תל חי

"את העבודה בתל-חי עזרא עשה בשני שלבים. בכנס הראשון, ב-1980, הוא רק תכנן את הדבר. הוא לא הראה לי רישומים, אלא הסתובב בשדה וראה בעיני רוחו. ב-1983 הוא ביצע. הוא היה אז במילואים. דיברנו בטלפון. שאלתי: "איפה אתה?" אמר "למעלה, במוצב החרמון". שאלתי: "אתה רוצה שמישהו יסע להביא אותך לתל חי?" אמר: "לא צריך, אני בא ברגל, עוד מעט אגיע". לא עבר הרבה זמן, והוא הגיע. מכנסים קצרים ונעלים גבוהות. היהי לו גוף שאיפשר ללכת עשרים קילומטר בלי שהיה צריך לנוח. לעולם לא עייף. שקט, לא מרים את הקול אף פעם על אף אחד. הוא רצה להזיז סלעים ענקיים בואדי שליד תל-חי, כי זה לא רק ואדי, אלא חלק מהשבר הסורי-אפריקאי. הוא נוגע בשבר הגיאולוגי הדרמטי הזה, שהשפיע על התפתחות האנושות. היה רק תקציב של שני גרוש, שנתרם על ידי קיבוצי הגליל העליון, אחרי שאושר באסיפות קיבוץ. אבל לעזרא היו בכפר גלעדי חברים מהצבא, פקודים שלו. הוא אמר: "אני אדאג לזה", הלך אליהם והשיג בולדוזר. באו חבר'ה שמבסוטים לעבוד איתו. הם הציבו איתו את הסלעים והשאירו את סימני הגרירה של העפר, כמו בתזוזה של קרחונים. זה לא איזה קו של מאטיס, אלא נדידדה של קרחונים. זה קנה מידה אחר. הוא היה נביא – איש עם תפיסה בלתי רגילה. הוא השיג שיתוף פעולה מכולם, כי הבנאדם היה משוכנע. אין לו גימגום ברצון. הוא בא ומזיז גושי סלע ענקיים, יוצר עובדה."
אמנון ברזל, 2014