חיים גורי


חיים גורי   מרץ 2014

Guri2אני זוכר את עזרא בתור ילד בבית אלפא. הוא היה אז זוסמן. הגעתי לבית אלפא כי כשהייתי בן 12 רציתי להיות בעמק. לא היו אצלנו בבית צלחות נשברות או בקבוקי בירה ונשים אחרות. אבא היה ממקימי מפא"י, ועבד רק שני ימים בשבוע בהסתדרות. אמי גמרה בהצטיינות בסמינר לגננות באודסה, אבל לא הייתה יכולה לעבוד במקצוע, כי לא הייתה לה שמיעה מוסיקלית. היא לא הייתה יכולה לשיר, וזה היה אסון חייה. בגיל 60 הוציאה ספר בשם "דרך ומקדש"  – אימרות גבישיות, קריסטלים של מחשבה. היא קיבלה מחמאות רבות מגדולי האומה, אבל הייתה מתוסכלת. ממנה ינקתי את מלחמת האזרחים שבנפש. יש לי שיר שמסביר את הדבר הזה:

אֲנִי מִלְחֶמֶת-אֶזְרָחִים
וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ
אֶל קִירוֹת הַמְנֻצָּחִים.

בֵּית-דִּין שָׂדֶה,
הָעוֹבֵד בְּמִשְׁמָרוֹת,
וְשָׁם אוֹרוֹת לֹא-דוֹעֲכִים.

וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.

וְאַחַר-כָּךְ בָּא שֶׁקֶט
מְצֹרָף מֵעֲיֵפוּת וַחֲשֵׁכוֹת שֶׁל תַּרְמִילִים רֵיקִים.

אֲנִי לַיְלָה בְּעִיר פְּרָזוֹת
לְכָל דִּכְפִין.

Guri5אדם שיש בו מלחמת אזרחים, יכול להפוך אותה למנוף רוחני גדול, אבל היא עלולה להוביל גם להרס עצמי. כולנו גדלנו במערכת הסתירות הזאת. חונכנו בקומונה, על האינטרנציונל שבו יעור, ישגב אדם, אבל זה היה בעצם ערימת פגרים. היחידים שלא שיקרו היו השירים, וגם אלה בעייתיים. השירים העבריים האהובים עלינו כלכך היו שירים רוסיים נהדרים. כשהגיעו עולים חדשים מברה"מ, הם לא יכלו לשאת אותם. אמרה לי אחת: "אתה לא היית מרשה שישמיעו בביתך את "הורסט וסל", ההמנון הנאצי. השירים שאתם שרים בדבקות כזאת, אלה השירים שהיו משמיעים מהרמקולים בגולגים". היא שנאה את השירים האלה שנאת שאול. קשה לתאר את גודל המפולת. קסלר קרא לזה "האל שהכזיב". האל שנכשל.
היה חינוך לאחוות עמים ומלחמות עם הערבים. במאורעות 36' שאלו את אברהם יפה, שהיה מורה בבית אלפא ומדריך בשומר הצעיר, איך הוא רואה את השאלה הערבית, הוא אמר: "דרך הכוונת של הרובה". היו תהלוכות באחד במאי ופועלי כל העולם התאחדו, אבל גם משמרות של עבודה עברית, נגד הפרדסנים שהעסיקו ערבים. היה שיר: "חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה? איפה ואיפה ואיפה נעבוד? בפתח תקווה ערבים, בנס ציונה בדואים, וביקב רק שומרים בני האיכרים". היום הקריאה לעבודה עברית נשמעת גזענית. הצודקים יורים ביתר הצודקים – זה מה שקרה לדור שלי.
בבית אלפא היו אנשים עם חוויה אידיאולוגית מוחלטת. חיי הרוח הפוליטיים היו מאוד חזקים. בזמן משפטי מוסקווה, ממינה, האמא של גברוש, היתה בזעזוע כל כך נורא, שהסתגרה בחדר שלה, ובמשך שבוע לא יכלה לאכול או לשתות. באחד במאי, שבועיים אחרי יום הדמים ביפו, שהתחיל את מאורעות תרצ"ו, באו אנשי חפציבה לחדר האוכל בבית אלפא. היו 44 מעלות – גיהינום של חום. אנשים בקסקטים ונשים במטפחות ראש. כל זרם דיבר. נציג החוגים המרקסיסטיים של פועלי ציון היה אבא של ברל'ה נדל. חיים נדל, מי שגדל להיות אלוף מפורסם, היה אז ילד בבית אלפא, וקראו ברל'ה על שם בר בורוכוב. אבא שלו אמר: "לא העתון אלג'מע אל איסלמייה, ולא העתון פלסתין אשמים במאורעות – מי שאשם זה דבר והפועל הצעיר". קמה מהומת אלוהים, ואפרים רייזנר זינק על הבמה. הוא תפס את אבא של ברל'ה, טלטל אותו וצעק בעברית נהדרת: "מצח אשה זונה! אתה לא תדבר פה!" אז איזו סוניה אחת צעקה: "אם הוא לא ידבר, אף אחד לא ידבר!" מה עושות המטפלות? "ילדים החוצה!" איזה ילד יוותר על תיאטרון כזה?

Guri3אחר כך אברהם יפה הטביל אותנו לשומר הצעיר, ובעיני אנשי מפא"י זה נראה מעשה תועבה. כך התחילה הטרגדיה של הפילוג. אני מרגיש קצת אשם, כי הייתי ילד חוץ וכתבתי פזמונים לעיתון הקיר של הקבוצה שלנו. כשהקיבוץ התפלג דוד כהנא אמר:"כשעזבנו את ביתנו, את השדות שקצרנו והנופים שגדלנו בהם, איש לא שכב לרגלי הרכב לעצור בעדנו. האסון הזה יפקוד גם אותם". הפילוג בתנועה הקיבוצית היה טירוף מוחלט. זו היתה חברה נוצרת, עם תרבות חילונית, שקרסה לה האידיאה הגדולה. חברה של חובה ועבודה. בסדר הפסח בבית אלפא, בין המצות היו לחמניות. קראו להן ”גלוסקמאות". על הקיר של חדר האוכל היו ציורים ענקיים של רועה הצאן והחורש. אחרי הסדר שרו שירים רוסיים. אחד הוותיקים, שהיה אז אולי בן 35, אמר למורה שלנו: "מה שקרה הערב בחדר האוכל זה סקנדל מאין כמוהו. דור של דגנרטים יצמח פה. מה עשינו להם? גזלנו מהם כל אמונה שהיא. מה זה השירים האלה של הצבא האדום?" הייתה הערצה עצומה לצבא האדום שהביס את הנאצים. היינו חייבים להם את חיינו. אבל הנפילה של האמונה בשוויון, בעתיד בו יעור וישגב האדם, זו נפילה שטילטלה את כל הדור שלנו. החלוצים מרדו בהורים שלהם ורקדו הורה במערבולת, אבל הבנים שלהם היו טרף לכל הספקות האלה. בזמן ההתרחשות האלה עזרא היה ילד, אבל ברור שזה עיצב אותו. אני חושב שבמשך כל חייו, הוא ניסה לגבש לעצמו משנת חיים שתענה על הקריסה הזו. להיאחז בדברים שאינם מוטלים בספק.

אדם שהוא גם משורר וגם פסל וגם הוגה דעות וגם עוסק בעניני הסביבה וגם איש צבא, הוא אדם שיש בו השלמות וניגודים. הוא חי חיים רוחניים עמוקים מאוד. אני לא יודע באיזה מידה זה היה אצלו מילדות, אבל אצלי זה היה תמיד. כשהייתי בן שלוש עשרה, כשהודיעו לי שסבי נפטר, קרה לי דבר שנתן לי פיקחות לעולם של עזרא. אמרתי לעצמי: "אני לא אראה את סבא לעולם". כשאתה אומר "לעולם" – זמן עתיד צפוי, אתה מוכרח להגיד גם "מעולם" – זמן עבר שכיח. איפה מתחיל הזמן מעולם? אל האינסוף החומרי נוסף האינסוף הזמני. ברגע שמתחילה המועקה המטפיזית לחדור לחייך, כשעולות שאלות הנצח – איך יכול להיווצר יש מאין מוחלט ולחזור אל האין המוחלט. מה נצחי? זה דפק אותי באכזריות איומה. שכבתי על הדשא בבית אלפא ושלחתי אנך של מחשבה, שנמשך ונמשך עד אינסוף. האינסוף גומר אותנו.

Guri7המורה קרא לי לשיחה בחדר הטבע של חברת הילדים. מסביב היו צפרדעים ונחשים בצנצנות, ותמונות של ניוטון ואיינשטיין. הוא שאל "חיים, מה מטריד אותך כל כך?". אמרתי לו: "אני לא יכול לתפוס איך האין המוחלט יכול להניב יש כלשהו, וגם לא יש נצחי. מה מקור החומר? איך הוא נוצר?" זאת לא הייתה חוויה דתית. אלוהים לא תפס אז מקום מרכזי. אני מבית חילוני שלא היתה בו ארוחת שבת אחת, לא חג ולא מועד. לא הייתה לי בר מצווה. אמר לי פעם חבר שגדל בבית דתי, והיה לפרופסור בהדסה: "גורי, אין אלוהים אחד. יש שניים – אלוהים גדול ואלוהים קטן. האל הגדול קוסמי, האל הבורא, אי אפשר להכחיש את קיומו. זה מתחיל בדנ"א שבטיפה סרוחה בזרע, ומסתיים בגלקסיות האינסופיות. התבונה העילאית של הבריאה היא מדהימה. אנרכיה מתוזמרת עם חוקים של בלגן. האל הזה הוא בתוך הבריאה, אבל אין לו שום קשר לאלוהי ישראל. אלוהי ישראל שוכב בבור החרא של ברגן בלזן מכוסה בסיד."

אני מבוגר מעזרא בעשר שנים. גדלתי אל תוך המאורעות. באוויר היתה שנאה נוראה ופחד מהרציחות. הפעמון של הקיבוץ, שהיה מעיר בבוקר את האנשים, היה מצלצל בלילה – שריפה בשדות. עמדו עגלות, מוכנות עם חביות מים. דהרו לשדות עם שקים רטובים. כרתו המון עצים, בפרדסים שליד הגלבוע. האווירה הזו, בשנתיים הראשונות שלו, עיצבה את החיים של עזרא. הוא גדל בחברה מהפכנית, חילונית עם אמונה. בחברת ילדים אינטימית עם לינה משותפת. הוא גדל עם חובת הבטחון, וההצטינות בצבא, Guri9יחד עם חשבון הנפש הפוליטי והמוסרי. אחרי המפולת של האמונות הגדולות הוא נאחז בדברים הוודאיים. בנופים האלה של המולדת, ביופי המדהים של המדבר, ובדחף להיות יוצר. היה לו צורך נפשי עמוק לבטא את הקשר הזה. זה ענין של אישיות. אני ירשתי את האמביוולנטיות שלי מאימי. היא היתה ציונית קנאית, אבל כשראתה שבשם העבודה העברית הפכו ארגזי ירקות של רוכל ערבי, היא בכתה שבועיים. מאותו רקע וחינוך גדל גם גברוש. אנחנו בני אותה קבוצה בחברת הנוער. גברוש היה איש מקסים, אבל ארצי לגמרי. איש של אדמה ואבן. מה היסוד בדנ"א שהופך אדם למשורר או אמן? זו שאלה גדולה. זה לא יכול להיות מקרי.

 

ביאליק כותב:

הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –

בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,

צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,

מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.

וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,

שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה.

זֶה הָיָה הַצְּרָצַר מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת.

ב-58', כשעזרא ואני עשינו יחד קורס מ"פים, הוא כבר כתב שירה. היתה ביננו קרבה והיה דמיון – בכמיהה אל היופי, במחשבה המטפיזית. בצורך להתמודד עם הנעלם הגדול. היינו די בודדים, כי הרבים הם לא כאלה. מצד שני, עזרא היה איש מעשה. הוא היה א"ב, וגמר את הקורס כמצטיין. הוא היה טוב יותר ממשה וחצי, שהיה אחר כך רמטכ"ל. היה איתנו בקורס בחור מבית השיטה, פייטר לא רגיל, שסיפר על האכזריות של הצנחנים. הם לא היו צדיקים גדולים. ה-101 כבשה את מקומה אחרי תבוסות משפילות של צה"ל, אבל היה לה צד אפל. אנחנו גדלנו בהרגשה שאנחנו עושים מעשה צודק כלפי העם הכי מקופח בהיסטוריה. הצדק הזה לא מחייב אותך להסכים לביזה והשלל. לא צריך להשלים עם זה שמה שצה"ל לא גונב הוא שובר, ועל מה שהוא לא שובר הוא מחרבן. אסור לבצע פקודות שדגל שחור מתנוסס עליהן. זה לא עובר.

Guri8עזרא היה מחלוצי הנגב. יש בנגב משהו שהוא כמעט רליגיוזי. אתה מסתכל במדבר צין ומבין למה הדתות המונותיאיסטיות נולדו במדבר. הן לא נולדו בנורמנדי בין הגבינות והיין. יש דרוש יפה של המהר"ל מפראג: "למה ניתנה תורה במדבר? כשהקב"ה ברא את התורה ורצה לתת אותה למשה, הוא בא אל הים, שהים יקבל אותה. אבל הים ראה וינוס. הוא בא אל הירדן, אבל הירדן יסוב לאחור. הלך אל ההרים, והם התחילו להשתולל – ריקדו כאיילים. בסוף הוא בא אל המדבר, שהיה מוכן לקבל את התורה – ישושון מדבר וציה ותגל ערבה". המדבר הוא הרוחני ביותר שבין הנבראים. עזרא נמשך אל המדבר וראה את עצמו בן-בית בנוף הזה. יחד עם זה הוא רצה לשנות את הנוף, ולהקים בו פסלים שהם כמיהה אל האינסוף. הוא תמיד רצה משהו נוסף. היה בו רעב ליופי ורעב מטפיזי יחד עם מועקה מטפיזית. אדם ביקורתי כמוהו לעולם לא שבע רצון מההוויה שהוא חי בה.