אבי חי

Avi1אבי חי   יולי 2013

עזרא הזמין את מיכה ברעם לצלם את האנפורנה, אבל מיכה קיבל רגלים קרות כששמע על מסע וההליכה. מיכה הזכיר את שמי, אז עזרא בירר עלי אצל האמנים, ואחרי שנמצאתי ראוי, הוא הזמין אותי להפגש במדרשה. הגעתי לשם בסוף מאי, בשבת בצהרים. הדבר הראשון שהוא שאל אותי זה איפה הייתי בצבא. אמרתי לו ששירתתי בצנחנים, ושאני במילואים בצנחנים. הוא שאל מי היה המג"ד שלי, וכשאמרתי לו שהמג"ד היה אלישע שלם מרמת יוחנן, עזרא זרח ואמר: "אתה הבחור!"

רותי שאלה את עזרא: "אתה לא מכבד אותו במשהו?" ונתנה לו מלון. אני זוכר שהוא החזיק ביד אחת את המלון וביד השניה את עומר, התינוק שרק נולד. ככה עמד ודיבר, ואני הסתקרנתי – איך יפרוס את המלון עם הילד ביד השניה. לבסוף רותי שיחררה אותו מהמלון ופרסה אותו בעצמה. כשאכלנו את המלון הוא סיפר לי על האג'נדה האומנותית שלו – מהגיאולוגיה והפיסול הטקטוני, דרך קווי האבנים הקדומים ומבני הקבורה בפסגות ההרים, ועד הרצון שלו לבנות מבנה פיסולי באנפורנה. פסל שיוצר דיאלוג בין המתבונן לנוף. הוא טען שהפיסול האמיתי הוא זה שהטבע יוצר, וכדי לקרב את האדם אל הפיסול הזה, צריך לתת לו איזה נתיב. הוא אמר שבכדי להתכונן לקראת הביצוע בנפאל, הוא יבנה פסל מדרגות ליד עריף א-נאקה, הר בצפון סיני. הוא הראה לי כמה צילומים של בקעת אנפורנה, שהוא ורותי צילמו בשנה הקודמת. בצילומים נראו הפסגות, אבל הבקעה היתה מכוסה בשלג.

עזרא ריתק אותי מהרגע הראשון. יש לפעמים שאתה מגלה אצל בנאדם חצי כוס ריקה וחצי כוס מלאה. אני עם עזרא ניטראלתי את החצי הריק של הכוס. הוא לא היה אמן רגיל. היתה לו כריזמה והוא היה גם איש שטח בלתי רגיל. שמעתי מחבר'ה שדיברו עליו כמפקד בצבא, ואמרו שילכו אחריו לקרב בעיניים עצומות. חודשיים לפני הנסיעה, עזרא אמר לי: "גבר, זה מוכן". הוא לקח אותי בג'יפ אל הפסל ליד עריף א-נאקה. צילמתי שם ביום שישי לפנות ערב. בכדי לבדוק את התאורה עם שחר ישנו שם, בשטח, וצילמתי את המבנה גם בבוקר. כך ידעתי לקראת מה אני הולך. אז הוא אמר לי: "תראה גבר, אין לי כסף. מה שיש לי חסכתי פרוטה לפרוטה, מתחת למזרון. מה אתה יכול לעשות עם הענין הזה?". אמרתי שלא אקח שום שכר עבור ימי העבודה והוא ישלם על ההוצאות – הטיסה והמחיה. אחר כך, אם יקרה משהו במוזיאונים, אז העסק יהיה איתי. עזרא קפץ על המציאה. וככה יצאנו לדרך.Avi4 היתה בארץ ביקורת על הפרויקט. ניסינו לגייס תרומה או חסות, ופנינו אל החברה הגיאוגרפית. אברהם שקד וקנאי שמירת הטבע שהיו שם, אמרו שאסור לקלקל את הנוף, וניסו לטרפד את כל הענין. מצד שני, בגלל, שהם מאוד אהבו את עזרא כמנהל בית ספר שדה בשדה בוקר, הם היו מוכנים לעזור בסידור הויזה ובטיסות. כך שולבנו כחלק מקבוצת מטיילים של החברה הגיאוגרפית. גם במכון הארכיאולוגי, בו עבדתי אז, האנשים הסביבתיים לא התלהבו מהפרויקט.

המסע התחיל ברגל שמאל. עזרא ואני טסנו לרומא, משם היינו אמורים לטוס לדלהי. אבל היתה שביתה של פקחי תעופה, ונתקענו. במשך יומיים גרנו במלון ליד שדה התעופה וחיכינו. עזרא רק ישב וקרא. אמרתי לו: "בוא ניסע לרומא, לראות קצת אומנות." אבל הוא אמר: "התקופה הזאת לא מענינת אותי והפסלים האלה לא מענינים אותי". שום דבר! הוא היה נתון כולו בפרויקט של האנפורנה, והיה במתח נורא בגלל הלוגיסטיקה שחיכתה לנו בקטמנדו. אי אפשר היה אפילו להודיע לכם על השביתה. לא היו טלפונים והקשר היה רק במברקים. ביום השלישי הגיע אברהם שקד, שהיה שם כחלוץ של החברה הגיאוגרפית, ואמר שיש איזו טיסה שאפשר להצטרף אליה. עלינו איתו על טיסה לבומביי, ושם התרוצצנו כמו מטורפים עד ששקד מצא לנו איזו טיסה לדלהי. היינו צרכים לחכות כל הלילה לטיסה של הבוקר לקטמנדו. ישנו בטרמינל בדלהי, כי לא היו לנו ויזות בכדי לצאת מהשדה. זאת היתה בשבילי ממש הרפתקאה לא נורמאלית, כי זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במזרח הרחוק. הייתי די חשוש, כי לא ידעתי איך הדברים יתנהלו, וכמה צריך ללכת.Avi5 מקטמנדו נסענו באוטובוס מתנדנד לפוקרה.  זאת היתה נסיעה הזויה על כביש עקלקל ומפחיד. נפאל היתה אז ממש נידחת, ואני לא ידעתי למי אוכל לפנות אם יקרה לי משהו. כשהגענו בשלום לפוקרה, והתחלנו ללכת, נרגעתי. החבורה היתה פשוט מקסימה, וההתארגנות הייתה מסודרת ואחראית. הלוגיסטיקה, הסבלים, האוכל, האוהלים, הכל היה מאורגן כמו במבצע לכיבוש איזה מוצב. הכל היה מתוקתק. גילזן הוציא מהתיק שלו רשימות, קרא לנו את סדר הימים – מתי בדיוק נגיע ומה נעשה בכל מקום. זה שבה את ליבי, ולכן נהנתי כלכך מהמסע אל האנפורנה. הקצב של הסבלים היה מאוד נוח. לי זה נתן את השקט לעצור ולצלם. בשבילי עזרא היה טיפוס והלחץ שלו אף פעם לא הכעיס אותי. היה תמוה בעיני שהוא לא התחשב באנשים ובקצב ההליכה שלהם. לא הבנתי איך זה מסתדר עם ההערצה של החיילים שלו. הייתי בטוח שהכל יסתדר, ובאמת גיאלזן פתר את הבעיה. כשנפגשנו שוב למעלה, עזרא היה יותר רגוע. ברגע שמצאתם את הבולדר ההוא, הכל כבר זרם. עזרא ידע וראה איך הוא הולך לבנות את הפסל. אני זוכר את הצילום הזה, כשאתם התחלתם לעבוד ומדדתם את הסלע. גם מזג האוויר היה יוצא מהכלל. בערבים, באוהל הקבוצתי, היו שיחות נהדרות, על נוף וסביבה וגיאולוגיה ואסטרונומיה ופילוסופיה.

כנגד טענת שומרי הסביבה, עזרא דיבר על כך שהפיסול שלו הוא חלק מהסביבה. הפסל לא עשוי מחומרים זרים, שמביאים מבחוץ ושותלים במקום. אנחנו רק מסדרים חומרים מקומיים בסדר שונה. היתה לי דיעה מגובשת נגד בניה של פסלים בשמורת טבע, אבל כשראיתי את הפסל בעריף א-נאקה, התחלתי לראות את ההבדל. הבנתי שעזרא מתכוון לבנות מבנה פיסולי, שנותן לי אפשרות להתקרב אל הנוף, ולתפוס מגע ויזואלי עם הנקודה הכי גבוהה. להתמקד בפסגת האנפורנה.Avi2

מאוד אהבתי את הפרויקטים שלו ומאוד אהבתי לעבוד איתו. התעלמתי מחצי הכוס הריקה. מהקמצנות שלו, למשל. הצחיק אותי שמאחר והוא מימן את המחיה בדרך, הוא אמר ששותים רק מים. "מה פתאום אתה רוצה לשתות קוקה קולה?!" כשחזרנו מהאנפורנה, אחרי שהפרויקט הסתיים בהצלחה, אמרתי לו: "עזרא, אנחנו מוכרחים לעשות מסיבת סיום. בוא תזמין את החבר'ה, שעבדו בשבילך קשה ובנאנמות, למסעדה". אז הוא שאל: "כמה דבר כזה צריך לעלות?" אמרתי: "אולי 200-300$" אמר: "אין לי עכשיו, אני לא יכול להרשות לעצמי דבר כזה" אז אני הזמנתי את כולם על חשבוני. הלכנו למסעדה יוצאת מהכלל, אכלנו שם כיד המלך. כל אחד הזמין כל מה שרצה, הזמנו את כל התפריט, ובסוף קיבלתי חשבון של 40$. זה היה מצחיק כי יצאתי נדיב ובזול.

יגאל צלמונה, שהיה אז האוצר לאומנות ישראלית במוזיאון ישראל, היה אוהד של עזרא. הוא האמין באומנות שלו, ותכנן את התערוכה עוד לפני שיצאנו. המנהל, מרטין וויל, טען שזו לא אומנות אלא רק תיעוד. כשחזרנו צלמונה הראה לו את החומר, והצליח לשכנע אותו שיש בו בשר לתערוכה.

עזרא היה ישר כמו סרגל. Aviהוא אמר למוזיאון ישראל: "כל מה שאתם רוצים וצריכים – הגדלות ותקציבים, על הכל דברו עם אברהם חי. עשינו אז הגדלה גדולה של ארבעה על חמישה מטר. מעצבת התערוכה רצתה להשאיר פספרטו לבן מסביב לצילום. אמרתי לה: "על גופתי, את לא תעשי את זה בשום פנים ואופן! זה הצילום העיקרי של התערוכה, ועזרא הוא זה שצריך להחליט." אני זוכר שצילמתי את הצילום הזה עם פילטר כתום, שהשחיר לי את השמיים. ואז כל השמיים ישבו על הפסגות ופשוט עצרו את ההמראה. עזרא פסל את הצילום על הסף. הוא אמר: "אני מקווה שיש לך צילומים אחרים, כי זה לא ילך". לא היה אז פוטושופ, אז לא יכולת לעשות שינויים. אבל היו לי המון צילומים, כי לקחתי איתי המון פילים – אולי חמישה קילו. גם צבע שקופיות וגם צבע נגטיב, ועבדתי עם שתי מצלמות. גם היום הייתי יוצא לשם עם מצלמה אנלוגית. לא הייתי יכול להגיע להגדלה בגודל כזה עם מצלמה דיגיטלית.

התערוכה במוזיאון ישראל היתה ממש הצלחה. היו בה הרבה הדפסות גדולות והיה גם פוסטר צבעוני. הצילום המרכזי עבר משם לאוניברסיטת תל אביב, בפתח של בנין גילמן. הוא היה שם שלושים שנה, עד שלפני שנתיים, אז עשו שם שיפוץ וביקשו ממני הדפסה קטנה יותר. גם בהמשך, כשפנו אל עזרא ממשרד החוץ, וביקשו לשלוח את התערוכה של האנפורנה ללוס אנג'לס, הוא הפנה אותם אלי. הוא אמר שהם צרכים לעשות את מה שאני ארצה, ולשלם לי כמה שאבקש. "אם אתם לא מגיעים לסיכום עם אברהם חי, אז אין תערוכה."Avi3

שנתיים אחר כך יצאתי איתו שוב אל האנפורנה. עזרא מאוד ביקש. גם המסע ההוא היה יוצא מהכלל. בימים בהם טיפסנו למעלה, ירד שלג בבקעה. שכבת השלג לא היתה עבה מדי, והיו לנו שם ימים יפים. תוך יום פינו את כל השלג מהמבנה. הזמנתי למסע את מנשה, האחיין שלי, כמתנה לכבוד השחרור מהצבא. הוא היה אז על פרשת דרכים, ולא ידע האם להמשיך ללמוד ארכיטקטורה, או לעשות משהו אחר. היתה כימיה בלתי רגילה בין מנשה ורותי. היו להם המון שיחות על פילוסופיה ונוף וגיאולוגיה. הם דיברו הרבה גם על הצבא, כי למנשה יש טראומה מלחמת לבנון. עזרא קרא לו "הקצין הצעיר מגולני". השיחות האלה מאוד השפיעו על מנשה לפנות לכיוון אומנות, וכשירדנו משם הוא כבר קיבל את ההחלטה.

בפעם השלישית עזרא עלה לשם בלעדי, והכל התפקשש להם. הם עלו עם צוות הסרטה, צילמו את ההליכה אל הבקעה, אבל למעלה היה מזג אוויר מאוד סוער. השלג היה כלכך עמוק, שאי אפשר היה לראות את מבנה הפיסולי. בסוף הם השתמשו בתמונות הסטילז שלי בסרט.Avi

בכל פסל שבאתי לצלם איתו – בין אם זה פסל הפרסה ברמת אביב, או "מצבו של האדם" בהר סדום, או פסל הזהות בירוחם, או פסל המדרגות בירושלים – הוא היה מכין אותי ואומר, לאט: "אני רוצה את הכוח". מלבד זה הוא לא התערב. ב-81 הוא נתן לי קצת הנחיות, כי הוא עוד לא הכיר אותי. "אני רוצה את זה בקו ישר, אתה רואה שם רחוק את הנקודה הגבוהה, אני רוצה שהמצלמה תעמוד פה, שיהיה קו ישר מלמטה עד הפסגה, ושירגישו את העוצמה של הנוף". זה היה אתגר לא נורמלי. הקפדתי להשתמש בעדשה שלא מעוותת, ושתהתמונה תהיה חדה. עומק השדה צריך להיות עצום – גם המבנה הקרוב וגם הפסגה מוכרחים להיות חדים. עזרא היה האמן שהכי אתגר אותי כצלם. זו היתה חווית החיים שלי. באנפורנה למדתי הכל על צילום של פיסול סביבתי. מאז שחזרנו משם, הוא תמיד נתן לי חופש מוחלט. למדתי המון מהצילום של הפרויקטים שלו. איך לתת את הפרופורציות הנכונות. איך לתת אווירה מונומנטאלית לפסלים גדולים, ואיך לגמד פסלים שהם לא מונומנטאליים. איך לתת עוצמה לשביל של אבנים, שמוביל אל הר ארדון. או איך לתת נוכחות של פיסול, לקו אבנים שיורד מהר סדום אל ים המלח. במילה אחת, הוא היה מדהים.