דני רבינוביץ'

דני רבינוביץ' מרץ 2014

המפגש הראשון עם עזרא עשה עלי רושם אדיר, שנשאר איתי לכל החיים. הייתי בן 21, בחופשת שחרור מהצבא. באתי לסוג של תקופת נסיון הדדית עם בית ספר שדה 'צוקי דוד' – חבורה של 15 אנשים צעירים על הר קרח. דצמבר 75', קור של סנטה – קצת שלג, קצת גשם. יוחנן דרום (אז עדיין קפרא) אמר לי: "אנחנו צרכים לקחת קומנדקר של הצבא ולצאת אל מרגלות ג'בל אום-שומר, שם נאסוף את עזרא אוריון ועוד כמה אנשים שיורדים מההר". נסענו שלוש שעות ואז עלינו מולם ברגל, בגשם שוטף. אני הייתי עם יד מגובסת, כי נפצעתי במשחק כדורסל לפני שירדתי לסנטה. עזרא היה עושה מילואים הרריים בסיני, ונדמה לי שהיו איתו חיילים מהפלוגה שלו. אבל מה שאני זוכר שהוא היה יותר גדול מהסיטואציה: מין דמות טמירה, משהו אלילי, שירדה מההר. היה לי קר והייתי מודאג מהגבס שהלך והתמסמס. את עזרא הגשם לא הטריד וזה שקר לא  באמת היה חשוב. הנה בא איש בן ארבעים, גדול מהחיים: גבוה, קשוח, עם צחוק בעיניים, עם הילה של מנהל בית ספר שדה בשדה בוקר. איש שטח ואיש רוח, משורר ונפח. בן אדם שאי אפשר היה להתעלם ממנו וקשה היה להירגע מהמפגש איתו.

ליוחנן, התימני משעריים, הוא קרא 'יוהנס'. החציות האלה היו אופייניות לעזרא – לקחת משהו מתחום אחד אל תחום אחר. שנה או שנתיים אחרי זה, בעונה אחרת, חמימה יותר, הוא לקח את יוהנס קלימכוס  – כלומר  רעיון והמטאפורה של האיקונה המפורסמת שבמנזר, עם הסולם הנטוע בעולם החטאים אבל שואף לשמיים, והשדונים השחורים שמנסים להפיל את הצדיק לתהום החטאים – והציב אותו במישור א-רחה. מיצב אומנותי, אירוני קצת, של סולם ששואף להגיע לדרגת המלאכים.

עזרא ניהל משא ומתן על הלגיטימיות של הסולם הזה ועל גורלו. דיאלוג של שווים עם הבדווים, עם פקחי שמורות הטבע ועם טהרני שמירת הטבע. עם הפקחים זה היה ויכוח טכנוקרטי: המישור היה – בערך – בתחום שמורת טבע. אז מותר או אסור פסל בשמורה? זה מהלך נאות או צלם בהיכל? אתנו, אנשי בית ספר שדה, הוויכוח נמשך שנים – וויכוח עמוק על פיסול סביבתי, שהיה הרבה יותר מעניין מהדיון על הזכות להתערב בטבע, והוא עדיין בעיצומו. הרי אין כבר ממש טבע שלא נגעו בו. אנחנו מתערבים בסביבה באופן אובססיבי. מה זה כבר משנה אם יש עוד עמוד או שורת אבנים, או אפילו מדרגות באנפורנה? מה אלה לעומת כבישים, קווי החשמל וצינורות הנפט?

עזרא הכריח את כל בני שיחו לעסוק בשאלות על מהות. כאן זה היה על מהות האמנות ועל החותם שאנחנו משאירים אחרינו בעולם. תפישת העולם שלו היתה מאוד מגובשת, אבל לא תמיד מילולית. הוא לא היה נושא נאומים חוצבי להבות כדי להגן על עמדתו. בעצם הנוכחות שלו ובנוכחות של המיצבים שלו הדברים נלקחו למקומות אחרים, מרתקים ומסעירים יותר. הוא היה אדם שחי בתוך העולם הרעיוני שלו. כך היה בשירים שכתב, וכך בפסל בסולם בגובה 15 מטר באמצע במישור א-רחה. הוא בא ועשה דברים גדולים. לא בהתרסה, אלא כי משהו הפעיל אותו מבפנים.

מיכאל גל יזם את סדנאות האמנים בסנטה, כשהיה במשרד החינוך. הוא חשב שבסנטה צריכה להיות פעולה שמרחיבה את האופקים ומעיפה את הדמיון. היה חשוב לו החיבור שבין המקום ההוא, עוצר הנשימה ומסעיר הנשמה, לבין קבוצת האנשים שאנחנו היינו, ובין האמנים. ועזרא אמנם הציב את הסולם של קלימאכוס במהלך סדנת האמנים הראשונה שפעלה בביה"ס, אבל בעצם הוא בא כסוליסט. הוא ידע מה הוא רוצה לעשות, דיבר עם מי שהיה צריך, משה סלע במינהל, החברים בצריף פארוק של רשות שמורות הטבע, ואז ביצע. לא הייתי שם כשהוא הציב את הסולם – אני חושב שבדיוק הגעתי עם טיול או בטיסה מהצפון. אבל באתי לשם יומיים אחר כך, כשהסולם עמד. את הפרטים אינני זוכר לאשורם, והם גם לא משנים. מבחינת הזיכרון, זה "כאן יא מכאן" (היה או אולי לא היה). מה שכן נותר חרות זה אדם שהדחף היצירתי שלו, הצורך לבטא את האמיתות הפשוטות והעמוקות של העולם שלו, התגלגלו באלמנטים הנדסיים ברורים: קווים, אנכים, אבנים, עמודים. בשבילי הוא עד היום הולך עדיין לבדו במישור א-רחה, נושא את הקורות של הסולם על הגב כמו אל המצלבה, ואז מקים את הסולם. אנדרטה לעצמו. המעשה כמיתוס. זה עזרא.

נוצר בינינו קשר שנים אחר כך, כשחזרתי מהלימודים באנגליה. עבדתי בחברה להגנת הטבע כראש מחלקת הפרסומים ועזרנו קצת ל'סביבות' – כתב העת שהוא יזם וייסד וכתב וערך והפעיל והנשים וחגג כמעט עשור. בהתחלה הקשר היה אדמיניסטרטיבי – החברה עזרה קצת בתקציב וגם הפיקה עבורה את החוברת, הביאה אותו לבית הדפוס. יותר מאוחר עזרא הציע שפרופ' איתן צ'רנוב ואני נצטרף אליו ונהייה מערכת של שלושה. כך היה במשך כשבע שנים. עזרא היה הדומיננטי. למרות שצ'רנוב היה פרופסור באוניברסיטה העברית ומבוגר ממנו, 'סביבות' היתה יציר כפיו של עזרא וכולנו ידענו את זה. אז איתן ואני ראינו את עצמנו כסוג של קבוצת תמיכה, שוליות גם בצד האינטלקטואלי וגם בצד הארגוני.

חרב המאכלת תמיד ריחפה מעל 'סביבות' ובכל פעם לא היה ברור האם יהיה תקציב לחוברת הבאה. עזרא ראה את עצמו, בצדק, כנער תמים בעולם התקשורת. הוא לא ידע איך ליחצ"ן את החוברת ולהגדיל את מעגל התפוצה. אני הייתי כותב אז ב'הארץ' והוא היה מתייחס אל זה בהמון הדרת כבוד. בנושאים האלה הוא היה מאוד רך וקיבל את ההדרכה מאנשים שחשב שהם מנוסים ממנו או מקושרים ממנו ביקומים שלא הכיר.

'סביבות' הקדימה את זמנה בדור. יש שם דברים מדהימים. היתה לעזרא אוריון יכולת יוצאת מהכלל להגות רעיונות ולטפל בהם באופן מילולי. החומר, הרעיונות, החיבורים בין חשיבה סביבתית, פילוסופיה, שירה – זה היה עוצר נשימה כבר אז. אני מקווה שמישהו יעלה את 'סביבות' לרשת. היום בתל אביב יש אלפים שעוסקים בשאלות שעזרא העלה שם. בית ספר 'פורטר' ללימודי סביבה, כל הפעילות הענפה של אנשים שלא מחפשים רק מיומנויות בנושאי סביבה, אלא גם משמעויות. גם היום אין לנו בתרבות הישראלית מישהו שמצליח לעשות את זה. פרסום של שירה, של מסות בנושא הסביבתי, בצורה הכי עמוקה והכי מרגשת.

'סביבות' היתה בצלמו ובדמותו של עזרא, עם המגבלות והיופי שלו. היום הוא היה יכול להיות דמות של CULT, אבל מי יותר רחוק ממנו מיחסי ציבור, מפעילות שנועדה לעשות רושם על מישהו? זה היה זר לו לחלוטין. בעולם שהופך כל כך לוגוצנטרי, ממוקד תדמיות וגדוש בHYPE רק אפשר להתגעגע לעזרא ולמה שהוא ייצג. זה לא היה בוז אופנתי שהיה לו כנגד הדברים האלה. אלא עוד יותר בסיסי מזה: חוסר ענין מוחלט. כבר אז, בשנות ה-80 וה-90 בהן יצאה 'סביבות', בלט הפער בינה לעולם. פער מקסים.

אני חושב על עזרא בכל פעם שאני מדרים מבאר שבע, בטח כשאני באיזור שדה בוקר, אגן נחל צין. בטח ובטח כשאני מסתובב על שפת המכתש במצפה רמון. נשארה לי ממנו דמות מופת של מי שהתעקש לחיות את מה שהוא. ואני מתגעגע אליו. אל הדיבור פורץ המסגרות שלו, שמפתיע אותך כל פעם מחדש.