנו לטפס ברגל עם שחר על החרמון לכיוון השיא הנכסף. היינו עמוסים בציוד הלוחם פלוס ג'ריקנים של מים, צידה לדרך, ועוד… בדרך עקפנו את מוצב הפיתולים, שם ישבה מפקדה של מפקד האוגדה, כדי לא להיתקל בו ולא לקלקל טיול יפה. בכל זאת הבחינו בנו והמפקדה המקומית שם הוציאה צוות שרץ עם מקלע 0.3 וחצובה. הם הציבו את החצובה ועליה את המקלע ופתחו באש לעברנו. היינו כבר גבוה מאד מעליהם. עזרא נעמד על סלע, תקע בהם מבט מזלזל, והמשיך בדרכו לפסגה. גם בדרך חזרה מהפסגה, עקפנו את מוצב הפיתולים. אמרנו כבר שלא רצינו לקלקל טיול יפה…
היינו הכוח היהודי השלישי שהגיע אי פעם לטריג בשיא החרמון הסורי. קדמו לנו איזה שלושה בחורים ישראלים שהעפילו לשיא אי שם לפני הקמת המדינה וקדמה לנו הסיירת של עזרא, שכרגיל, בניגוד לפקודות, העפילה בפיקודו של עזרא לשיא מיד עם תום מלחמת ששת הימים.
5. הוא היה מפקד מקורי עזרא נהג לתרגל את הלוחמים במוצבים בדרכו הייחודית, שלא תמיד הסתדרה לה עם פקודות הביטחון של צה"ל, אבל התאימה לעזרא. הוא היה מגיע למוצב ומתרגל אותו באש חייה כאילו הוא מותקף מכיוון שעזרא החליט עליו באותו שבריר שנייה.
אז עזרא הגיע למרומי תל פארס, מקום בו החזיק חלק מהפלוגה שלי, וגם מפקדת הפלוגה שלי ישבה בתוך התל.
עזרא ניגש לשומר על התל ושאל אותו לאן מחובר הטלפון שמונח לידו. זו לא הייתה תקופת הפלאפונים. זה היה טלפון קווי צבאי. החייל השיב שהטלפון מחובר אל הבונקר של המ"פ. אז עזרא אמר לו "תתקשר למ"פ שלך ותודיע לו שנחת כאן על קצה התל מסוק קומנדו סורי" אז החייל השיב לו "אבל לא נחת כאן אף מסוק" אז עזרא התעקש "צלצל אליו ותודיע לו על המסוק שנחת!" והחייל המשיך להתעקש "אני כבר שומר כאן 4 שעות ואך מסוק לא נחת כאן!" ואנחנו ניצלנו מהתרגול שעזרא זמם עבורנו.
6. היינו באימון בדרום, באזור ירוחם – דימונה. עזרא החליט שעלינו לנווט לכיוון עתיקות ממשית. בין שאר החוליות של הפלוגה שלי, הרכבתי חוליה אחת מכל מפקדי הכיתות החדשים שזה אך הגיעו לפלוגה, והחלטתי לצאת עמם כדי לבחון את רמת הניווט שלהם. הייתי מוכר בגדוד כנווט מעולה, וכך גם החזקתי מעצמי. למדתי את הציר וגם גזרה די רחבה מצדי הציר כדי לאפשר למנווטים שלי גם קצת שולי פספס בניווט. יצאנו לדרך ותוך כדי הליכה הצטלבו דרכנו עם הסגן שלי. צעדתי עמו ושקענו בשיחה. לפתע הבנתי שהחוליה שלי פספסה פנייה לואדי ושהם המשיכו לצעוד עמי כשאני בכלל שקוע בשיחה עם הסמ"פ. עצרתי אותם והעמדתי אותם על טעותם. ברגע של עצלות נסחפתי לעשות טעות. אמרתי להם שאני אוביל אותם מאותה נקודה בדרך אחרת שבכלל לא נלמדה, ואביא אותם אל מתחת לאוכף שבו הם היו אמורים לחצות את דרכנו החדשה המאולתרת. זו הייתה כמובן טעות. הייתי חייב להחזיר אותם לאחור ומשם לתת להם להמשיך בדרכם. קיצורו של עניין, הם צעדו אחרי שעות כשאני כמובן לא מוצא את האוכף ומתברבר בשטח, וההרגשה נוראית. אחרי הרבה ברבורים, הגענו לממשית אבל מדרום כשמפריד ביניינו ואדי עמוק עם קירות מאד תלולים. לא הייתה ברירה. ירדנו כמו עיזים את המתלול וטיפסנו לצד השני. כל הכוחות שניווטו כבר היו חזרה במאהל ולנו חיכה שם זחל"מ אחד עם הנחייה מעזרא לנהג, שאקרא לו בקשר כשאגיע. קראתי לעזרא ואז הוא ענה לי בקשר "קודקו ב', מ ה ק ר ה ל ך ??…" וזהו. לא יסף עוד. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לחפש היכן לקבור את עצמי…
7. עזרא דרש מאיתנו דייקנות ועמידה בלוחות זמנים, מה שלא ממש התאים לי באותם ימים. עוד מבית הספר הייתי מוכר כמאחר כרוני – אבל עזרא גמל אותי מההרגל המגונה הזה. בכל פעם שאיחרתי לישיבת מטה הגדוד וכולם כבר היו יושבים סביב השולחן וממתינים לי – עזרא היה ממתין שאתיישב ואז היה אומר בשקט האופייני לו "נצא לריצה לזכרו של אמנון", וכל מטה הגדוד (ואני עמם) היינו פוצחים בריצה בת כמה קילומטרים. איש לא נזף בי – אבל כמה אפשר לגרום לחברים לרוץ בגללי?. כך נגמלתי.
בהזדמנות אחרת התגייסנו לתעסוקה בגבול הצפון ונסענו במבנה פלוגתי למחנה התעסוקה בקרית שמונה כדי לקבל תדריך לקראת העליה לקו. אני כבר הייתי אחרי גמילה, ואני ומפקדי הפלוגה שלי הגענו בזמן לחדר התדריכים. מפקדי אחת הפלוגות התעכבו בדרך ואיחרו להגיע לתדריך. כולנו ישבנו מוכנים ומפקד חטיבת הקו כבר עמד מולנו והמתין. כאשר המאחרים נכנסו והתיישבו להם, ומפקד חטיבת הקו התחיל לדבר – עזרא קם והפסיק אותו, ואמר לנו "אני רואה שאנחנו צריכים "חזרה לכשרות"". לא היינו צריכים יותר מזה. כולנו קמנו על רגלינו ויצאנו החוצה כדי לפצוח בריצה, כאשר אנו מותירים אחרינו את מטה חטיבת הקו, המומים לגמרי. שוב רצנו כמה קילומטרים, וכאשר שבנו ציינתי לעצמי שאנשי הקו נותרו במקומותיהם באותה תנוחה בה עזבנו אותם, המומים לגמרי. דבר כזה הם עוד לא ראו קודם. כדי להבין עד כמה זה היה חריג – צריך לזכור שהיינו אנשי מילואים וחלקנו כבר ממש לא גדנ"עים.