אסף אוריון

 ינואר 2014

יש כאן התפתחות שבתחילתה היתה מקבילית, שירה ופיסול. בדרך שעוברת השירה יש הקבלה לדרך שעובר הפיסול, ביציאה מהגלריות אל המרחב. בהתחלה הוא ניסה להיות אלתרמן: "נפתם מקטרת". "אני הולך בדרכים שאינן מגיעות",  "תופס תיק ורץ לרכבת". זה נסיון מאוד מובנה לברוח החוצה. "ישב עם הירח וידבר על הזמן". נאבק עם עץ זית בן 300. מעמיס את הישיש, "כלך גברתן"… מאוד קונבנציונלי, מאוד לירי. מאוד מודע לכך שהוא כותב שיר. בהדרגה זה הולך ומתפרק לזרם של מקפים ומילים צפות. זה מתפזר. בהמשך הוא פרץ עם הפיסול אל מרחבים שלא הצליח להגיע אליהם עם השירה, כי בשירה לא היה מוצא. בשירה, כמו בפיסול שלו, יש תמות שחוזרות בספירלה. 15 שנה של ספירלה, שהוא לא מצליח לצאת ממנה. מספר המקומות המצוטטים הוא מאוד מוגבל. הוא חוזר אל אותן סצינות, אותן תמונות, מאותו מאגר רעיוני. זו בעצם פריקה אסוציאטיבית של זרם תודעה. אותן סצינות, אותם דימויים, אותו נושא, אותו מבוי סתום. ככה הוא גם דיבר. השירה נשמעת כמו שיחה איתו.

יש לו ויכוחים עם התנ"ך, על דברים שנראו לו צורמים, צבועים או סתם מרושעים.  ויכוחים עם בעלי היכולות הגרעיניות, שמענים והורגים את הפרט, וטובחים עמים במלחמות מיותרות. ויכוחים אדירים עם ההמצאה האנושית – האמונה והאלוהות. הוא אומר: "כל מה שנותנים כתבי הקודש בתמורה לציות מלא, זה דחיית מימוש העונש. אף אחד לא מקבל חנינה". יש איזכור של "חנניה. טעות. יה לא חנן איש".

בשירה שלו מופיע האדם בתור קהילות מכ"ם. יש קטע חוזר של קריאות מהחלל אל תושבי כדור הארץ. חיפוש אחרי מה שנמצא שם בחוץ, והתרסקות בחזרה לאטמוספרה. בשירה הזאת, התנועה של הגורל, היא תנועה על נהר שבסוף צונח אל התהום. הספינות שמנסות להיאחז במים. ב'לילה גבוה' מתואר איך הוא שוחה אל איזו ספינה – "האושר היחיד שהיה לי" – אירוע יחיד של אושר בתוך כל סבל הזה. הוא היה דכאוני ואובדני ובשירה שלו זה מופיע הרבה: "אם אני אקפוץ – תיקפוץ אחרי?"

SplitTreeהמפגש ההוא על האוניה בדרך לארץ, בקיץ 66', היה הטרגדיה של רומן לא סגור. עיקר ענינו דחיה: טלגרמה "אל תבוא" וטלפון "תפסיק לרדוף". מאז הוא הרגיש כמו עץ שהכה בו ברק, שכל הפנים שלו נשרף. ב-68', ב'לילה גבוה' הוא כתב "שרוף, רץ עם אדמה בשורשיו, עד אפיסת כוחות". המוטיב של העץ השרוף מבפנים מופיע בכמה מהעבודות שלו. יש גזע שרוף במוזיאון שלו, ב'לילה גבוה' וגם ב'מצבו של האדם' יש חלק קעור שהריילסים מטפסים בתוכו.

השירה שלו היא ביוגרפיה. יש קטעים שלמים של שיחות. תיאור של הנסיעה לפריז. חזרה אל "הקפה ההוא, הריק" בתחנת הרכבת. אפשר בקלות לדמיין את מה שהוא ראה. למשל כתובת של "תחי הבריגדה הבינלאומית ה-15", ממלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היא אומרת לו: "עכשיו תתנהג יפה, מכירים אותי פה. יחשבו שיש לי איזה דוד רפובליקני מספרד." הוא היה עסוק בזהות שלו. הוא מזדהה עם כל הדמויות שמופיעות שם. המלח שנלחם במהפכת אוקטובר ואחר כך נטבח על החוף הקפוא בקרונשטט. הירוי המתנדב שנלחם ונהרג בארגון, במלחמת האזרחים בספרד. יאן פלך ששרף את עצמו בפראג. הוא ראה את עצמו בכל אחד מאלה, או שאף להיות כמוהם.

הסוף הוא משהו פחות הירואי מכל הדמויות שתיאר. בסוף יש פיוס. השלמה עם סוג של קמטי חיוך. עם הכרה בחולשה – אני ישן במארבים. הוא כותב "מצבו של האדם אנוש, ניתחו אותו כל הלילה", ומצד שני "למי צלצל הטלפון? לך – מר מות נמצא בחדר ההמתנה. בסדר, שימתין". יש בזה סוג של קריצה. זו מין תשובה לא שקולה למגה-טון הרגיל שלו, של המוות הבלתי נמנע ותהומות הדומייה. יש כאן התכתבות קורצת עם עצמו. בסוף הוא אומר: בסדר, אמנם מבוי סתום, אבל יש סוג של השלמה. יש נופך של חיוך מריר. זה שלב יותר ביקורתי ועוקצני "מחיגים למשרדי איוב, 02, תפוס…" זה הומור שצוחק על עצמו.

כבר בשנות ה-80 הוא כותב על מגב שעובר ומוחק את הזכרון. ומעליות שיורדות אל אולמות מלאים סרטי הקלטה ריקים של זכרון. הסיכום: "חיו, חיו, חיו. שש דקות שמחה, שש שניות אושר… השאיר מעיל פרום, היה בבריגדה הבינלאומית, בבטליון על שם לינקולן. היה ישן במארבים… כווני לי את השעון על ימות המשיח, קצת לפני, שנספיק לארוז… במקרה של אזעקת אמת תשמענה זעקות הרגעה עולות ויורדות… "

בספר הסיכום שלו, בלוח המתומצת של התאריכים והאירועים, הוא מציין את העלייה לחרמון – 2814 מטר. זה היה מאוד משמעותי בשבילו. הוא השתמש בפלטפורמה הצבאית בשביל לעשות דברים נופיים. זה שעשועון בסמכות. ככה הוא כנראה פרץ את השביל אל חוד עקב, עם 50 קילו חומר נפץ, בטיול עם סיירת צנחנים. אפילו פסל המדרגות המונומנטלי סובל מהבנינים שמסביבו. את "מצבו של האדם", שהוא השפיץ של השפיץ, התחיל בגלריה כ"לילה גבוה". זה וירוחם הם הפסלים הכי עוצמתיים.