נטע אוריון

נטע אוריון   יולי 2013

Netta5אני זוכרת נסיכות, כי אבא שלי עבד בפלחה עם הציוד הכבד, אבל הוא בעצם רוב הזמן לא היה שם.
היה לנו חתול שחור שקראו לו איתן, ואחר כך היה עוד חתול שחור שקראו לו איתן, ולבסוף היתה חתולה שחורה, שגם לה קראו איתן. היא המליטה, והחתול הג'ינג'י של השכן רצח את הגורים. איתן המסכנה לא הסכימה להניק גורים של חתולה אחרת. היא כנראה הלכה אל ההר ומתה. אז אבא עשה לי את הפסל של החתול הזה, שקוראים לו איתן, כמובן. היום הוא היה קורא לזה בזילזול "צורפות".
אמא היתה עוטפת את כל ספרי הילדים ואבא היה מצייר לנו. בציור שצייר ל- "בוא אלי פרפר נחמד" היתה ילדה עם תלתלים, שהיתה בעצם אני. היא היתה מצוירת בקו, והפרפר שבא אליה היה מצויר בצבע. אני זוכרת את האבן הענקית, ואת אבא חוצב ממנה פסל, שהפך למשחקיה שלנו. שנים אחר כך הוא דיבר על אפשרות להעלות את הפסל אל ההר, כי המקום לא ראוי – לשים אבן בעמק?! אבל זה לא צלח, והקיבוץ בלע את האבן.

בדרך לאנגליה ב-64', אבא עבר באיטליה, והלך להתחקות על הגאונים שם. הוא הרגיש את אפסיותו וחוסר משמעותו. הוא עלה שם על איזה מגדל, התלבט בינו לבינו, ושקל את האפשרות לקפוץ. ברוב רגיל הוא החליט שלא, ובמקום זה פגש אותנו בוויקטוריה סטיישן.
אנחנו עלינו בנמל חיפה על אוניה יוונית שאולי קראו לה "פלמיניה". היינו בתא עם עוד שתי צרפתיות מלוכלכות, שהשאירו את הצמר גפן של ניקוי הפנים שלהם בכיור. בגלל מחלת הים הקאנו די הרבה. ירדנו במרסיי, והיינו נורא צמאים כי לא היו שם מים שלא היו "מים קופצים". בסוף שתינו מאיזה מזרקה. איכשהו עברנו את צרפת, ובמעבורת את התעלה. אבא חיכה לנו בויקטוריה סטישן, גדול כזה, בולט בין האנגלים הקטנים והמכוערים.
בדירה ב-69 פלווס רוד היו שני חדרים, שאחד השכירו לאיזה אמן, שהיה זורק את בדלי הסיגריות בבית השימוש. החדר הגדול חולק במין מחיצה, שבצד אחד היה החדר שלנו. את הצד של המחיצה כיסו בשבילנו בנייר קיר של הפלינטסטונס. היה חלון גדול שצפה למטה, אל הגן של בעל הבית, שמדי פעם נתנו לנו לצאת אליו. על החלון תלו שמיכה, כי בעשר בלילה היה עדיין אור. אחר כך הקיר התכסה בבועות של רטיבות, אז הזיזו את המיטה שלי אל המחיצה. בחדר הגדול, שהיה גם חדר השינה של ההורים, אכלנו ארוחות ערב. החדר הזה היה גם חדר אירוח, וכשאסי נולד הם סגרו בשבילו פינה בשמיכה. היה שם גם ארון, מכוסה בוילון, ובהמחזות שלנו, זה היה מאחורי הקלעים. משם יצאה הרוח לחטוף לאלמנה את הצרור. באחד הפסחים הם בנו אוהל בתוך החדר. כולנו לבשנו סדינים ויצאנו ממצרים. בקבלת שבת אבא היה מקריא מהתנ"ך את "יום השישי ויכולו השמים והארץ…" ושרנו "ביום השבת שני טלאים בני שנה, תמימים"…

הפארק שלנו היה פרימרוז היל. הולכים במורד הרחוב וחוצים, קצת ברחובות הקטנים של סוויס קוטג' ומגיעים. משם הלכנו לבית הספר, לבד. כשהחשיך בשלוש הלכנו הביתה לבד בחושך. הלכנו עם אבא לפארק לשחק כדור רגל, ואותי אתם שמתם בשער. זה היה מאוד מעליב, כי רציתי לשחק, ולעמוד בשער היה משעמם. כנראה שהיינו מאוד עניים. היינו הולכים הרבה לגן החיות, אל המוזיאון לטבע ואל המוזיאון לצעצועים. היתה שם רכבת שנסעה בין הקומות, ומותר היה לשחק בצעצועים.  כדי שלא נתעצב שאין לנו, היינו "קונים בעיניים": מתרכזים במשהו אחד שאנחנו ממש רוצים, מצלמים אותו בעיניים, והוא היה הופך להיות שלנו.  רק עשרים שנה אחר כך הסתבר לי שזו היתה חנות הצעצועים "המליס".
לכבוד משחקי הכדורגל של אליפות אנגליה ב-66', הגיעה לביתנו טלווזיה שכורה.  ההורים היו עוברים על ה"רדיו טיימס" ומסמנים את מה שראוי, ורק אז היא היתה דולקת. היינו משחקים המון ביחד, אתה ואני. רצית להתחפש לבט מאן, אז לקחת את הטייץ שלי. הם היו ירוקים, אז התחפשת לגריין לנטרן ורובין הוד, במקום. מאוד מאוד אהבתי את התחושה הזו שלהיות ביחד, רק אנחנו כמשפחה, בלי הקיבוץ.  זה היה נהדר.

בטיול לסקוטלנד, אמא היתה בהריון של שלושה חודשים. אנחנו ישנו במאחורה של המכונית ששכרנו, וההורים ישנו באוהל סיירים, על מזרון מתנפח. לילה אחד ירד כל כך הרבה גשם, שהמזרון שלהם צף אל מחוץ לאוהל. עלינו לבן נביס – ההר הגבוה ביותר בממלכה. בהתחלה זה היה נורא נחמד, כמו טיול בגלבוע. אז נכנסנו לעננים והיה קר ורטוב, אבל המשכנו לעלות. אבא סחב אותנו על הגב, פעם אותך ופעם אותי. כשהגענו אל השפיץ פגשנו מטפסי הרים, שנתנו לנו סוכריות מנטה חריפות מאוד, כדי שלא יהיה לנו קר. ברוג'ום של השפיץ הרמנו כולנו שני אגודלים והתחלנו לרדת. היינו נורא רטובים ומבוצבצים. היינו כל כך עניים, שאמא יבשה את הבגדים שלנו בלנדרומט כזה, בלי לכבס אותם קודם.

אני זוכרת את אבא יושב ומתכנן את המשחקיה, שעוד לא היתה שדה פסלים. שדה הפסלים נולד אחר כך. הציורים הראשונים היו של משחקיות לילדים, בגודל ילדים, לא שפיץ בגובה 32 מטר. הוא צייר על גליונות נייר גדולים, על השולחן בחדר הגדול. טיילתי בדמיון בתוך המשחקיות האלה. הייתי גאה כשאבא עבר מסט' מרטינס סקול אל הרויל קולג' אוף ארט, שזה יותר נחשב. היתה לו תערוכה בגלריה "מרקיורי", והיו שם חללים עם אור מאוד לבן וחגיגה. הנסיכות מהפלחה התחלפה בנסיכות של האמנות. קדישמן היה חבר של אבא, אבל הוא היה מאוד אחר. איש חם כזה עם זקן גדול. הוא היה צוחק ומעשן, דברים שאבא לא.

אני לא זוכרת את הנסיעה של אבא לארץ ב-66, אבל כשהוא חזר, היה ברור שמשהו רע מאוד קרה. כשהלכנו לישון ההורים היו מדברים. אבא היה יושב על הרצפה, נשען על הקיר במסדרון, עם רגליים אל תוך המטבח. ראיתי רק אותו והרגשתי את אמא, שהיתה במטבח. אני לא יודעת אם הם צעקו או בכו, לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שמשהו ממש לא בסדר. קצת אחר כך חזרנו, אמא והילדים, לארץ. סיפרו לנו שאבא נשאר לאיזה קורס הלחמה בבית הספר שלו. לפני שנסענו, אבא לקח אותנו לפרימרוז היל. היה חורף, עם אור נמוך, והוא אמר לנו: "אל תכתבו לי ותשכחו אותי".

בינואר 67' חזרנו לקיבוץ. אני דווקא כתבתי לו ודווקא לא שכחתי אותו בסוג של מרד. אמא היתה באבל. שבורה ומחוסלת, היא שקלה 45 קילו, לבשה רק שחור ומשקפי שמש. היה לנו ליד החדר פסל שנורא אהבתי. פיל אבן גבוה ודק, שאבא פיסל לפני שנסענו. לימים הסתבר שזה היה מכסה של סרקופג, שאבא אסף בבית שערים ועשה ממנו פסל. לקראת המלחמה חפרו בדשאים של הקיבוץ תעלות למחסה. הטרקטור שחפר את התעלות, נסע אחורה, עלה על הפסל ושבר אותו.
אבא חזר במאי, עשה גילוחי והלך למלחמה.

בקיץ ירדנו למדרשת שדה בוקר. אבא לימד ציור בתיכון, ואמא היתה מרכזנית. מרכזיה עם חוטים ותקעים כאלה. אחר כך אבא נהיה מנהל בית ספר שדה, שוב היה מלך ואני שוב נסיכה. אבל הנסיכות שלי היתה רצופה אכזבות ממנו. בבית בו גרנו היו בחדר הגדול עבודות של אבא. זה היה בעצם תערוכה של פסלים שלו. החלונות שם היו תמיד סגורים בוילונות כהים והריהוט היה כבד. אסי בן הכלום ורבע עוד לא הלך, הוא ניסה לטפס על אחד הפסלים האלה. זה היה לוח גדול ושחור, שהיו מולחמים עליו מוטות ברזל. אסי תפס באחד המוטות, ניסה להתרומם והמוט נתלש. זו היתה הפעם היחידה ששמעתי את אבא צועק. האווירה בבית היתה מעיקה. אבא היה עובד בחדר השינה של ההורים והולך לישון ממש מוקדם וממש לא היה לו איכפת איפה אני מסתובבת או מה אני עושה. היו טיולים לאור ירח. הייתי יורדת לבד, בלילה אל המעין. פעם בדרך חזרה נתקלתי בנחש, אז שיפדתי אותו וסחבתי איתי על המקל. הפחדתי את השומר בשער של המדרשה.

הילדים במדרשה היו גדולים ממני או קטנים ממני, אז עשיתי חברים עם מבוגרים מבית ספר שדה, כמו רותי. אני הייתי נסיכה, ממש ראו את הכתר שלי. רציתי לעשות איזה מרד, אז הורדתי את הצמה הארוכה שלי. הסתפרתי קצוץ קצוץ ובאתי אל אבא, שישב ליד שולחן העבודה בחדר השינה שלהם. אני לא זוכרת אם הוא אפילו הרים את העיניים, אבל ביד ימין, שלא כתבה, הוא טפח לי בחיבה איטית על הטוסיק. זאת היתה כל התגובה.

לפני שעלינו לירושלים הוא עשה לנו שיחה, לך ולי. הוא בישר לנו שאנחנו עוזבים ושוב אמר לנו לשכוח אותו. הייתי גדולה מספיק להגיד לו בעדינות שהוא מדבר שטויות. על הגלויות שכתב לנו לירושלים הוא היה חותם "עזרא". אמרתי לו שאני רוצה שהוא יחתום "אבא", ומאז הוא חתם ככה. גם את ההוראה לחבק אותנו הוא מילא בנאמנות, כשביקר אותנו בירושלים.

בשנים הפרועות שלי אמא היתה מזעיקה אותו לבוא ולעשות לי שיחות על החיים. הוא היה מתיישב על המיטה בחמש בבוקר ומספר לי דברים שהיו אמורים ליישר אותי. ואני, תוך כדי חצי שינה וחצי הקשבה חושבת: "כן, כן, עוד שיחה על החיים".

הוא שבר לי את הלב שוב ושוב. תמיד אהבתי אותו והערצתי אותו, אבל זה תמיד בא עם אכזבות וקנאות. המון שנים נורא כעסתי עליו והיה מאוד משחרר לראות אותו על כל המכלול האנושי שלו. בעצם שחררתי אותו מהחשבונות והכעסים שלי אחרי שרותי מתה, כשהוא התרסק לגמרי. תפסתי שהמלך הזה, האל הזה, מושא הערצתי, הוא רק איש כואב. איש שמעונה ברגשי אשם על הבחירות שעשה. שחררתי אותו ומאז היו לנו שנים עם שיחות ארוכות אצלי במטבח. שיחות על איך מתמודדים עם הבדידות למשל. אני סיפרתי איך אני אוהבת לחזור הביתה ולמצוא הכל בדיוק כפי שהשארתי והוא אמר שכשהוא חוזר הביתה, וקופסת הגפרורים נמצאת בדיוק איפה שהשאיר אותה, הוא מתפרק.

באמנות שלו, מאז שהדמיון שלי רץ בתוך המשחקיות שהוא צייר בשבילי, הייתי תמיד הגדולה באוהדיו. חבל לי שהוא החזיר את המפתחות לפני שהספיק להעמיד דור של ממשיכים, שמכוונים כלפי מעלה, שחושבים ויוצרים בגדול. בתקופה שתכנן להשתמש במגדלי התאומים בתור הקרסוליים של פסל האור שלו, הוא בא אלי עם רעיון של שיגור של גלי קול. אמרתי לו: "אבא, יש גבול עד לאן אני מוכנה ללכת אחריך. קונספטואלי, קונספטואלי, אבל אל תגזים ". והוא ירד מזה.

אני מתגעגעת לשיחות שלנו. כל מילה שלו היתה פסל. היו לו בדיחות מצומצמות כאלה, מפילות. דקויות של התבוננות, מנוסחות בתמצות. ואופטימיות! הוא היה נותן לי נחמה. מסתכל בחצי המלא של הכוס בזמן שאני מחפשת לשווא כוס שתהיה כל כך קטנה, שיהיה בה מקום רק לחצי המלא…
אבא היה שותף נהדר בדיכאון הגנטי שלנו. הוא היה מיואש מהמין האנושי, אבל היה לו את ה"אף על פי כן". אני הייתי נתלית ב"אף על פי כן" שלו, כי לי אין. זה היה בשבילי סוג של קביים. סוג של מגן. תרופה. השיחות היו משאירות אותי מעודדת. הוא היה נותן לי "אף על פי כנים" כאלה. מראה לי איך הוא ממשיך לדחוף בעליה, גם אם זה חסר סיכוי.

היה לי ברור שאני רוצה להגיע אל הפסל באנפורנה. בשנת 2000 נסענו, אמא לי ואני. זו היתה חוויה מדהימה, כי קודם טיילתי בדמיון בתוך יומן המסע שלך של המשלחת המקורית. היתה התרגשות גדולה לעלות לגבהים. זה לא היה דומה לשום דבר ממה שדמיינתי, אלא ענק, מדהים ושונה מכל דבר שחוויתי קודם.

כשהגענו לפוקרה חשבתי שאני רואה עננים. לקח למוח שלי זמן לתפוס שמה שאני רואה שם למעלה באמצע השמיים זה פסגות הרים! כל הדרך הרגשתי בנוכחות חזקה של אבא. בעליה מצ'ומרונג פתאום הבנתי מאיפה המדרגות שהוא בנה בפסל. כל השבילים שלהם בנויים באותה צורת בניה.
עלינו ועלינו, ועלינו, ועלינו, ועלינו, ועלינו והגענו אחר הצהרים אל הבקעה. רצתי קדימה אל שולי הקערה, חיפשתי את הפסל ולא ראיתי כלום. הרגשתי מועקה נוראה – "זה לא יכול להיות שזה נהרס לגמרי. או ששומרי הטבע הרסו אותו. לא יכול להיות שהגעתי עד לפה ואני לא מוצאת את הפסל".
אז אמרתי לעצמי: "תחשבי אבא! אם את אבא, איפה הפסל צריך לעמוד?"
לקחתי קו מהשפיץ של ההר אל תוך הבקעה, ושם היה הבולדר. נשאר מספיק מהפסל בכדי לטפס על ראש הבולדר, וזה היה מאוד חזק.

בשבילי הוא מאוד נוכח. אני משתמשת בדימויים שלו וברעיונות שלו. אני אומרת לאנשים "לא להתעסק בצורפות", שהניצב לא מוכרח להיות ישר, שהזמן נמדד בשעון גיאולוגי…