מהפיסול המדברי הטקטוני אל הפיסול הבין גלאקטי

אמנון ברזל
מנהל המוזיאון לאומנות בת זמננו, פרטו, איטליה 1985

כמעט ולא ניתן למצוא מכנה משותף בין מושגיו ועבודותיו של אוריון לאלה של אמני האדמה. אין לו כל ענין במיסטיקה או באסטרטגיה של האמנות, לא בשלילת המערכות התעשיוותיות, ולא בביקורת סטרוקטורות רציונליות. הוא רואה בטכנוספרה נקודת זינוק—מצויידת היטב—לעבר מערכת השמש והלאה ממנה, אל מעבר לגלאקסיה שלנו.

הכרתו של אוריון היא החלל ללא-שיעור שבתוכו נעים יקומים- כמו זה שלנו, שקוטרו מוערך בין 1- ל=20 מיליארדי שנות-אור וגילו כ- 20 מיליארדי שנים.

התפיסה הקיומית והיקומית של אוריון, יתכן שמקורה במבט אל תהומות הזמן, דרך תצורות סלעים קדומות שנחשפו בנגב – עשרות ומאות מיליוני שנים לפני הופעת האדם, והמידע על מהותו של קרום כדור הארץ וזמניותו, עשויים לעורר מתיחות קיומית, לא רק לגבי גורלו של היחיד, אלא מעבר לכך – לגבי זמניותה של תופעת החיים.   אנו קיימים על פני קרום או שכבה סלעית דקה יחסית הצפה על פני חומר מותך, נוזלי, צמיג, שחומו מגיע ל- 1500 מעלות—התפרקויות רדיואקטיביות בתוכו של נוזל סלעי זה, משחררות אנרגיות המבקעות את הקרום הסלעי ללוחת הנעים זה ביחס לזה, זה מעל זה, נדחסים או נדחקים כלפי מטה כדי להפוך מחדש לחומר מותך; תיאור גיאופיסיקלי זה משמעו למשל, שקליפורניה נודדת לעבר אלסקה ותיעלם לתו הלבה המותכת–  תוך כ-50 מיליון שנה…

תיאורי סוף העולם, האפוקליפסה ושערי הגיהינום מופקעים מתחום הדמיון האמנותי כדי להפוך לנוסחאות מדעיון מדודות, ללא מיסטיקה וחיפוש אחר חסד אלוהי—תהליכי "הפיסול הטקטוני של כדור הארץ" כהגדרתו של אוריון—יצרו עובדה מפליא באיזור הנראה מזרחה מביתו:  הרי עבר הירדן נעים צפונה לאורך קו השבר הסורי-אפריקאי, בהעתק תזוזה של קילומטרים לאורך שמונים מיליון השנים האחרונות.  תזוזה אפקית זו, של גוש ערב ועבר-הירדן לוותה בהתרוממות והתקמטות הרי הנגב, סיני וירודה—בהתבקעות בקעת הירדן והיווצרות הרי לבנון והחרמון.  תיאור זה ממחיש את מושג הפיסול הטקטוני שהוא הבסיס ליצירתו וחשיבותו של אוריון—נקודת המוצא לעבר הפיסול הבין-גלאקטי עבורו—העבודה הנבנית  על ידי האמן מהוה רק ערוץ למצטרפות אל אנרגית הפיסול הטקטוני של הטבע—לאין-סוף אנרגיות ומכןא—לתחושת חויה של הצטרפול אל האין-סופי- –

חוקי הקומפוזיציה האמנותית התחלפו אצלו בתהליכי הבליה, בכוח עיצוב ופיתולים על ידי עוצמתם של זרמי הנהרות והשטפונות המדבריים.  באותה מידה של ריחוק אידאי ופילוסופי מ"אמני האדה"—כך הוא מנותק מ"האמנות המושגית" על אפ הדימוי של חפיפה בינו לבינם.

חלל וזמן ומרחקים בלתי מוזגים אינם נראים על ידו כערכים מושטים ליצירה מושגית, אלא כשדות פעולה ממשיים.  אין הוא מסתפק בהגת תצלום פני המאדים, כפי ששיגרה מצלמת רכב הנחיתה "ויקינג", אלה פועל במעבדות להנעה סילונית JPL  שבפסדינה, ארה"ב לקבלת עשרים דקות של תפעול המחפר שלו להרמת אבן אחת על גבי השניה- לשם יצירה ראשונה, פשוטה, לקוני, של פיסול במרחק 300 מיליון קילומטרים ממקומו של ההומו סאפיינס על הקרום הצף של כוכב ארץ.

ביצוע "מסלול ההמראה הרוחנית" בעמק האנפורנה שבהימלאיה הוא דוגמה מובהקת להפקעת פרוייקט מושגי מתחום ההצעה על דף נייר והמרתו במימוש הכרך בקושי פיזי, בהבקעת דרכים מושלגות, בהעמדה למבחון של חינוך ספרטני, של שנים של מסעות מפרכים – של "דבקות במטרה"—של כושר מנהיגות ודוגמה אישית, של שיוויוניות שהתבטאה בחתוקת משא המטען בין סבלי בינ שבט השרפה הנפאלי ובין הפסל וצוות המשלחת…

אוריון המתכנן את פסלי האנרגיה שלו בתחום המימד הרביעי, הזמן—רואת את החלל כמרחב של חומר, שדות אנרגיה וחלקייקים.  לפי ארנסט מאך  "ללא חומר לא קיים חלל כלשהו". חלל ללא שדות הוא מושג מטאפיסי–   אוריון שתפיסותיו דוחות כל מיסטיפיקיה, קושר במושגיו את האתאיזם של דמוקריטוס – "הכל הואאטומים וריק"  את המרד של ברונו – המבטא את אתודעת הנטישה של תפית היותנו מרכז ההויה – של אין סוף עולמות עם חוד הקדמה הטכנולוגית והמדעית, זו המאפשרת הצבת טל-פיסול על המעדים ושיגור אלומות אנרגיה אל מעבר לגבולות היקים הנראה.