אמנון ברזל


אמנון ברזל   פברואר 2014

Barzel4עזרא היה אדם חד-פעמי. במשך כארבעים שנה הכרתי מאות אמנים. לא היה מישהו כמוהו. את עזרא לא עיניינו פרטים קטנים. השדה שלו היה היקום המדברי. במכתבים שכתב לי, בכתב היד המיוחד שלו, עם אין סוף מקפים, הוא בעצם כתב שירה. הוא גם דיבר שירה. הוא תמיד היה מדוד. לא ראיתי אותו מתרגז או מאבד שליטה. כי על מה יש להתרגז פה? הדברים קטנים, אומללים. ענין אותו פרויקט של נגיעה במאדים. עזרא עשה את הפרויקט הגדול ביותר שאיזשהו אמן עשה. הוא יצר עבודה שקיימת ועוד תתקים מיליוני שנים – קתדרלה של קרני האור ששלח מתחנות מחקר של נאס"א. איך זה קרה? עזרא היה בא, מדבר, ואי אפשר היה לסרב לו. הוא הקרין סמכות מאוד גדולה.

אני לא מעריץ אף אחד – כל בני האדם הם אותו דבר, אבל עזרא הוא תופעה. הוא חי את הדברים שדיבר עליהם, והדברים היו מחוץ לכל קנה מידה שגרתי. הוא דיבר על נסיון להבין את ההויה – מה אנחנו עושים פה? איך בכלל נוצר הדבר הזה שאנחנו חיים עליו? לעשות רישומים לאיזו תערוכה קטנה נראה לו שטויות. הוא דיבר על המפץ הגדול. בחור ישראלי הולך אל ההימלייה – שיא הגובה בעולם זה Barzel10משהו נשגב. אנחנו קטנים ועומדים מול היקום. בציורים של קספר פרידריך דוויד ניצב אדם הקטן מול הטבע הענק. עזרא לא התענין בציור גרמני מהמאה ה-19, אבל זה אותו מוטיב – האדם מול היקום. מה הביא אותו למסקנות כאלה? אנחנו זה מה שיש בנו. לא מענין מה יש לנו – חפצים, רכוש. האוצר הוא מה שיש בנו. כל מה שהתרבד אצלנו. הסדימנטציה של החוויות, הקליטה, המאווים שלנו. לעזרא היה עושר לא מוכר. היו לו מניות אי-שם בחלל. אדם מהישוב ששומע על פרויקט פיסול על המאדים יחשוב שזה מטורף, אבל עזרא הוא אדם רציני. הוא תמיד היה אומר: "אנחנו גרגר אבק ביקום אדיש". אנחנו כלום. צריך להבין את קנה המידה. כל הדברים שאנחנו מתעסקים איתם הם חסרי משמעות. רוגז, התחשבנות, כל זה לא קיים. לכסף בכלל לא היה מקום בעולם שלו.

נפגשנו בתחילת שנות ה-70. הייתי אז מבקר אומנות של עתון הארץ. הייתי אוצר של כל מיני תערוכות ואמנים היו מקורבים אלי. היתה לי סבלנות לדבר איתם, להבין אותם. כשהייתי אומר לאנשים מתחום האומנות שלמדתי גיאולוגיה, הם היו מתיחסים אל זה כמו בדיחה שלא הבינו. הייתי גיאולוג הרבה זמן, כי ניסיתי להתחמק מהגורל האכזר של להיות אמן. כשהייתי בן 17 הכרתי כל מיני אמנים וביקרתי אצלם בסטודיו. אחד הגדולים שבהם היה אליהו גת. ביקרתי בסטודיו שלו וראיתי שהאוברול שלו מכוסה כולו בצבע, שהוא בונה את המסגרות שלו בעצמו ועובד נורא קשה. אמרתי לעצמי – האומנות זה לא ענין Barzel2רוחני – הנה האמן והוא בעצם בעל מלאכה. אני לא רוצה להיות בעל מלאכה כל החיים. האמנים עובדים כמו חמורים. רציתי לברוח מהגורל שלי כאמן. חשבתי – איזה דבר נמצא בקוטב המנוגד, הכי רחוק מאומנות? מצאתי את הגיאולוגיה. אלך במדבריות ואחפש מים או נפט. למדתי בירושלים עם מורים מדהימים, מיתוסים. פרופסור ליאו פיקרד, למשל, היה האבא של הגיאולוגיה בארץ. הוא היה יקה מרחביה, איש מתוק עם מבטא כבד מאוד. היה כותב על הלוח, בחתכים גיאולוגיים את השם "זבד". איפה זה זבד? מסתבר שהתכוון לצפת. זה האדם שמצא מים בגניגר, ואיפשר את ההתישבות האמיתית בעמק. הייתי תלמיד גם של פרופסור יעקב בן-תור המקסים, שמיפה את כל הגיאולוגיה בנגב. הם היו ענקים. אז כגיאולוג, היתה לי שפה משותפת עם עזרא. זה מה שכבש אותו – הוא מצא בי נפש קרובה. הוא חי את התחום הזה. היה מדבר איתי על מכתש רמון. עבודת הגמר שלי היתה על מצוקי הקנומן של הרמון. רוב מבקרי האומנות לא ראו סלע, ואיתי אפשר היה לדבר על איפה עוברים כל מיני שברים. בשנות השבעים עזרא היה מגיע אלי לתל-אביב. תמיד במכנסים קצרים, גופיה ונעליים צבאיות. היה דופק בדלת ואומר: "ראיתי את הנגמ"ש שלך חונה בחוץ, אז ידעתי שאתה בבית". הוא היה איש גדול מימדים, ולכן העבודות שיצר היו בקנה מידה גדול. כשהיה בלונדון, היו שם כל מיני אומנים ישראלים. אחד מהם היה אבנר כץ, אמן מקסים ונהדר, מלא חוש הומור. הוא סיפר שהכין שלט עליו כתב "זהו גיבור יהודי" והלך איתו לפני עזרא.

הזמנתי את עזרא למפגש האמנים שאצרתי בתל-חי. אמנים בדרך כלל עושים פסל, כזה או אחר והולכים. את העבודה בתל-חי עזרא עשה בשני שלבים. בכנס הראשון, ב-1980, הוא רק תכנן את הדבר. הוא לא הראה לי רישומים, אלא הסתובב בשדה וראה בעיני רוחו. ב-1983 הוא ביצע. הוא היה Barzel3אז במילואים. דיברנו בטלפון. שאלתי: "איפה אתה?" אמר "למעלה, במוצב החרמון". שאלתי: "אתה רוצה שמישהו יסע להביא אותך לתל חי?" אמר: "לא צריך, אני בא ברגל, עוד מעט אגיע". לא עבר הרבה זמן, והוא הגיע. מכנסים קצרים ונעלים גבוהות. היהי לו גוף שאיפשר ללכת עשרים קילומטר בלי שהיה צריך לנוח. לעולם לא עייף. שקט, לא מרים את הקול אף פעם על אף אחד. הוא רצה להזיז סלעים ענקיים בואדי שליד תל-חי, כי זה לא רק ואדי, אלא חלק מהשבר הסורי-אפריקאי. הוא נוגע בשבר הגיאולוגי הדרמטי הזה, שהשפיע על התפתחות האנושות. היה רק תקציב של שני גרוש, שנתרם על ידי קיבוצי הגליל העליון, אחרי שאושר באסיפות קיבוץ. אבל לעזרא היו בכפר גלעדי חברים מהצבא, פקודים שלו. הוא אמר: "אני אדאג לזה", הלך אליהם והשיג בולדוזר. באו חבר'ה שמבסוטים לעבוד איתו. הם הציבו איתו את הסלעים והשאירו את סימני הגרירה של העפר, כמו בתזוזה של קרחונים. זה לא איזה קו של מאטיס, אלא נדידדה של קרחונים. זה קנה מידה אחר. הוא היה נביא – איש עם תפיסה בלתי רגילה. הוא השיג שיתוף פעולה מכולם, כי הבנאדם היה משוכנע. אין לו גימגום ברצון. הוא בא ומזיז גושי סלע ענקיים, יוצר עובדה.

העבודת הסביבתיות שלו הן המשך של אומנות האדמה, שהיתה בשנות השישים בארה"ב. שם יצאו אל הטבע ועשו עבודות בקנה מידה גדול. האומנות שלהם היתה תשובה לגודל של העיר. הבולט שבאמנים ההם היה רוברט סמיטסון. המזח הספירלי שיצר בסולט לייק ביוטה היה אמירה של התנגדות לצרכנות של עולם הגלריות. זו אומנות שאי אפשר למכור. ההבדל בינם לבין עזרא הוא ברקע – הם היו מאוד אמריקאים, ועזרא בא מהנגב הישראלי. הוא לא התעסק בצרכנות הקפיטליסטית.

פעם פנו אלי מהמועצה המקומית תמר לעשות פיסול לאורך ים המלח. פניתי אל עזרא ואל בוקי שוורץ והתחלנו לעבוד. עזרא בחר את המקום לעבודה שלו בסדום, מול מפעלי ים המלח, אבל הוא לא חיכה לתקציבים מהמועצה. הוא שכנע את מפעלי ים המלח לתת את החומרים והתקציב – זה דבר ענק. פסל Barzel8בגובה 25 מטר לעולם לא יכנס לגלריה. בשום מוזיאון אי אפשר לשחזר את ההקשר של הסביבה, של הנוף. צריך לנסוע אליהן. הצילום, התיעוד הוא בעייתי. הוא היה יכול להציג מודלים, כמו של שדה הפסלים, אבל זה לא הדבר עצמו. כשריצ'רד לונג לוקח עצים, או חתיכות אדמה אל תוך המוזיאון, זה סוג של בגידה. צריך להתקיים ממשהו, אז לונג עשה בדים ענקייים של בוץ מותז. זה הלך יפה באנגליה. ראיתי תערוכות כאלה. שילמו לו הון. עזרא לא היה מוכן לבגידות כאלה.

כשכריסטו עטף את המצוקים במפרץ באוסטרליה, זו היתה הפקת ענק שעלתה הון. יצאה לשם אוניה עם חמש מאות מתנדבים, רובם סטודנטים לאומנות מצרפת. חלק מהם היו אלפיניסטים, שקשרו בחבלים את הבד אל המצוקים. באיזור הנידח הזה אין כלום. היה צריך להאכיל את כל האנשים האלה. התיעוד כולל צילומים אינסופיים. האחים מיזלס, צלמי האומנות הנחשבים הטובים בעולם, צילמו מהליקופטרים בוידאו. אחרי שבועיים כריסטו פירק הכל – פיסה של בד לא נשארה מאחור. כי הוא ידע להכין מזה מוצרים שאפשר למכור. על הדפסים גדולים של צילומים של הצוק הוא הוסיף רישום, ביד
הנהדרת שלו, כתב כמה מילים של תיעוד והוסיף חתיכה של הבד. את כל זה הוא מיסגר יפה ומכר בהון. כמה עשרות אלפים מאלה הכניסו לו מיליונים. זה איפשר לו להיות עצמאי, בלי תמיכות ממשלות או מוסדות. כל אירוע כזה מייצר רעש. כשהקים את הגדר שרצה בקליפורניה דרך שדות של איכרים עד הים – הוא מיסגר ומכר גם את ההתכתבויות עם הרשויות, הפרוטוקולים של בתי המשפט. כריסטו מייצר אירועים לתקשורת. לעטוף את הרייכסטג זה רעיון אדיר. רעיון פוליטי ממדרגה ראשונה. זה Barzel9הרייכסטג של היטלר, זה הרייכסטג שנשרף כפרובוקציה כדי לדפוק את המפלגה הקומוניסטית, זה הרייכסטג שהרוסים כבשו והניפו מעליו את הדגל האדום, זה הרייכסטג שנשאר במזרח ברלין – לעטוף את זה – להעלים את זה – אין רייכסטג. למחוק את כל ההיסטוריה. הרייכסטג נעלם. זה היה מוזר ויפהפה. עטוף כמו חבילה – בד וחבלים. היה בזה קסם בלתי רגיל. משהו נדיר ביופיו. בשעת השקיעה הבד הפולימרי נראה כמו איזו עננה ורודה. כל כך מרגש. זה היה עצום. למרות שהעבודות של כריסטו שהיו בשטח אולי שבועיים, עשרות מליונים מבקרים בהן דרך התקשורת. לא הייתי בקולורדו, ולא ראיתי את המסך הענק שתלה שם, אבל ראיתי צילומים שנצרבו לי בזיכרון. זה קיים בנצח של התודעה שלנו. בנצח של הזכרון שלנו. אין ספק שהמגע האישי עובד עלינו חזק – כמובן שעדיף לבקר במקום ולחוות את העבודה בשטח. זה כמו ההבדל בין סקס לסרט פורנוגרפי. אבל אין לנו סיכוי – העבודות מתבלות, נעלמות. מה שקיים זה הדוקומנטציה של הדברים. היום גם התיעוד נעשה פחות נוכח. אני אוהב קטלוגים, ספרים, נייר. זה יותר מוחשי מצילום באתר באינטרנט, אבל לשם הדברים הולכים. מאידך, באתרים מסוימים אתה יכול לראות פרטים בצילומי תקריב, שלא היית יכול לראות לו ביקרת במוזיאון. באמצעות הרשת אתה יכול בקלות לראות כל כך הרבה, לראות מה קורה. אין לעזרא ממשיכים כי הדור הזה לא יוצא אל המדבר לחשוב על היקום. הם יושבים מול המחשב, לא מתעסקים עם האבק והחול. אין יותר אמני אדמה.