עמיר סולד

עמיר סולד   יולי 2013

Amiki1עזרא היה מין דמות מיתולוגית בחיים שלי. אמא שלי מאוד אהבה אותו  ודיברה עליו הרבה. הוא גר במדבר והיה מוציא מילה פעם בשעתיים. בגלל שהיה אמן עם נוכחות פיזית כלכך מרשימה, ובגלל שהוא דיבר כלכך לאט תמיד חיפשתי משמעות עמוקה במה שהוא אמר. פעם בכמה חודשים הייתי מגיע לשדה בוקר ומדבר איתו. אהבתי לנסוע לשם כי אהבתי את המדבר, ולליאת היתה חברה שהדריכה בבבית ספר שדה שהעריצה את עזרא הערצה מוחלטת. כשהייתי חייל הינו נוסעים לשם בטרמפים. טיילנו בסביבה ומדי פעם היינו מבקרים את עזרא. באותו זמן הוא התחיל לעשות את הפסלים על שפת המצוק. היו כמה פעמים שנסעתי לשאול אותו על החלטות בחיים שלי, כמו האם ללמוד רפואה. הוא אמר לי כל מיני משפטים קצרים ומשמעותיים.  המשפט היחיד שאני זוכר, ואני אומר אותו עד היום גם לאנשים אחרים זה: "אם אתה שואף לכוכבים, יש לך סיכוי להגיע לאיזה ראש גבעה. אם אתה שואף לראש גבעה, לא תגיע לשום מקום." צריך לחשוב על דברים גדולים ונורא משוגעים, ואז החיים כותשים אותך למשהו שהוא טוב. אבל אם אתה מלכתחילה חושב במסגרת מה שאפשר, אז החיים כותשים אותך לכלום. זאת מחשבה מאוד עזראית, גיאולוגית, טקטונית כזאת. אהבתי את הקונספט שלו, ובזכותו הבנתי שבאומנות יש אמנם את המוצר הסופי, אבל יש משהו נורא מענין בהתהליך של היצירה. עזרא היה אמן של אמנים. היתה לו השפעה עצומה על אמנים אחרים, אבל הוא הקשה על הקהל. הוא כתב טקסטים סתומים לחלוטין. הוא גר רחוק ותקע את הדברים הכי יפים שלו במקומות שצריך לנסוע יומיים בג'יפ בשביל לראות אותם. זו אומנות לאנשים שממש מטורפים עליה. אומנות שמסרבת להיות מסחרית, ולכן היא פחות מפורסמת. אולי בעוד 200 שנה הוא יהיה מוכר.Amiki7

באחד הביקורים של עזרא בירושלים, הוא סיפר שהוא מארגן משלחת שנוסעת לעשות משהו בהימלייה. הוא שאל אותי האם אני רוצה להצטרף. היה לי חלום רחוק לנסוע להודו, וזה בדיוק התלבש על חופשת הקיץ של בית הספר לרפואה. הייתי אז בשנה השנייה, שאין בה הרבה התחיבויות. חשבתי על הנסיעה במונחים של הרפתקאה, שיש לה בכל זאת אג'נדה. יחד איתך תכננו לטייל קצת בהודו בדרך לנפאל. לפני שנסענו, בא "עבדולה"- מנשק'ה קדישמן, ונתן לנו קמיעות לדרך – גמלים מעץ.

נחתנו בבומבי, והיה לנו תאריך להגיע בו לקטמנדו, אבל כל מה שבדרך – על הבב אללה – לא תכננו בכלל. היתה לנו מפה של הודו בגודל מחברת. כשהגענו לבומבי רצינו לברוח מהעיר. הסתכלנו במפה וראינו שיש מקום בשם מאונט אבו, במרחק של שני סנטימטר על המפה. בתחנת הרכבת אמרו שאין כרטיסים ברכבת רגילה, אבל יש מקום ב"ג'נטה טריין". לא ידענו מה זה, אז אמרנו בסדר. הסתבר ש"ג'נטה טריין" זו רכבת שעוצרת בכל כפר. עולים עם עיזים ויורדים עם תרנגולות, ועולים עם חזיר ויורדים עם פרה. אנשים תלויים מבחוץ ונוסעים "סמויים" יושבים על הגג. בתחנות הרכבת היו עוברים עם צינור מים ומשפריצים עליהם שירדו מהגג. שני הסנטימטר במפה היו ארבע מאות קילומטר, וזה לקח יום שלם. ברכבות ואוטובוסים מצ'וקמקים התגלגלנו עד נפאל.

כשהגענו לקטמנדו היינו "החלוץ" וארגנו את המשלחת. מצאנו את גיאלזן שרפה, שהיה איש נורא נחמד. היה לו איזה משרד קטן באיזה חור תחת. התחלנו לנהל איתו משא ומתן על התנאים. לעזרא לא היה שום כסף לדבר הזה. גירדנו תקציב אפס. נפאל היתה אז מקום שלא עלה כסף, אבל בהתחלה גיאלזן אמר שאי אפשר לעשות בתקציב הזה כלום. אמרנו לו שרמת האוכל תהיה כמו שהכפריים אוכלים – דאל באט תרקרי, כל יום, על צלחות מפח. סיכמנו על ארבעה דולר ליום לבן אדם. למשלחות מערביות היה בדרך כלל צוות גדול שסחב הרבה אוכל, כולל בשר ושולחנות וכסאות. אצלנו סחבו שק אורז ושק עדשים. את הירקות קנו בדרך. גיאלזן אירגן את הציוד וחיכינו לעזרא ואברהם וגבי. חיכנו שם איזה שבוע. בנתיים היה לנפאלים חג קורבן, בו הם שחטו פרות ועיזים ותרנגולות על הקרבורטורים של המכוניות. קטמנדו היתה אז עיר מדהימה. היו בה אולי שש מכוניות, ואוויר צלול לגמרי, שאין בשום עיר אחרת. בימים הראשונים היו עננים, אבל ביום השלישי, כשהלכנו ברחוב, פתאום נפתחו העננים ונדהמנו מהפסגות.Amiki5

כשעזרא בא, התמקחנו עוד קצת. גיאלזן אמר: "נו פוסיבל, נו פוסיבל", אבל הוריד עוד קצת את המחיר. הוא הביא כמה סבלים כאלה, גמדים יחפים לבושים בבגדים מקש. קנינו סלים חדשים עם סרטים שסוחבים על המצח. גיאלזן הביא בלון גז וכלב גז ואוכל בסיסי. נסענו לפוקרה באוטובוס מקומי. גם זו היתה הרפתקאה לא קטנה. הכביש נסחף בשטפונות בשני מקומות, והנוסעים דחפו את האוטוביס דרך הבוץ. האוטובוס היה קטן ומחניק אז אנחנו ישבנו כל הדרך על הגג. זאת נסיעה של איזה 200 קילומטר שלקחה יום שלם. בפוקרה התחלנו ללכת. היו קטעים ארוכים של מדרגות תלולות – קריעת תחת. סחבנו הרבה, כי לא רצינו לקחת הרבה סבלים. היה לי תרמיל כתום עם מסגרת אלומיניום, שהתפרק תוך כדי ההליכה. זה היה די מדהים, כי אני הייתי אז גיבור טרי מהצנחנים, ובכושר פראי. גיאלזן ששקל חצי ממני וסחב פי שתיים ממני, רץ כל הזמן קדימה במדרגות התלולות וחיכה לנו, כי היה לו משעמם.

מפוקרה עולים על הגבעות, אז יורדים חוצים את המודי קולה ועולים לטטופאני וגורפאני. אחרי גורפאני היה עוד כפר קטן, של איזה נפאלי שהיה פעם קפטן בצבא האנגלי. בכל מקום היו צ'אוטרות ומדרגות שעזרא התלהב מהם נורא. בהליכה עוברים את כל אזורי האקלים של כדור הארץ – בהתחלה הולכים ביערות טרופיים עם עלוקות, שקראנו להם "מסע עלוקות". אחר כך היער הנמוך מתחלף ביער במבוק, ואז יש רק עשב ומצוקים. ביומיים שלושה האחרונים המאמץ היה קשה, כי האוויר דליל בחמצן. הייתי אז בכושר מצוין, אבל התחושה היא כאילו אתה הולך עם שקית ניילון על הראש. הלכנו לאט והתעייפנו מהר. בלילה היה נורא קר. הסבלים הנפאליים הלכו יחפים, גם למעלה בשלג. או בסנדלים מצמיגים. הם לבשו מכנסים קצרים מקנבס ג'יפה, תוצרת בית. לא היה להם קר. אכלנו איתם את אותו אוכל – כל יום, דאל באט תרקרי, צמחוני לגמרי.Amiki8

כשהגענו לשוליים של הקרח הייתי מטונף נורא ורציתי להתקלח. חשבתי למצוא איזה מעין ולהתרחץ. הסבלים הנפאליים היו אחוזי חרדה מהרעיון. אמרו לי שנורא מסוכן להתרחץ כי הלכלוך שומר עליך מהחידקים. הגענו למערה בתוך הקרחון, ובמערה היה מפל. אמרתי: "אין מצב, אני הולך להתקלח". אלה מים בארבע מעלות, שמטפטפים ישר מקרחון. התרחצתי במרץ וכשיצאתי החוצה, האוויר היה כלכך יבש ששכבת העור העליונה התקלפה לי. זה לא כאב, אבל הנפאלים אמרו לי: "אתה רואה…"

כשהגענו אל בקעת אנפורנה, עזרא מצא את הסלע המתאים והתחלנו לבנות את המדרגות. את האבנים הכי גדולות מצאנו ליד הסלע. אני זוכר שסחבתי שם אבן אחת עצומה. הייתי נורא חזק אז. היתה שם מלחה, ומעבר לה הסבלים סחבו לוחות של ציפחה, הלכו הלוך וחזור. התארגנו במאהל שהיו בו אוהלים קטנים לשינה ואוהל אחד ציבורי, קצת יותר גדול – לא אוהל מפקדה – יכולים היו לשבת בו בקושי ארבעה אנשים. במשך היום היה נעים, אבל מיד אחרי שהשמש שקעה הטמפרטורה צנחה למינוס עשר – קור כלבים. קצרתי עשבים ודחפתי בין היריעות כדי שהאוהל יחמם אותי קצת. בלילה הראשון השארתי מימייה ליד האוהל, כדי שאוכל לצחצח שיניים בבוקר. אחרי שעתיים היא היתה גוש קרח. משעה שש בערב לא היה מה לעשות. ישבנו באוהל הציבורי לאור עששית קטנה, ושתינו תה. היתה לנו תורנות – כל יום היה מישהו אחר היה אחראי על התוכנית האומנותית, ודיבר על משהו. גבי דיבר על סינטולוגיה, שנראתה לי דבילית ברמות שלא יאמנו. עזרא דיבר על פיסול טקטוני, אלון דיבר על עיצוב ואני סיפרתי אגדות בדואים מסיני. אבי דיבר על צילום של אומנות וצילום של אתרים ארכיאולוגיים מהאוויר. Amiki6יום אחד עלינו עוד איזה 500 מטר כדי לצלם את הבקעה מלמעלה. הפרופורציות של המקום פשוט מדהימות. אתה מטה את הראש אחורה בכדי לראות את הפסגה של האנפורנה, שנראית במרחק שתי דקות מעבר לבקעה. במפה רואים שהפיסגה נמצאת במרחק שישים קילומטר. היו בבקעה כמה משלחות של מטפסים, ובמשקפת אפשר היה לראות אותם תלויים על הקיר העליון של האנפורנה הדרומית. לכל מאהל של משלחת היו מחרוזות ארוכות של דגלי תפילה טיבטיים שהתנפנפו ברוח. מצב הרוח של עזרא השפיע על כולם. הוא היה כל הזמן בלחץ, וחשש שתהיה סופה של שלג ושלא נספיק לגמור את הפסל. היה לנו מזל. גמרנו יום אחד לפני המתוכנן. ביום של הצילומים היה בוקר מפואר וצלול לחלוטין, בלי טיפת עננים. זה היה מושלם. עזרא לקח אותי להיות הדוגמן, כי הוא אמר שיש לי מידות גוף של אדם ממוצע. נורא נעלבתי. הייתי אמור ליצג "כל אדם", אבל המכנסיים שלי היו מקופלים כמו בצנחנים. הוא גם לא הרשה לי ללבוש שום דבר חם, אז עמדתי שם כמעט ערום, בקור של ארבע מעלות.

ההרפתקאה של האנפורנה היא אחד המיתוסים של הנערות שלי. זו היתה חוויה מאוד מעצבת. בדור שלי אין אנשים שהיו אז בהימליה. הילדים שמטילים שם היום מתעלפים כשהם שומעים שהייתי שם ב-81'. זה היה נורא חריג, הרפתקני ומרחיק לכת. הצילום שלי עומד על הצ'אוטרה בהימליה, תלוי על הקיר במשרד שלי. פעם ישב אצלי מישהו במרפאה ואמר: "אני מרגיש כל כך טוב אחרי הניתוח, כמו האיש בצילום בכניסה לגילמן". אמרתי לו: "זה אני". במשך שלושים שנה זה היה הצילום המכונן, להרבה מאוד אנשים שלמדו במדעי הרוח. זה מה שראו כשנכנסו לבית הספר. פעם פגשתי שם מישהו, בכניסה לגילמן, בענין איזה חברת סטרט אפ. האיש היה בהלם טוטאלי כששמע את הסיפור של המסע והצילום. זו באמת היתה הרפתקאה מדהימה.Amiki3 כשיצאתי לשם לא היה איכפת לי מהאומנות. זו היתה רק הזדמנות לטייל להימלייה. בהמשך התחברתי לקונספט של פיסול רעיוני. נראה לי אז, שלצייר קווים דימיוניים על פני כדור הארץ, זה ממש מהפכני. היום זה נראה לי מהפכני כמו כל דבר שאנשים ממציאים. כמו כסף או אלוהים. אין בזה שום הגיון, אבל זה משרת את המטרה. כל הענין של פיסול בארץ בראשית לא הטריד אותי בכלל, כי ידעתי שהפסל לא יהיה שם בעוד יומיים. כדור הארץ הרבה יותר חזק מאיתנו. הוא יודע לאזן את עצמו מצויין. האנושות לא הורסת את כדור הארץ. אם נפריע לו יותר מדי, אנחנו נעלם כמו שהדינוזאורים נעלמו. זה שטויות. את עזרא הדברים האלה נורא ייאשו. היתה לו תפישת עולם נורא פסימית. הוא רואה אותנו כמין גרגיר חסר משמעות, בזמן ויקום אינסופיים. באומנות ובשירה שלו יש תחושה של נפילה של יתוש בקוסמוס. אבל כל דבר בפרופורציה הוא ככה. גם היקום הוא כזה בפרופורציה אחרת. אין לזה סוף. אתה פה לזמן קצוב, אז תהנה מהחיים ותעשה הכי טוב שאתה יכול. איזו אפשרות אחרת יש? מה זה משנה אם אני יתוש? זבוב שחי יומיים, מבחינתו זה חיים שלמים, כדאי שלא יבזבז אף שניה. זה מה שיש. זה אמנם נורא מפחיד לחשוב שהפטנט הזה, שקוראים לו חיים, יכול להיות שזה אירוע חד פעמי באיזו פינה של היקום, ועם הזמן זה יגמר. אז מה? אני לא אהיה שם כשהשמש תכבה.