השמים אינם הגבול

נוגה ראב"ד, אוצרת מוזיאון הנגב, באר שבע
דברים שנשאה בפתיחת התערוכה הרטרוספקטיבית של עזרא אוריון באוקטובר 2007, במוזיאון הנגב, בבאר שבע

"אוריון" אינה רק מערכת כוכבים זוהרת בשמים, זוהי גם מערכת שלמה של רעיונות פילוסופיים ומשנה אמנותית סדורה, המוכלת באישיותו של הפסל עזרא אוריון. עבורו, השמים אינם הגבול. האמן, שמרבית יצירתו נובעת מהאדמה, השתחרר מכבלי החומר והמחשבה והמריא אל הכוכבים. הקשר של עזרא אוריון אל הטבע אינו יחס של מבקר חיצוני, אורח לרגע. כמי שריכז מספר שנים את בית הספר שדה שדה-בוקר, הקשר שלו לאתרי הטבע וליצירות שהוא מקים בהם ארוך-טווח ומתמשך. הוא מדבר על פיסול טקטוני בטווחי זמן גיאולוגיים – יצירה המתפתחת לאורך אלפי שנים. שוב ושוב חוזר אוריון אל העבודות גדולות הממדים שיצר בטבע, מפתח, משקם ומתחזק אותן. כך בתל חי, בהר ארדון, ואף לאנפורנה שבנפאל  חזר שלוש פעמים לצורך שיקום הפסל שהקים שם ב-1981.

היצירה הפיסולית של אוריון מכוונת להתחבר אל הטבע, אל הנצחי. גם כאשר הפיסול נטוע היטב באדמה, מחובר בקשר בל-יינתק אל פיסת נוף, מטרתו היא לרומם את רוח האדם, לאפשר למחשבה לנסוק חופשייה אל המרחב. אין פלא אפוא שאוריון לקח את אמנותו צעד גדול קדימה ועבר ליצירה ביקום האינסופי, במרחבי חלל וזמן. לאחר שנים רבות של פיסול טקטוני, מחומרי קרום כדור הארץ, המיר אוריון את החומר באנרגיה ופיתח תחום יצירה חדש – הפיסול הבין-גלקטי: החל בבנייה של "כני שיגור של ההכרה" בנקודות שונות על פני כדור הארץ, דרך שליחת קרני לייזר בעוצמה אדירה אל מרחבי היקום, וכלה בשיגור גלי רדיו ובהם הנחיות לביצוע פסל על המאדים. הוא מתעלם מגבולות ומגבלות והופך את היקום כולו כר ליצירתו.

לכאורה, תערוכה מוזיאלית פועלת בניגוד לנטייתו של עזרא אוריון, הטוען כי "כדי לחולל באנשים חוויות בעוצמה רוחנית גבוהה", הפיסול "חייב להיות גבוה הרחק מעל לאנשים. גבוה עשרות מטרים. משתרע על מאות מטרים. הפיסול חייב לשלוט בכל החלל שבו נמצאים האנשים, סביבם, מעליהם, מתחתם, להכיל את האנשים בחלליו הפנימיים והחיצוניים".* עם זאת, תצוגה בחללי המוזיאון מעניקה למבקרים הזדמנות להקיף את הפרויקט הפיסולי של אוריון בכללותו, פעולה שאינה אפשרית בעת שנמצאים בתוכו.

מרבית יצירותיו של אוריון נוצרו מתוך תפישה מערכתית-כּוּלית (הוליסטית) הרואה באלמנט או באקט הפיסולי חלק משלם גדול יותר. לעיתים השלם הוא "קבוצה פיסולית" ולעיתים שדה/פארק פסלים או מערכת נוף טבעית, שהיצירה משתלבת בתוכה מתוך כוונה לספק נקודת מבט חדשה. המטרה היא יצירת "שיתוף פעולה" בין הסביבה ליצירה: הסביבה מחזקת את היצירה הפיסולית, וזו מעצימה את חוויית ההתבוננות בנוף ומעלה אותה לדרגה גבוהה יותר של רוחניות. הפיכת החלל לשטח היצירה החדש היא שיאו של תהליך רוחני זה: פיסול לטווח של מיליארדי שנים, שיגור ההכרה למרחק מאות מיליוני קילומטרים, אל עבר ועתיד אינסופיים.

* מתוך: עזרא אוריון, פיסול במערכת השמש, הוצאת ספריית הפועלים, 1985,עמ' 28.

@BeerSheva-Show