"הגעתי לשדה בוקר אחרי מלחמת ששת הימים. הייתי קצין בצנחנים שחזר מהמלחמה עם יותר שאלות מתשובות. חברה שלי עזבה אותי וחיכיתי שהיא תחזור ותודה בטעותה. מאוד התאים לי להיות שומר המעין של עין עבדת. עזרא היה אז עדיין מורה לאומנות. הוא הגיע למעין ואמר "צריך לעשות פה שביל. אנחנו לא נסתת פה מדרך עם ידיות ברזל. אנחנו נדאג רק לנקודה בה אדם צריך לתפוס בכדי לא ליפול". היתה לו התחשבות בסלע. הוא היה מסתובב שם, בקתדרלה של עין עבדת ודאג שלא לקלקל. הוא חצב נגיעות. ברור שאתה יכול ללכת על השביל ובמקום שאתה עלול ליפול ממנו, תמצא את נקודת האחיזה. הוא בא עם איזמל ופטיש. הוא חצב ואני אספתי את האבנים. הייתי אז בכושר שיא אבל רצתי אחריו כי הוא עבד בקצב אדיר. הוא לא דיבר אף מילה. אחרי איזה שלוש שעות הוא הסתובב, ראה אותי מנטף ומזיע. הוא אמר "קשה לך, הא?". הוא עבד בריכוז ובהתכוונות מדויקת לדברים שידע מבפנים. כשלעזרא היתה מטרה, הוא ידע בדיוק איך לעשות את זה וכל היתר היה שולי – הוא כבר יביא את מה שצריך. בכדי להבין את עזרא צריך להיות מוכן לצאת לשטח. לקום בארבע בבוקר. לנסוע בג'יפ פתוח, לעלות על ההר, להזיע. הנושא של המדבר זה שקט. תן לאנשים לשבת שעה בשקט, בלי לדבר עם אף אחד ולספוג את הנוף. זו לא תוכנית חובה. היא מיועדת רק למי שרוצה לפגוש את עצמו דרך עזרא" דני קלע, 2015.
"עזרא היה מנהל מאוד קשוח שלא עשה הנחות. יוצאים בארבע בבוקר, לא מבזבזים זמן. לא בארבע ושתי דקות. מי שאיחרה – הג'יפ נסע. את השביל לחוד עקב פרצנו עם סיירת גולני. כל סיירת עשתה משהו, היה תכנון מפורט של איזה שביל הם יפרצו. גולני קיבלה יותר משימות. כך גם נפרץ השביל להר ארדון. הביאו טוריות ומקושים וכשהיה צריך, גם פוצצו את הסלע. האנשים עבדו בשמחה, היה ממש עליז. אל השבילים שפרצנו הגיעו רק קבוצות מיוחדות ולא כל אחת הדריכה בהם" אריאלה רינגל-הופמן, 2015.