יותר סיזיפוס מאיקרוס

יגאל צלמונה הוא אוצר ראשי בינתחומי במוזיאון ישראל, ירושלים.
דברים שנשא בפתיחת התערוכה הרטרוספקטיבית של עזרא אוריון באוקטובר 2007, במוזיאון הנגב, בבאר שבע

אני רוצה להתחיל עם סיפור מן החיים.

לפני יותר מעשור היה לעזרא אוריון רעיון – עוד רעיון:

להדליק זרקורי ענק שאלומות האור שלהם מכוונות אל שביל החלב על אחד מגורדי השחקים של ניו-יורק. נדמה לי שזה היה מיועד להיחנך בשנת 2000.

עזרא ביקש את חסות מוזיאון ישראל לעניין וכמו תמיד, וכמו חייל טוב בקומנדו אוריון, שמחתי להירתם ולגייס את המוזיאון כמטריה אמנותית לפרויקט. זה היה חלק מסדרת הפעילויות של עזרא שאפשר להגדיר אותן כהטלת מטילי אנרגיה לטווחים האסטרונומיים. עזרא נפגש עם מנכ"ל הבניין, סייר אתו על הגג – והפרויקט לא מומש בגלל כל מיני עניינים טכניים. בטיחות טיסה בסביבה נדמה לי.

יש לי על-כך כמה דפי התכתבויות בין שני חוצצים באחד הקלאסרים הרבים במשרד שלי שכתוב עליהם עזרא אוריון: פרויקטים עתידיים.

בניין גבוה בניו-יורק. מובן שזה היה צריך להיות הבניין הגבוה ביותר בעיר –  ואתם בוודאי כבר מבינים שמדובר באחד משני מגדלי התאומים.

כשהתאומים קרסו ב-11 בספטמבר 2001, בין שאר ההרהורים שהתגלגלו במוחי בהשראת הרגע המכונן הזה בסיפורו של העשור הנוכחי לקיומנו, חשבתי כמובן על עזרא. האם קריסת המגדלים האלה הייתה גם סוג של כשלון של עזרא? האם שמיטת הבסיס מתחת לזרקורים שאורם היה מיועד להינעץ כמו כידון בבשר הקוסמוס מוכיח במשהו איזו חולשה אנושית? איזו תלות של הנשגבות הרעיונית ברצונם של אחרים? איזו היתלות נכזבת בארעיות ובנידחות של מאות אלפי הטונות של בטון ופלדה שהפכו בתוך כמה שניות  לאד והוכיח את היות כולנו עניים ממעש?

האם כאן המקום להזכיר את הנבואה הנצחית של הנביא ישעיהו (לד'):

איך נפלת משמים, הילל בן-שחר; נגדעת לארץ, חולש על-גויים. ואתה אמרת בלבבך, השמים אעלה–ממעל לכוכבי-אל, ארים כסאי; ואשב בהר-מועד, בירכתי צפון.  אעלה, על-במתי עב; אדמה, לעליון.  אך אל-שאול תורד, אל-ירכתי-בור.  רואיך אליך ישגיחו, אליך יתבוננו:  הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות.  שם תבל כמדבר, ועריו הרס; אסיריו, לא-פתח ביתה?

ואחר-כך חשבתי שזה בדיוק לא הגל המתאים לגלוש עליו אל הבנת יצירתו של עזרא אוריון. אוריון מעולם לא ביקש באמת להיות איקארוס ולעוף בעזרת כנפיים מלאכותיות – כמה שיותר רחוק, כמה שיותר גבוה.

והוא בכלל לא רצה אף פעם להיות מלאך.

מצד אחד כן – היצירה שלו מבוססת על דחף ההמראה. הדחף הזה הוא הביטוי הגבישי ביותר של ההומו ארקטוס. האדם המתרומם. האדם שכפות רגליו נטועות באדמה אבל משהו גורם לו לקום, לעמוד, להתמתח, להתנגד לכניעה לכבידה, לברוח מבית הסוהר של הגוף. לברוח מן הסופיות ומוודאות המוות.

כל ביקור בבית קברות מזכיר לנו עד כמה המוות הוא משפיל ועד כמה אלמנטארי הוא הניגוד הזה בין מי שעומד למי שוכב בעל-כורחו.

מי שעומד הוא החי.

והנסיקה של עזרא באמצעות קתדראלות האבן בנגב בשנות השישים, באמצעות אלומות האור שהטיל בכל מיני הזדמנויות לטווחים האסטרונומיים, באמצעות המבנים המאוד לאקוניים שיצר במדבר צין, בהימלאיה ואלה שתכנן ליצור על הר האררט ועל שפת עמק מארינאריס במאדים, ושכינה אותם "כני שיגור של ההכרה אל האינסוף" – הנסיקה המתמדת הזאת היא פיתוח חסר מנוחה של מוטיב העמידה, כלומר של החיים, כלומר של המאבק בביטוי הטרגי ביותר של כוח הכבידה – הסופיות של הקיום. המוות. כל זה, על פניו, נראה כמתקיים בחוגו של איקארוס

אבל אוריון הוא לא איקארוס הרומנטי – היצירה שלו עומדת בסימן גיבור מיתולוגי אחר: סיזיפוס.

כי מה שחשוב מבחינתו הוא הכוונה וההתכוונות. סימון המטרה והפעולה הקונקרטית להגשמה שלה, ללא לאות, ללא פשרות, אפילו אם זה נראה דון קישוטי לפעמים. וגם אם רק חלק מהמטרות מתממשות –  וחלק מהמימושים האלה הפכו להיות מראי מקום בתולדות האמנות הישראלית – גם לחלק הלא ממומש  יש סטטוס של יצירת אמנות בפני עצמה. יש במכלול היצירה של עזרא דוגמאות לפיסול קונקרטי ויש דוגמאות לפיסול ווירטואלי. ווירטואלי ממש כמו אותם מטילי אור שיצר והממשיכים לנוע בקוסמוס נגד הזמן, והם כבר נמצאים כנראה אי-שם ואי-זמן – הרבה-הרבה לפני שנולדנו. רחוק ופעם.

השילוב הזה בין הווירטואלי לקונקרטי, בין החזון למקום, בין היצירה לייצור – כל-כך מאפיין הרי את הפעילות של עזרא.

ולכן לא איקארוס החולם ונופל אלא סיזיפוס האקזיסטנציאליסטי, הנופל וקם.

אין כאן שום תמימות ושום היתממות.

הכרת הסופיות שלנו וההבנה שאנחנו איננו אלא אבק גאלאקטי היא טרגית. הפיסול הבינגאלאקטי הוא יצירה קודרת. זוהי קפיצת ראש אמיצה אל החושך האינסופי. זוהי דאייה בעולם ללא אל אבל עם יכולת לראות עין בעין את האבסורד של הקיום והסופיות שלו – אבל בדיוק לכן היא גם יצירה של ניצחון.

בעשייה הזאת טמונה איזו איכות מוסרית. אוריון – ביצירה שלו וגם בהתנהלות האישית שלו כדי לממש אותה, בנחישות, בחוסר הפשרות – קובע לכולנו סף של התנהגות ומנסח אמות מידה שקובעות סוג מסוים של פרופורציות לתפיסת העולם שלנו. ההשלכה של ההכרה של הצופה, באמצעות העבודות של עזרא אל טווחים בלתי נתפסים בידי החושים מאפשרת לנו לראות אחרת מושגים כמו זמן חיים מוגבל, או גבולות מכל סוג, למשל גבולות של זהות.

הייתי אומר בפשטות: היצירה של עזרא, כמו כל יצירות האמנות החשובות, עוזרת לנו להבין טוב יותר את עצמנו ולהקנות לקיומנו איזו משמעות אחרת, אפילו לרגע.

ואני רוצה לסיים עם שתי אבחנות:

  1. אני חושב שעזרא אוריון הוא אחד היוצרים המרתקים שפעלו כאן. הרעיון של תפיסת הפיסול כעיצוב של מסות בידי כוחות, גם אם אלה כוחות טקטוניים שנמצאים מחוץ לנו – הרעיון הזה היה תובנה מקורית וייחודית בכל קנה מידה.
  2. רעיון האמנות הטקטונית והבינגאלקטית נולד מחוויית המדבר. זה קרה כאן אצלכם. חוויית האיבוד של האני במימד שמעבר לו – השאיפה לצרף את הקיום האנושי אל האינסוף – המודעות לכוח ההבעתי של התהליכים הטקטוניים וראיית השינויים במבנה קרום כדור הארץ כפיסול – — כל אלה נולדו בתוך המורפולוגיה של הר הנגב. מה שהתחיל בשדה בוקר ביקש באופן כמעט טבעי להמשיך על המאדים.

עזרא תמיד אמר על עצמו שהוא נווד מדברי, שהעם שלו הוא המין האנושי.

לכן:  לא איקארוס, יותר סיזיפוס מאיקרוס, אבל עוד יותר קין מסיזיפוס.

@Zlmona