יואב קלי, פברואר 2019
את עזרא אוריון הכרתי מסיפורים שעלו מידי פעם במפגשים עם האוריונים – המשפחה המורחבת של אלון, בנו של עזרא. בזמן 'השבעה' עלו סיפורים נוספים וגם נודע לי על כוונתו של אלון לשמר את פועלו של עזרא בדרכים שונות. הדמות של עזרא, כפי שעלתה מהסיפורים, הייתה מאוד מורכבת והפסלים עוררו בי מחשבות: כיצד הם מאזנים בין התערבות בטבע והעצמתו? מהו סוד קסמם? מה בדיוק ניסה עזרא לומר בהקדישו להם את חייו? זאת על רקע סיפור חייו הייחודי. הסיפורים לא הותירו בי ספק כי הוא היה "זן נדיר" גם בחייו.
כמלחין, לפעמים אני שומע קולות, וכך כאשר התלבטתי להיכן לכוון את היצירה של עבודת המאסטר שלי, עלה הקול: 'עזרא אוריון'. אני יכול להזדהות עם הרצון של עזרא אוריון ליצור פסלים בטבע, במקומות מדהימים ורבי הוד, אני יכול להבין את עוצמתו המפליאה של הזמן הגיאולוגי ואת סימני השאלה מול מרחבי היקום. אני מעריך את המחשבה שלו שלוקחת את הרעיונות אל הקצה ומצליחה גם לממש אותם. התבוננתי בסרטים בהם עזרא מתועד ובתמונות של פסליו ומתוך עולם זה נולדה המוזיקה—מוזיקה שהיא חלק מהפסל והמקום, בשילוב שיר של שש מילים מזוקקות, ושתיקות ביניהן—באמצעותן סיכם את חייו.
הצלילים נעים בתוך הפסל ושואפים לפענח את דמותו של אוריון בתוך הפסל שהוא אוריון עצמו.
